16. אכן, לא יכול להיות חולק על כך שרשות מקומית היא רשות מינהלית, וממילא היא אף "רשות מוסמכת" לצורך תחולת עקרונותיו של המשפט המינהלי (ראו למשל: בג"ץ 2838/95 גרינברג נ' המועצה המקומית קצרין, פ"ד נג(1) 1, 16 (1997); בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש-עיריית הרצליה, פ"ד נו(6) 900, 911 (2002); ע"א 8956/17 מנסור נ' המועצה המקומית כוכב יאיר צור יגאל, פסקה 48 (14.1.2021)). עם זאת, ספק בעיני אם בנסיבות הנדונות ניתן לראות ברשות המקומית כגורם המוסמך להתיר או להורות על הפרסום כמובנם של הדברים בסעיף 13(9) לחוק. במלים אחרות, לטעמי, לא ניתן לראות בפרסומים הנעשים במסגרת דיוניה של מועצת הרשות המקומית כפרסומים שהרשות המקומית עצמה הורתה עליהם או התירה אותם כדין. למעשה, "סדר היום" של דיוני המועצה, שעליו משליך חברי המשנה לנשיאה את יהבו, לא נקבע תמיד על-ידי אותם גורמים שמוסמכים לייצג את הרשות המקומית בפעולותיה כלפי צדדים שלישיים. לצורך בחינת הדברים שומה עלינו לקרב מבטנו אל התוספת השניה. סעיף 24 לתוספת השניה מלמד כי קביעת סדר היום של ישיבות המועצה נעשית על-ידי ראש העירייה (סעיף-קטן (א)), על-פי החלטה של המועצה (סעיף קטן (ב)) או על-פי דרישתם של שליש מחברי המועצה בישיבה שכונסה לפי דרישתם (סעיף קטן (ג)). חלק מחלופות אלה, ובפרט האחרונה שבהן, מעוררות את השאלה האם ניתן לייחס את ההחלטה שעניינה קביעת סדר היום לרשות המקומית עצמה מתוקף סמכויותיה, להבדיל מזיהויה ככזו שניתנה על-ידי כל אחד מהאורגנים הנזכרים.
17. מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מכך שה"היתר" שבו מכיר חברי משתרע למעשה על אמירת כל דבר ובתנאי שיש לו קשר ממשי לנושא הדיון. מדובר בהרחבת יתר של המשמעות הטבעית של מושג ההיתר. לטעמי, כאמור, על ההיתר להתייחס בצורה ברורה לפרסום קונקרטי מסוג כזה או אחר – מאפיין שאינו מתקיים במקרה של העלאת נושא לסדר היום. הנסיבות המתוארות חורגות מהמקרה הטיפוסי שאליו מכוון סעיף 13(9) לחוק, כפי שפורט לעיל. זהו מצב שבו לכאורה הרשות המקומית מאפשרת למפרסם להתבטא ביחס לנושא מסוים מבלי לדעת מראש מה הוא צפוי לומר, אף לא בקווים כלליים, כאשר היא אינה מקור הסמכות לתוכן הדברים או הגורם שעומד מאחוריהם. על-כן, אין מדובר במצב שבו המפרסם פועל כנציג הרשות או מהדהד או חוזר על מידע שהרשות הורתה או התירה להפיצו בתוקף סמכותה כדין, בשונה מהנסיבות שנדונו, למשל, בעניין מולקנדוב ובעניין מכללת באקה הנזכרים.