28. חברתי סבורה כי הפרשנות אותה אני מציע "פורסת את החסינות מפני תביעות לשון הרע על פני תחומים נרחבים ביותר, נרחבים מני ים" (פסקה 20 לחוות דעתה). מוכן אני אפוא לא לטעת מסמרות במלוא היקפה של השאלה הנוגעת להתבטאות חברי מועצה, ולגדר את הכרעתנו לסוגיה העומדת להכרעתנו בהליך זה – דברים שנאמרים בגדר הפעלת סמכות סטטוטורית מפורשת. כפי שנפסק בעניין מולקנדוב "הרציונל הספציפי של תת-סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן [...] החסינות המוחלטת שמקנה הסעיף מוצדקת אך ורק משום שמדובר בפרסום שחייב להיעשות על פי דין או שהמפרסם רשאי היה לעשות אותו על פי דין (בהוראה של רשות מוסמכת)" (שם, פסקה 52). הפרשנות אותה אני מציע, שמונעת את אותו "אפקט מצנן" בהפעלת הסמכות, מתכתבת במישרין עם תכלית זו.
29. שנית, אבקש להתייחס לדבריה של חברתי, שסבורה שיש להבחין בין מצב דברים שבו ניתן היתר "לפרסום מסוים, להבדיל מ'פתיחת הבמה' להשמעת ביטוי שתוכנו אינו ידוע" וכי על ההיתר או הוראה לחול "ככלל, [ב]מקרים שבהם הרשות המוסמכת עצמה היא 'הפה שהתיר', והמפרסם מהדהד או מעביר את המידע שנמסר לו בעניין מסוים בהתאם להוראה או להיתר לעשות כן" (פסקה 13 לחוות דעתה). מגישה זו משתמע כי על ההיתר או ההוראה של הרשות המוסמכת להינתן בקשר לתוכן המסוים שנכלל בפרסום, כאשר הרשות המוסמכת יודעת מראש מה צפוי להיאמר בו. סבורני כי הבחנה זו מוקשית מבחינה מעשית, שכן כאשר הרשות המוסמכת מורה או נותנת היתר לפרסום כחלק מהפעלת סמכות מסוימת, ככלל התוכן הפרטיקולרי – להבדיל מנושא הפרסום – אינו צפוי מראש. נוכח האמור, מלבד מקרי קצה – גישתה של חברתי עשויה לרוקן מתוכן את סעיף 13(9). בנוסף, גישה זו אף עשויה לעורר מתח מסוים אל מול הפסיקה הקיימת, שהחילה את סעיף 13(9) בנסיבות שבהן הרשות לא ידעה – ואף לא יכלה לדעת – את מלוא התוכן שיפורסם. כך למשל, בעניין מולקנדוב – הוחל הסעיף על שיחת טלפון שערכה מי ששימשה כראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות לניירות ערך עם מנכ"ל קרן השקעות. במסגרת שיחה זו ציינה המפקחת כי הרשות עורכת בדיקות אודות מי ששימש כמנהל תיק ההשקעות של הקרן, ואולם בית המשפט קבע כי בדיקות כאמור לא התקיימו (שם, פסקה 38). ברי כי במצב דברים זה לא ניתן היתר למפקחת על ידי הרשות לניירות ערך לפרסם את התוכן הפרטיקולרי שנאמר במסגרת השיחה. אף על פי כן, קבע בית המשפט כי ניתן לה היתר לומר את הדברים, נוכח סמכותה של הרשות להגן על ציבור המשקיעים, לרבות על דרך של אזהרת הגורמים הפעילים בשוק ההון; היתר זה לא ניתן לה בראי הפרסום הקונקרטי (ראו גם: בג"ץ 9452/11 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה (11.3.2012) – אליו מפנה חברתי בדבריה; ע"ע (ארצי) 35058-05-12 רוזנברג נ' משרד החינוך (14.9.2014)). נותרתי אפוא בדעתי כי דין הערעור להתקבל.