"לא אכחד כי השאלה האם ראוי ליתן חסינות מוחלטת ללא סייג לדברים שנאמרים על ידי אדם ה"רשאי לעשות" כן על פי היתר של רשות מוסמכת, היא שאלה נכבדה וניתן להעלות על הדעת מקרים – בלא שיובן מדבריי כי המקרה שבפנינו נמנה עם מקרים אלה – אשר בהם לא יהיה זה ראוי ליתן חסינות כזו. כך למשל כאשר הפרסום נעשה בהרשאה אך שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון ממש. אך בין אם ההסדר הנורמטיבי הקיים רצוי ובין אם לאו, ככל שקמה למשיבים חסינות מוחלטת לפי סעיף 13(9) לחוק – ואני שותפה לעמדתו של חברי השופט דנציגר כי זו אכן קמה במקרה דנן - דין הערעור להידחות מטעם זה"
דומני כי בדברים אלה ביטאה השופטת א' חיות עמדה ביחס לדין הרצוי ולא ביחס לפרשנותו של סעיף 13(9) לחוק. ואולם, כאמור, בית המשפט המחוזי סבר כי הדברים האמורים מלמדים כי הסוגיה לא הוכרעה, ולפיכך יש מקום להבהיר את הדברים. יוער כי הנשיאה מ' נאור הצטרפה לתוצאה שלפיה סעיף 13(9) חל בנסיבות העניין.
25. כשלעצמי, סבורני כעמדת השופט י' דנציגר בעניין מולקנדוב כי החסינות הקבועה בסעיף 13(9) היא מוחלטת, והיא חלה ללא סייג שעניינו היסוד הנפשי של המפרסם (קרי, האם הפרסום נעשה בזדון או בחוסר תום לב) או מידת נחיצות הפרסום (האם בנסיבות העניין, על אף שהמפרסם היה רשאי לומר את הדברים – הפרסום לא היה נדרש). ראשית, כאמור, הפסיקה הנוהגת התייחסה לסעיף 13 בכללותו כסעיף הקובע חסינות מוחלטת, ודחתה קביעת סייג שעניינו יסוד הנפשי של המפרסם במספר מקרים; איני סבור כי הוצג לפנינו טעם המצדיק להחיל דין שונה ביחס לסעיף משנה (9). יתרה מכך, סייג כאמור עשוי לרוקן מתוכן את ההבחנה בין "חסינות מוחלטת" לבין "חסינות מסויגת", אשר מתבססת בעיקרה על שאלת היסוד הנפשי של המפרסם, ואת ההכרעה הנורמטיבית של המחוקק שלפיה ביחס לפרסום שנעשה בנסיבות המנויות בסעיף 13 –האינטרס הציבורי שבפרסום גובר על זכותו של הפרט לשם טוב (דנ"א חטר-ישי; עניין בן ציון). הבחנה זו בין סוגי החסינויות היא בעלת נפקות מעשית, שכן הקביעה כי פרסום הוא "פרסום מותר" לפי אחת החלופות המנויות בסעיף 13, עשויה למנוע את הגשת התביעה מלכתחילה, או למצער להוביל לדחיית ההליך בשלב מוקדם (כך למשל בעניין חטר-ישי נדחתה התביעה על הסף בהיעדר עילה; כן ראו: שנהר, בעמ' 214). לעומת זאת, קביעה שיפוטית בעניין היסוד הנפשי של מפרסם בפרסום פרטיקולרי, באמיתות הפרסום או במידת נחיצות הפרסום מצריכה קיום דיון לגופם של דברים. כך למשל, הקביעה אם פרסום נעשה בחוסר תום לב או בזדון, עשויה לעורר שאלות עובדתיות ומשפטיות לא פשוטות (ראו לדוגמא לפרשנות המונח "תום לב"; ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל, פסקאות 70-69 (14.3.2016); ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865 (2001); ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149-148 (1981); גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 358). לפיכך, קביעת סייג כאמור עשויה להוביל לניהולם של הליכים ממושכים יותר, שרק בסופם תוכרע שאלת תחולתה של החסינות. תוצאה זו עלולה לגרור אפקט מצנן על בעלי תפקידים ברשויות השונות, וזאת באופן שמכרסם במידה רבה בתכליתו של הסעיף (עניין חיר, בעמ' 520). אכן, תוצאה אפשרית היא כי במקרי קצה יעשה שימוש לרעה בחסינות האמורה. ואולם, כפי שצוין בעניין חיר, "נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי" (שם, בעמ' 520), והוא נותן משקל מכריע לאינטרס הציבורי שעניינו תקינות ההליך השלטוני, עליו עמדתי לעיל (ראו והשוו: דנ"א חטר-ישי, פסקה 6; שנהר, בעמ' 191). אף אני סבור, בדומה לעמדה שהובעה בעניין חיר, כי שינוי האיזון שקבוע בסעיף 13 לחוק היא עניין למחוקק. בשל האמור, אף במקרה דנן אין מקום לשלול את תחולת החסינות על דברי המערער במועצת העיר.