9. מכל מקום, האמור עד כה אינו משנה ממסקנת הדברים לגבי ענייננו-אנו, שכן בדומה לגישת חברִי, אף אני סבור כי סעיף 25(2) לחוק, אינו חל במקרה שלפנינו. מבלי לטעת מסמרות לגבי סוגי המקרים העשויים לבוא בקהל אותן 'נסיבות חריגות' שאליהן מתייחס סעיף 25(2) לחוק, די לי בכך שאני מסכים עם מסקנת חברי, כי המקרה שלפנינו – איננו מקרה שכזה. כפי שציין חברי בפסקאות 34-32 לחוות דעתו, סעיף 25(2) לחוק, 'החריג לחריג', מכוון עצמו למצב של 'בדיעבד', ולא למצב של 'לכתחילה'; למציאות מורכבת שנסיבות החיים הביאו להיווצרותה, ולא למציאות מתוכננת של הורות נטולת זיקה גנטית או ביולוגית, המבוססת על מערכת הסכמית המנוגדת להוראות הדין הקיים בישראל. כללים אלה, לא נועדו אלא למקרים יִחודיים,
--- סוף עמוד 32 ---
מורכבים וקשים, ולא להכרה בקטגוריות כלליות חדשות של הורות, שהמחוקק ביקש במפורש שלא להכיר בהן. כאמור, הדין בישראל אינו מכיר בהורות הסכמית, ואין חולק שלא מדובר בשתיקה או באדישות של המחוקק, כי אם בבחירה מושכלת; כך עולה במפורש מפסיקתו של בית משפט זה. קשה אפוא להלום פרשנות שלפיה המחוקק איפשר להכניס 'דרך החלון' המתוחם של 'החריג לחריג', הקבוע בסעיף 25(2) לחוק האימוץ, מודל של הורות שהוּצָא על-ידו באופן מודע 'דרך הדלת הראשית'. בכך, לדעתי, נבדל המקרה שלפנינו מזה שנדון בעניין ירוס-חקק, שבו נקבע, בדעת רוב, כי אין מקום לשלול א-פריורית את האפשרות שבני זוג מאותו מין יאמצו האחד את צאצאיו של רעהו, באמצעות שימוש בסעיף 25(2) לחוק, בטענה כי אין להניח שהמחוקק ביקש למנוע אפשרות שכזו. בשונה מהנדון שם, בעניין דנן, כאמור, ביקש המחוקק למנוע הורות הסכמית. מה גם, שבניגוד לעניין ירוס-חקק, אינני סבור כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים שבהם "נתהווה פער בין הסדרים שנקבעו בדברי-חוק שנחקקו בעולם-של-אתמול לבין מנהגות בעולם-של-היום", באופן שמטיל על בית המשפט "לעשות את הניתן והראוי – בתחומיה של לשון-החוק ובגדרי תכליתו של החוק – לפרישת חופתו של החוק על תופעות-חיים שבאו לעולם לאחר חקיקתו, גם אם לעת החקיקה לא היה המחוקק יכול אף לשער קיומן של אותן תופעות" (עניין ירוס-חקק, חוות הדעת של השופט מ' חשין, עמוד 134). המקרה שלפנינו, הנוגע להבאת ילד לעולם בדרך של הפריית ביצית מתורמת אנונימית בזרע של תורם אנונימי, והשתלתה ברחמהּ של אם פונדקאית, מבלי שלרוח החיה מאחורי המהלך תהיה זיקה גנטית או ביולוגית לילד – איננה בגדר "מנהגות בעולם-של-היום". אף אם הייתי מניח כי מדובר בתופעה נפוצה, הרי שהמחוקק הישראלי, נכון להיום, אינו מכיר במודל הורי שכזה, ודי בכך כדי להחריג את המקרה דנן, מאותן 'נסיבות מיוחדות', שאליהן כיוון בסעיף 25(2) לחוק. בהיבט זה, וכפי שציין חברי, נסיבות ענייננו רחוקות מאוד גם ממקרים אחרים, שבהם יושם 'החריג לחריג' שבסעיף 25(2) לחוק (ראו והשוו: ע"א 1165/01; בע"מ 575/15 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (28.3.2017)).