122. סעיף 1 לחוק איסור לשון מסביר "לשון הרע מהי":
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד
123. את המילים שהופנו כלפי התובעת "יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני "האדם הסביר" (עניין נודלמן לעיל, בפסקה 17).
124. בבוא בית-המשפט לבחון את הפרסום בעיני האדם הסביר, "...אין בדרך-כלל חשיבות לכך מה הייתה כוונתו של המפרסם... כן, אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא בית-המשפט הוא שישקול את הדבר" (ע"א 723/74 הוצאת עתון ״הארץ" בע״מ נ' חברת החשמל לישראל בע״מ, לא (2) 281, 301 (1977) (להלן: "עניין "הארץ")). משמע, שאין בהכרח נפקות לשאלה כיצד הדברים הובנו על ידי התובעת ומה הייתה כוונתו של הנתבע שעה שאלה נאמרו על ידו; שאלה זו תבחן במסגרת ההגנות.
125. ועוד: "בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר". (עניין שוקן, לעיל בפסקה 13).
126. לצורך גיבושה של עוולת לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (עניין נודלמן לעיל, פסקה 18). הדברים עולים מהרישא של סעיף 1 לחוק המורה כי לשון הרע היא דבר ש"פרסומו עלול" להשפיל או לבזות אדם. קרי, ככל שהדברים שהופנו כלפי התובעת בהכרח עלולים היו להביא לתוצאה זו, אין נפקא מינה אם תוצאה כזו התרחשה בפועל ובין אם לאו (ראו גם: ע"א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ' לוי ואח', פ"מ, תשנ"ז (1) (1998) 424, 434)).
127. באשר ליסוד הפרסום סעיף 2 לחוק מורה:
(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.