המשנה לנשיאה
השופטת ד' ברק-ארז:
1. האם כל דבר שנאמר בדיוניה של מועצת הרשות המקומית על-ידי עובד הרשות או חבר מועצה, בעניין שעומד על "סדר היום" של הישיבה, הוא בבחינת "פרסום מותר" המקנה חסינות מוחלטת מפני תביעת לשון הרע? זוהי, בעיקרו של דבר, השאלה שנדרשנו להכריע בה.
2. חברי המשנה לנשיאה ע' פוגלמן משיב על שאלה זו בחיוב. לשיטתו, זהו פרסום שככלל יש "רשות" או אף "חובה" לעשותו כדין, ועל כן הוא חוסה תחת כנפיו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). בהמשך לכך, בנסיבותיו של המקרה דנן, מגיע חברי למסקנה לפיה המערער היה רשאי לומר את דבריו על-פי "היתר" של "רשות מוסמכת", היא עיריית רמת-גן. דעתי שונה.
3. אקדים ואומר כי אני מסכימה לנקודת המוצא, לפיה הצבת נושא לדיון על "סדר היום" של מועצת הרשות המקומית מצדיקה שיתקיים ביחס אליו דיון נוקב, פתוח ורציני, וכי ממילא קיים אינטרס ציבורי חשוב בעריכתו של דיון כזה. אף על פי כן, לשיטתי וכפי שיוסבר להלן, סעיף 13(9) לחוק כלל לא נועד לעסוק ברגיל בפרסומים הנעשים בנסיבות מעין אלו. תחת זאת, אני סבורה כי במצבים של דיון במועצת רשות מקומית, כבענייננו, המענה המשפטי מצוי דווקא בהגנות הניתנות לפרסומים מכוח סעיף 15 לחוק. כך למשל, במקרים המתאימים, ובנסיבות שבהן הדברים נאמרו בתום לב ובהתייחס לנושא הדיון, יוכלו הדובר או הדוברת ליהנות מן ההגנה המוענקת לפרסום שהייתה "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לעשותו (סעיף 15(2)), לפרסום שנעשה "לשם הגנה על ענין אישי כשר" (סעיף 15(3)) או לפרסום שהיה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (סעיף 15(4)). למען הסר ספק, אבהיר כי הדברים אמורים, על-פי ההקשר, הן ביחס לחברים במועצת הרשות המקומית והן ביחס לעובדיה. וכעת – אסביר את גישתי בפירוט.
פרסומים המקנים חסינות מוחלטת לפי חוק איסור לשון הרע
4. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "פרסומים מותרים", מונה שורה של מצבים אשר בהתקיימם נהנה המפרסם מ"חסינות מוחלטת" מפני תביעת לשון הרע. מדובר במצבים מוגדרים שבהם האינטרס הציבורי בהגנה על שיח פתוח הוא בעל משקל סגולי גבוה במיוחד, באופן שמצדיק הימנעות מהטלתן של דרישות בסיס אחרות הנדרשות ככלל לצורך תחולתן של הגנות (כגון הדרישה לאמירת דבר שהוא "אמת" ושיש בו עניין ציבורי בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק או התנאי לקיומו של "תום לב" לפי סעיף 15 לחוק. ראו: ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, פסקאות 47, 53-51 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (22.2.2017) (להלן: עניין מולקנדוב); אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997) (להלן: שנהר)). כבר עתה יצוין כי רשימת מצבים זו כוללת, בין השאר, פורומים ציבוריים מיוחדים המנויים בה במפורש, אשר מעמדם ומאפייניהם הייחודיים שימשו בסיס להבטחת חופש ביטוי מלא בהם בכל הנוגע ללשון הרע – ובכלל זה דיוני הכנסת (סעיף 13(1)), דיוני הממשלה (סעיף 13(2)), דיונים בפני רשות שיפוטית (סעיף 13(5)) ודיונים של ועדת חקירה (סעיף 13(6)). לעומת זאת, סעיף 13 לחוק אינו מונה במפורש בגדרי החלופות המובאות בו דיונים המתקיימים בגופים ציבוריים אחרים, חשובים ככל שיהיו, כדוגמת ישיבות של מועצת רשות מקומית, וממילא אינו מעניק במישרין חסינות מוחלטת לדוברים בהם.