מן העבר השני, הזכות לשם טוב נועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם והיא מבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 832 (1999); כן ראו: ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פסקה 10 (12.12.2006) (להלן: עניין קורן); עניין רינת, בעמ' 85-84; אורי שנהר דיני לשון הרע 20 (1997) (להלן: שנהר)). כפי שציינתי באחת הפרשות:
"המוניטין של אדם עשוי לחרוץ את גורלו, לשבט או לחסד. הוא שיקבע, במידה רבה, אם אדם אחר יסכים להעסיקו או לעשות עימו עסקים; אם הציבור ייתן בו אמון ככל שירצה לבקש להיבחר למשרה ציבורית; אם הסובבים אותו יבקשו את חברתו או יפנו לו עורף" (עניין דיין, בעמ' 482).
האיזון בין זכויות אלה, הוא איזון "אופקי" בין שתי זכויות הנגזרות מהזכות החוקתית לכבוד האדם (עניין אמר, בעמ' 519).
8. ההסדר שעומד במרכז דיוננו הוא סעיף 13 לחוק – שמונה 11 סעיפי משנה שבהתקיים התנאים הקבועים בהם, על אף שמדובר בפרסום העונה להגדרת "לשון הרע" שקבועה בחוק, הפרסום הוא "פרסום מותר" ולפיכך אין להטיל אחריות על המפרסם (ובלשון הסעיף, הפרסום "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי"). נהוג להתייחס להסדר זה כקובע "חסינות מוחלטת" (ועל כך אפרט בהמשך; וראו: עניין דיין, עמ' 479-475; רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2) 511, 520 (2009) (להלן: עניין חיר); בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין זה נדחתה, דנ"א 7025/09 גיל נ' חיר (10.11.2009) (להלן עניין: דנ"א חיר); ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797 (1988) (להלן: עניין בן ציון); ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986) (להלן: עניין ננס); שנהר, בעמ' 191). חלק מסעיפי המשנה נוגעים לפרסומים שנעשים על ידי רשויות שלטוניות או תוך כדי מילוי תפקידן. כאמור, במוקד ההליך דנן נמצא סעיף 13(9), וזו לשונו:
פרסומים מותרים
13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
[...]
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;
הנה כי כן, סעיף 13(9) לחוק קובע חסינות לשלושה סוגי פרסומים: כאשר קמה למפרסם חובה על פי דין לפרסם את הפרסום; כאשר המפרסם חייב לפרסם את הפרסום על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; כאשר המפרסם רשאי לפרסם את הפרסום על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין. כפי שציין השופט י' דנציגר בעניין מולקנדוב, "סעיף 13(9) חוק הוא בבחינת דרך לא סלולה" (שם, פסקה 49; כן ראו: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי 311, 377 (מהדורה שנייה מורחבת, 2019) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)) וטרם זכה לדיון ממצה בפסיקה.