79. מתוך 22 עמודי תביעה, מוצא בית-המשפט ציטוטים רבים מן הפסיקה וממקורות אחרים אשר מקומם יפה לסיכומים. מתוך אותם סעיפים רבים לא מצאה לנכון התובעת לייחד מקום המפרט את הפרסומים הספציפיים עליהם היא מלינה, וכן לציין בגין אילו מהם היא תובעת פיצויים, וזאת על פי דרישת הדין המסתפקת בציון העובדות המבססות את עילת התביעה.
80. ודוקו: אין באמור כדי לגרוע מן החופש הנתון לכל אדם לנסח כתב טענות על פי כושרו, תפיסתו, והשקפת עולמו, וזאת מבלי להתעלם מכך שתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 אשר נכנסו לתוקפן לאחרונה יצרו דווקא מודל נוקשה יותר בהקשר זה. מכל מקום, גם כאשר דרישת הדין הינה ליברלית יותר, עדיין יש לזכור, כי כתב טענות איננו יצירה ספרותית, אלא הוא מהווה מסמך משפטי. על כן, ניסוח ספרותי ככל שיהיה, גם אם אין בו כל פסול, עדיין, אינו יכול לשמש תחליף לדרישות מהותיות שבדין.
81. לשם המחשה אפנה למשפט אשר הובא בכתב התביעה, שם טענה התובעת כלפי הנתבע כי: "ידו הקלה על מקלדת המילים הייתה קלה ועליה להיגדע באבחה אחת פן יפגע באנשים נוספים" (שם, סעיף 24). ספק רב בעיני בית-המשפט אם בחירת המילים הבוטות האמורות, אפילו כלשון ציורית, הייתה במקומה, ותוהה הוא אם אמרה זו אינה בבחינת "דבר מביש", כאמור בתקנה 91 לתקנות אשר חלו במועד הגשת התביעה. גם אם עניין לנו בשאלה של סגנון בלבד, הדבר אינו פוטר תובע מלעמוד בדרישות הדין בדרך של ברירת הביטויים בגינם הוא תובע את עלבונו.
82. גם בתצהירה של התובעת, מצאה התובעת לנכון משום מה להעלות עובדות שאין להן כל רלוונטיות לשאלות שבמחלוקת. הדברים אמורים למשל ביחס לציון והדגשת השתייכותו או תמיכתו של הנתבע במפלגה כזו או אחרת המתמודדת לכנסת ישראל (ראו החלטתי שניתנה בהקשר אחר של התייחסות הנתבע לקהילה הלהט"בית, בעמ' 31, שורות 5-9 לפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 21.02.2022). למותר לציין כי גם בתצהיר העדות הראשית מטעמה, התובעת לא ראתה לנכון להפנות לביטויים הספציפיים אשר היא תובעת מכוחם.
83. מכל האמור יש להסיק כי כשלה התובעת בכימות תביעתה כדרישת הדין, ובפרט בהבהרת הפיצוי המתבקש בגין כל פרסום ופרסום. כך גם מנעה התובעת מהצד שכנגד לדעת בבירור כנגד מה עליו להתגונן. הדברים אמורים היות ובתביעות כגון דא הנתבע נדרש לטעון מהו הפירוש הראוי לכל ביטוי וביטוי בעיני האדם הסביר לשיטתו, וכן להוכיח ולהביא ראיות רלוונטיות בדבר תחולתה של אחת או יותר מן ההגנות הקבועות בחוק, כגון הגנת אמת הפרסום ו/או הגנת תום הלב. ניסוח תביעה באופן כוללני ובלתי מסוים פוגע בהגנת הנתבע ואף מקשה גם על בית-המשפט במתן הכרעה.