90. לגופם של דברים, בחינתם של הפרסומים בהקשר זה איננה יכולה להתעלם מן הרקע להם. לאחר בחינת המחלוקת שבין הצדדים, עולה רושם כבד כי אבק המאבק של המגרש הפוליטי מצא את דרכו אל בית-המשפט בדרך של תביעה לפי חוק איסור לשון הרע ובאצטלה של תביעה בגין פגיעה בשם הטוב.
91. תביעה זו מעלה לסדר היום את חשיבות עקרון העל בדמוקרטיה שהינו חופש הביטוי. ברור לכל דכפין כי חופש הביטוי איננו שקול לחופש השיסוי; בשונה מהוראת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע לפיה ייבחנו הביטויים על פי מבחן אובייקטיבי, ובראייתו של האדם הסביר, בחינת הגנת "תום הלב", הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, טומנת בחובה אלמנטים אובייקטיביים וסובייקטיביים גם יחד. משכך, בבוא בית-המשפט ליתן הכרעתו, יש לבחון מה היה הלך הרוח הסובייקטיבי של הנתבע שעה שפרסם את שפרסם. כך למשל, ככל שפרסם את הדברים באמונה כנה ואמיתית כי מעשי התובעת מעלים לכל הפחות חשד לשחיתות ציבורית, הרי הוא פעל בתום לב.
92. חוק איסור לשון הרע נועד לפצות אדם על פגיעה בשמו הטוב, אך אין מטרתו לייצר "אפקט מצנן" כנגד ביקורת ציבורית לגיטימית, גם אם היא איננה נוחה למאן דהוא. משכך קבע המחוקק מערכת איזונים והגנות. קבלתן של תביעות כנגד אישים פוליטיים, חברי מועצה, ואף עובדי עירייה בשל העלאת טענות לשחיתות, אי סדרים ופוליטיזציה של עובדי הרשות, תפגע באופן בלתי מידתי בעקרונות אלו. לפיכך, זאת יש לעשות במשורה, ובמקרים המתאימים של חוסר תום לב והפצת ידיעות שקריות. הנתבע בפרסומיו נקט פעמים רבות במשנה זהירות, תוך הסתייגות וציון המילה "לכאורה" ומבלי לקבוע מסמרות.
93. רבות נאמר על חשיבותו של חופש הביטוי, בפרט כלפי אמירות שאינן נעימות לאוזן: "חופש הביטוי הוא זכות עילאית העומדת לאדם בחברה דמוקרטית כדי ליתן חירות לרוח האנוש, כדי להיאבק בעריצות ובסתימת פיות, כדי לאפשר שיח ציבורי בשוק הדעות, כדי לסייע לחירות לגבור על הרודנות ועל הטוטליטריזם. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה, בכך אין ספק. כפי שנפסק לא אחת, "חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, אשר הציבור סולד מהן ושונא אותן" ... אכן, לא על דברי נועם וקילוסין בא חופש הביטוי להגן, אלא על דעות מקוממות". (ראו: רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל, פ''ד ס(2) 70, 90 (2005)).
94. ועוד נכתב על תפקידו של חופש הביטוי והיכולת של אדם להתבטא בחופשיות כפיקוח יעיל על רשויות השלטון: "חופש הביטוי הוא מן הזכויות הנעלות שבזכויות האדם, אשר הוכר בהלכה הפסוקה עוד מקדמת דנא... הוא מבטא את החשיבות שבמיצוי זכותו של האדם לאוטונומיה אישית ולביטוי עצמי. הוא חיוני להבטחת תקינותו של ההליך הדמוקרטי, הבנוי על הבעת הרצון והדעה החופשית של כל אדם; הוא מהווה יסוד רעיוני ומעשי לשלטון הנבחר בבחירות חופשיות, בהליך שעיקרו חופש דעה ובחירה". (ראו: ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, בעמ' 11 (פורסם בנבו, 2008) (להלן: "עניין נודלמן").