ש ו פ ט ת
הנשיאה א' חיות:
1. עיינתי בחוות הדעת של חבריי, וכחברתי השופטת ד' ברק-ארז אף אני סבורה כי דברי המערער במסגרת הדיון שהתקיים במועצת העיר רמת גן אינם חוסים תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) וכי יש להחזיר את הדיון אל בית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע באשר לתחולת ההגנות שבסעיף 15 לחוק, על הפרסום האמור.
2. סעיף 13 לחוק מעניק חסינות מוחלטת מפני תביעות לשון הרע בשורה של מצבים, ובכלל זה ביחס לדברים הנאמרים בדיונים המתקיימים בפורומים מסוימים הנמנים בו. כך, בין היתר, חלות הוראות הסעיף על דיוני הכנסת, דיוני הממשלה, דיונים בפני רשות שיפוטית, ודיונים של ועדות חקירה (סעיפים 13(1), 13(2), 13(5) ו-13(6) לחוק בהתאמה). הזכות לחופש ביטוי והאינטרס הציבורי החשוב באשר לקיומו של שיח פתוח בפורומים אלה, מצדיקים חסינות כזו. עם זאת, בהינתן חשיבות הזכות לשם טוב ובשים לב לכך שהסעיף מעניק חסינות מוחלטת – שאיננה מסויגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום-הלב בפרסום – כבר נקבע בעבר כי יש לפרשו באופן מצמצם ודווקני (ראו: ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986); ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, פסקה 51 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (22.2.2017) (להלן: עניין מולקנדוב)).
3. בענייננו, מדובר בדברים שנאמרו על-ידי חבר מועצת העיר במהלך ישיבת המועצה. בשונה מהפורומים הציבוריים הספציפיים שנמנו בסעיף 13 לחוק, ישיבות של מועצת רשות מקומית אינן נזכרות מפורשות באיזו מן החלופות שבסעיף. חברי המשנה לנשיאה ע' פוגלמן סבור כי יש לקבל את טענת המערער לפיה בנסיבות העניין דבריו חוסים תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, שזו לשונו:
פרסומים מותרים
13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
[...]
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;
לגישת חברי, ניתן לאמץ בהקשר זה את מבחן "סדר היום" – "[...] ולקבוע כי פרסום שנעשה בקשר לנושא שנמצא על סדר יומה של רשות מקומית הוא בגדר פרסום שחבר או עובד רשות מקומית 'רשאי' או 'חייב' לעשותו כדין" (פסקה 16 לחוות דעתו). המשנה לנשיאה הוסיף והבהיר, במענה לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז, כי הוא אינו מבקש לטעת מסמרות "במלוא היקפה של השאלה הנוגעת להתבטאות חברי מועצה" וכי הוא מגדר את הכרעתו ל"דברים שנאמרים בגדר הפעלת סמכות סטטוטורית מפורשת".
4. בדומה לחברתי השופטת ברק-ארז, אף אני סבורה כי המבחן שאותו אימץ חברי המשנה לנשיאה – גם לאחר ההבהרה באשר לגדר תחולתו – עשוי להוביל להרחבה ניכרת של החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק. הרחבה כזו אינה עולה בקנה אחד עם נקודת המוצא שעליה עמדתי, ולפיה יש לפרש את הוראות סעיף 13 באופן מצמצם ודווקני.