22. בעניין חטר-ישי נקבע ביחס לסעיף משנה (5), שעניינו בפרסום שנעשה בנוגע להליך משפטי, כי אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע, או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד, שכן "בדיקת המניע, הרשלנות או הכוונה תחייב קיום הליך משפטי ודיון לגופם של דברים, ובקיום ההליך, כשלעצמו, יש השפעה מרתיעה על בעל התפקיד" (שם, בעמ' 265). בעניין חיר, שעסק אף הוא באותו הסעיף, דחה בית המשפט את הטענה כי יש לקבוע "סייג תוכני" לתחולת סעיף 13(5), שבמסגרתו ייבחן האם ההתבטאות קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או האם יסודה "ברשעות ובזדון". המשנה לנשיאה א' ריבלין ציין כי:
"אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא – ממש – מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום-ליבו) – עניין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל-וכלל" (שם, בעמ' 523).
השופט י' דנציגר הצטרף לעמדה זו, בניגוד לעמדתו החולקת של השופט א' רובינשטיין שלפיה יש לקבוע סייג כך שסעיף 13(5) לא יחול כאשר בפרסום יש רכיב של רשעות או זדון (שם, בעמ' 544). כפי שצוין, בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה נדחתה (עניין דנ"א חיר).
23. באותו העניין, התייחס המשנה לנשיאה א' ריבלין לכך שלשיטתו בבחינת תחולת סעיף 13, על כלל סעיפי המשנה הקבועים בו, אין לבחון את תוכן הפרסום או את היסוד הנפשי של המפרסם:
"סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב'הגנה מוחלטת' (שם, בעמ' 520; ההדגשה הוספה – ע' פ').
24. בעניין מולקנדוב, שעסק כאמור בסעיף 13(9) לחוק – הוא הסעיף במוקד דיוננו, עמד השופט י' דנציגר על ההלכה שנקבעה בעניין חיר ומצא כי יש להחילה גם במקרה של סעיף 13(9) – כלומר, לעמדתו, הסעיף קובע חסינות מוחלטת אשר חלה ללא סייג בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף מבלי שיש מקום לבחון את היסוד הנפשי או כל נסיבה אחרת. בהקשר זה העירה השופטת א' חיות: