32. אם כן, מה הרבותא בעמדתי בהשוואה לזו של חברי המשנה לנשיאה פוגלמן? התשובה פשוטה. ההגנות שאליהן הפניתי בגדרו של סעיף 15 לחוק, מחייבות את הנתבע לעמוד גם בתנאי חשוב נוסף, התנאי של תום לב. לשיטתי, תנאי זה יש להחיל גם בנסיבות שבהן דבריו של הנתבע פורסמו בישיבה של מועצת רשות מקומית. יובהר, כי אני מסכימה עם חברי המשנה לנשיאה שהחסינויות המוקנות בגדרו של סעיף 13 לחוק אינן מותנות בתום לב. כמו כן, אני אף מסכימה לשלילת האפשרות של קריאת התנאי של תום לב אל תוך סעיף 13(9) לחוק. דווקא משום כך, אינני מצטרפת לדעתו של חברי באשר לפרשנות המרחיבה שהוא מבקש ליצוק אל לשונו של סעיף 13(9) לחוק ביחס לסוג הפורומים וההתבטאויות שעליהם הוא חל. עמדתי נשענת על התפיסה כי סעיף זה, המעניק חסינות מוחלטת, כלל אינו הוראת החוק הרלוונטית להגנתו של המערער בנסיבות העניין, ככל שעומדת לו הגנה לפי חוק איסור לשון הרע.
33. אדגיש, כי היתרונות הגלומים לטעמי בעמדתי אינם מתמצים במניעת הרחבת יתר של היקף החסינויות המוקנות בחוק איסור לשון הרע. נוסף על כך, יש בה כדי למנוע מתיחת קו מלאכותי בין "רשות מוסמכת", שעליה חל סעיף 13(9) לחוק, לבין גופים אחרים, שעליהם לכאורה הוא לא יחול. כך למשל, במישור הציבורי החסינות שמקנה הסעיף לא תחול, לפי פרשנותו של חברי, על דיון של דירקטוריון חברת החשמל או ועד מנהל של אוניברסיטה. ניתן לתהות: האם לא חשוב להבטיח התבטאות חופשית לא פחות במקרים אלה, בהשוואה לדיון בפורום של מועצת רשות מקומית? מהיבטם של שיקולי המדיניות הרלוונטיים, לא צריך להיות הבדל בין המקרים. על כך יש להוסיף כי גישתי עשויה להקנות הגנה ראויה, במקרים מתאימים, גם למי שמשתתפים בדיונים בפורומים אחרים, המשתייכים לגופים הפועלים במגזר הפרטי, אשר חופש הביטוי בהם עשוי להיות חשוב אף הוא מהיבטו של האינטרס הציבורי. כך, אפשר להעלות על הדעת דיון בדירקטוריון של בנק או של חברה ציבורית אחרת (בבעלות פרטית) שבה הדירקטורים מתריעים מפני שיתוף פעולה עסקי עם אנשים מסוימים או מפני מינוים לתפקידים בתאגיד. לדעתי, גם במצב דברים מעין זה – בדומה לישיבות מועצה – ראוי שהדירקטורים ייהנו מהגנה מפני תביעה רק אם פעלו ודיברו בתום לב, מתוך חובתם כלפי החברה שבה הם מכהנים.
34. אם כן, הרציונל הנעוץ בהבטחת חופש הביטוי בישיבותיה של מועצת רשות מקומית עומד בעינו, לטעמי, גם ביחס דיונים המתנהלים בפורומים אחרים, שאחדים מהם נזכרו לעיל. במהות, אינני רואה הבדל עקרוני בין מקרים כאלה לבין המצב שבפנינו. באלה ובאלה כאחד יש חשיבות גדולה מבחינת האינטרס הציבורי בשמירה על שיח חופשי, פתוח ומעמיק בקרב מקבלי ההחלטות – אך לא באופן מוחלט, כי אם באופן מסויג, הכפוף לדרישת תום לב לצורך הגנה מפני תביעת דיבה. על רקע האמור, איני מוצאת אפוא כל הצדקה עניינית לראות במועצת הרשות המקומית פורום מיוחד במידה המצדיקה הענקת פטור למשתתפים בישיבותיו אף כאשר אינם עומדים בדרישת תום הלב.