ודוקו – סעיף 13(9) לחוק אינו מתייחס לדיונים בפני גופים מסוימים. הוא מציב במוקד החסינות המוקנית על פיו את קיומם של חובה או היתר לפרסם דבר מה. על כן, כדי לחסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) יש להצביע על חובה על פי דין; או חובה על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; או היתר של רשות כאמור.
5. כפי שציינה חברתי, כאשר מדובר בפרסום שנעשה מכוח חובה שבדין או חובה שמקורה בהוראה של רשות המוסמכת לכך כדין (שתי החלופות הראשונות הקבועות בסעיף 13(9) לחוק), קל יותר להצדיק מתן חסינות מוחלטת (ראו בפסקה 22 לחוות דעתה וההפניות שם). דברים אלה פחות רלוונטיים ביחס לחלופה השלישית, שעניינה היתר שניתן על ידי רשות המוסמכת לכך. על כן, לגישתי, על מנת לחסות תחת חסינות לפי חלופה זו, יש להצביע על היתר לביצוע פרסום מסוים שניתן מכוח סמכות קונקרטית של רשות. הספציפיות של ההיתר ורמת המסוימות של ידיעת התוכן תיגזר מנסיבות העניין. זאת, מתוך הכרה בכך שדברים הנאמרים על-ידי בעל תפקיד ברשות מנהלית במסגרת מילוי תפקידו אין דינם בהכרח כדין דברים הנאמרים על ידי אדם פרטי (ראו למשל נסיבות עניין מולקנדוב). חברתי מצביעה בהקשר זה על מספר דוגמאות למצבים שבהם תחול החלופה השלישית. היא מתמקדת בעיקר באותם מקרים שבהם המפרסם מהדהד או מעביר מידע שנמסר לו בעניין מסוים על-ידי הרשות, בהתאם להיתר לעשות כן, תוך הדגשה כי אלו הן דוגמאות בלבד, שאינן ממצות "את כל קשת המקרים שבהם ניתן יהיה לעשות שימוש בסעיף 13(9) לחוק" (פסקה 14 לחוות דעתה). לדברים אלה אני מצטרפת.
6. לעומת זאת, מוקשה בעיניי לראות בעצם העמדת נושא על סדר יומה של רשות, היתר ספציפי שניתן מטעם אותה רשות לפרסם כל דבר שנאמר ביחס לאותו נושא. זאת, אף אם הנושא עולה על סדר היום לצורך הפעלת סמכות סטטוטורית מפורשת. קושי זה מתחדד בפרט נוכח פוטנציאל הרחבת החסינות המעוגנת בסעיף 13(9) לחוק, בהינתן נוסחו הגורף, וזאת בשני היבטים: ראשית, הסעיף מתייחס לכל "רשות המוסמכת לכך כדין", ללא הבחנה בין הרשויות המנהליות השונות. שנית, הסעיף מתייחס ל"מפרסם" ואינו כולל כל הגבלה על זהותו או תפקידו. משכך מדובר בנבחרי ציבור, בעובדי ציבור ובגורמים נוספים שעשויים להשתתף בישיבות של רשויות שונות. במילים אחרות, קיים חשש לא מבוטל כי מבחן "סדר היום" יוביל למתן חסינות מוחלטת לכל אמירה שנאמרה על-ידי אדם כלשהו במהלך דיון של רשות מנהלית, ובלבד שמדובר בדברים שנאמרו בנושא שהיה על סדר היום. כאמור, חסינות מוחלטת חלה ללא כל קשר לנחיצות הפרסום, אמיתותו או כוונתו של המפרסם (בתום לב או בזדון). לפיכך, החלת מבחן "סדר היום" עשויה להוביל להפרה של האיזון בין הצורך להגן על חופש הביטוי ולהבטיח שיח ציבורי פתוח ובין הפגיעה בזכות לשם טוב (וראו הערותיי ביחס לדין הרצוי בהקשר זה בפסקה 4 לחוות דעתי בעניין מולקנדוב). עם זאת, כחברתי השופטת ברק-ארז אף אני סבורה כי למבחן "סדר היום" עשוי להיות משקל בבחינת תום הלב לצורך תחולת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק. בכך, יש לשיטתי מענה לחשש מפני יצירת "אפקט מצנן" על מי שנושא דברים בדיונים ובישיבות של גופים ציבוריים שאינם נמנים במפורש בחלופות השונות בסעיף 13 לחוק, ובכלל זה דיונים במועצות של רשויות מקומיות.