20. הלכה למעשה, פרשנותו של חברי פורסת את החסינות מפני תביעות לשון הרע על פני תחומים נרחבים ביותר, נרחבים מני ים. ככל ש"רשות מוסמכת" היא למעשה כל רשות מינהלית הפועלת על-פי דין – ואין כל דבר בנוסח הסעיף המבחין את הרשויות המקומיות מרשויות מוסמכות אחרות כדין – הרי שמדובר בתחום שסופו מי ישורנו. לכאורה, לפי שיטתו של חברי, די בכך שיתקיים באחת מרשויות אלה דיון בנושא מסוים על מנת להצדיק כל פרסום ביחס אליו. אכן, כאשר מדובר בדיונים המתקיימים במועצת הרשות המקומית הרי שמדובר בהגנה על חופש הביטוי של נבחרי ציבור. אולם, כפי שמציין חברי אין כל בסיס להבחנה בהקשר זה בין נבחרי ציבור לעובדי ציבור. מכל מקום, בלשונו של סעיף 13(9) לחוק לא ניתן למצוא בסיס להרחבה כה ניכרת של תחולתו. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב להלכה הפסוקה שנקבעה בהקשר זה, ונזכרת אף על-ידי חברי, לפיה "יש לפרש את סעיף 13 לחוק, אשר בא להעניק זכייה מוחלטת, באופן דווקני... ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו" (ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986). כן ראו: שנהר, בעמ' 192).
21. בהקשר זה אוסיף ואעיר, כי הפרשנות המוצעת על-ידי חברי לסעיף 13(9) לחוק כרוכה בפגיעה קשה במי שדיבתם הוצאה במסגרת דיוני מועצת הרשות המקומית, בהתחשב בכך שדיוניהן של רשויות מקומיות הם פומביים (כפי שמורה סעיף 18 לתוספת השניה), ובהמשך לכך אף הפרוטוקולים שלהם מתפרסמים באופן יזום (כפי שמורה סעיף 56 לתוספת השניה כמפורט לעיל). בהתאם, מתן חסינות מוחלטת לכל דובר ודוברת בישיבות המועצה מהווה אם כן הרחבה יתרה של ההסדרים הקבועים בחוק איסור לשון הרע, באופן שאינו מוצא עיגון בסעיפיו, ובפרט לא בסעיף 13(9) לו, ועלול להביא לפגיעה נרחבת בזכות לשם טוב.
22. במאמר מוסגר אציין עוד כי נטייתי לעבר פרשנות מצמצמת בסוגיה זו מתחזקת במיוחד באשר לפרסום שנעשה מכוח היתר, להבדיל מכזה שנעשה על-פי חובה. על פני הדברים, ההצדקה הנורמטיבית למתן חסינות מוחלטת לפרסום מקבלת משנה תוקף ביחס לפרסום שהמפרסם היה חייב לעשותו. לעומת זאת, רציונל זה נחלש, ולו במידה מסוימת, כאשר עסקינן בפרסום שקיימת לגביו הרשאה בלבד, קרי, ישנו שיקול דעת ביחס לפרסומו. בהקשר זה יוער כי בספרות המשפטית צוין כבר בעבר כי רצוי היה להבחין בין שני מצבים אלה (ראו: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע: הדין המצוי והדין הרצוי 379 (מהדורה שנייה מורחבת 2019)). מכל מקום, והגם שסעיף 13(9) לחוק לכאורה "כורך" ביחד מצבים אלו וקובע בעניינם דין זהה, אני סבורה כי בשים לב לפער העקרוני שבין "הוראה" לבין "היתר", יש מקום לדבוק בפרשנות מצמצמת, המתחמת את גדרי ההגנה המוחלטת שסעיף 13(9) מעניק לדברים שנאמרו מכוח היתר.