7. למען שלמות התמונה אציין, כי בפסק דין מוקדם הוכרה האפשרות שהשתתפות בדיונים שהייתה חובה לקיימם במועצת העירייה, תיחשב כחוסה תחת החסינות שעניינה דברים שהמפרסם חייב לפרסם בתוקף החוק לפי סעיף 19(1)(ט) לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, כנוסחה באותה עת (ראו: ע"א 241/60 תיק נ' קריניצי, פ"ד יד 2489, 2492 (1960)). אולם, הדברים צוינו שם ללא הסבר מלא באשר למהות החובה בנסיבות אותו עניין, ואף פסיקה מאוחרת יותר שאזכרה את פסק הדין לא דנה בהיבט זה שלו (ראו: רע"א 8629/08 עטר נ' אשל, פ"ד סה(1) 709, 733-732 (2011)). מכל מקום, כפי שציינתי, חברי ממילא סמך את פרשנותו על כך שהפרסום נעשה "על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין" או "על פי היתר של רשות כאמור", ולא על החלופה שעניינה קיום חובה על-פי דין. אשאיר אפוא בצריך עיון את השאלה האם יש נסיבות שבהן אמירת דברים מסוימים בישיבת מועצה תיחשב פרסום שקיימת חובה בדין לעשותו.
8. יש מקום אפוא לבחון את שאלת פרשנותו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע מראשיתה, ולכך אפנה כעת.
9. לשון החוק – בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים בשיטתנו אפתח במישור הלשוני. כפי שציין חברי המשנה לנשיאה, נוסחו של סעיף 13(9) לחוק כולל מספר תנאי יסוד הנדרשים להתקיים לצורך תחולתה של ההגנה הניתנת מכוחו. באופן קונקרטי, לשון הסעיף עוסקת בפרסום שנעשה "על-פי" הוראה או היתר של "רשות המוסמכת לכך כדין". נוסח הסעיף טומן בחובו לטעמי מספר דגשים חשובים. ראשית, הוא מצביע על כך שמדובר ברשות המוסמכת לחייב בפרסום או להתירו, ולא ב"רשות מוסמכת" באופן כללי. אם כן, הדגש בעניין זה צריך להיות גם בקשר שבין תפקידה של הרשות על-פי דין לבין תוכן הפרסום הספציפי שנעשה בפועל. שנית, אני סבורה, כי התנאי שעניינו "הוראה" או "היתר" לפרסום משמיע מניה וביה כי הפרסום הקונקרטי הנדון יהיה על פי היתר או הוראה מסוימים, להבדיל מהתרת רסן כללית לומר ללא מגבלה דברים שיחסו תחת חסינות מוחלטת (ראו והשוו: ע"ע (ארצי) 26198-07-13 שוורץ נ' אברמוביץ, פסקה 23 (30.4.2015)). לבסוף, חשוב להטעים כי נוסחו של סעיף 13(9) לחוק אינו מגביל את תחולתו לבעלי תפקידים ברשות המוסמכת. במובן זה, על פני הדברים, לשון הסעיף נוגעת לכל מי שפרסם דבר מכוח היתר או הוראה שניתנו על-ידי הרשות המוסמכת לכך כדין, גם כאשר מדובר בצד שלישי החיצוני לרשות.
10. תכלית החוק – דגשים אלו מתחדדים עוד יותר כאשר פונים לבחינת תכלית הסעיף בראי פסיקותיו הקודמות של בית משפט זה, מעבר למקרים הבודדים שכבר הוזכרו לעיל ועסקו באופן קונקרטי ברשויות מקומיות. כפי שמציין חברי המשנה לנשיאה, הפסיקה בעניינו של סעיף 13(9) לחוק אכן דלה יחסית. אולם, עיון בה מסייע לאפיין את המצבים שעמם מבקש סעיף זה להתמודד. כך, במקרה שנדון בעניין מולקנדוב, התריעה ראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות ניירות ערך (להלן: המפקחת), בשיחה טלפונית שקיימה עם צד שלישי, מנכ"ל של קרן השקעות, מפני פעולותיו של מי שניהל את תיק ההשקעות של הקרן. אותו אדם הגיש נגד המפקחת תביעת דיבה בגין דבריה אלו. בפסק דינו של בית משפט זה צוין, ואף לא הייתה על כך מחלוקת, כי הדברים שנאמרו הם בגדר פרסום לשון הרע. עם זאת, הובהר כי "רשות ניירות ערך מופקדת על עניינם של המשקיעים בניירות ערך, וחובתה מכוח הדין לדאוג להגנתם וטובתם של המשקיעים" (פסקה 57 לפסק דינו של השופט דנציגר). על כן, נקבע כי הדברים הם בגדר "פרסום מותר" לפי סעיף 13(9) לחוק וכי המפקחת הייתה רשאית לאומרם "מכוח תפקידה ברשות על פי ההיתר שקיבלה לכך, ולו מכללא מכוח תפקידה הבכיר ברשות" (שם, בפסקה 58).