15. להשקפתי יש לקבוע כי רשות מקומית היא "רשות מוסמכת" הבאה בגדריו של סעיף 13(9) לחוק. ואולם, אין משמעות הדבר כי כל פרסום מטעם רשות מקומית, עובדיה או נציגיה יזכה בחסינות; זאת מאחר שלפי התנאים שנקבעו בסעיף, נדרש להראות כי הרשות הייתה מוסמכת "כדין" לפעול כאמור (עניין מולקנדוב, פסקה 54; שנהר, בעמ' 204). משכך, ברי כי לא כל פרסום שייעשה בעקבות הוראה או היתר יזכה בחסינות. אכן, סעיף 13(9) הוא סעיף "סל" ועל פני הדברים, יכול להכיל בגדרו מגוון רחב של מצבים. ואולם, בניגוד לסעיפי משנה אחרים שקובעים כי החסינות תעמוד לבעל תפקיד מסוים בכל פרסום שנעשה במסגרת מילוי תפקידו (ראו למשל: סעיפי משנה (1), (3) ו-(4)), הסעיף עצמו מציב כתנאי לתחולתו את הדרישה כי הפרסום נעשה נוכח קיומה של הרשאה או חובה "כדין" לעשותו, ובכך מחייב קיומו של קשר בין הפרסום המסוים לבין הסמכות השלטונית. יודגש כי אין מדובר בסייג לתחולה (שבעניינו אדון בהמשך) אלא בתנאי מקדמי לתחולתו (והשוו: עניין חיר). לפיכך על פניו, בניגוד לסעיפי משנה אחרים, יש לבחון את הקשר בין הפרסום לבין הסמכות השלטונית. המענה לשאלה האם הפרסום נעשה "כדין" ייעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו, תוך בחינת הזיקה שבין הפרסום לבין הסמכות שנתונה לרשות (ראו והשוו: ע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5) 254, 265-264 (2002) (להלן: עניין חטר-ישי); בקשה לקיים דיון נוסף על פסק דין זה נדחתה בדנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל (7.4.2003) (להלן: דנ"א חטר-ישי)). ויובהר: בחינה זו מתמצית בשאלה האם הביטוי נעשה בקשר לסמכות, ואין מדובר, לדוגמה, בבחינה האם בנסיבות העניין הפרסום היה נדרש או בעל תועלת, אמיתות הפרסום או כוונת המפרסם.
16. במקרה של אמירות שנאמרו במסגרת ישיבתה של רשות מקומית, סבורני כי יש לאמץ את מבחן "סדר היום" – ולקבוע כי פרסום שנעשה בקשר לנושא שנמצא על סדר יומה של רשות מקומית הוא בגדר פרסום שחבר או עובד רשות מקומית "רשאי" או "חייב" לעשותו כדין, ולפיכך חוסה תחת החסינות שבסעיף 13(9). מועצת הרשות המקומית היא גוף נבחר, לה נתונות כאמור סמכויות ביצועיות-שלטוניות בתחומים רבים. החלטותיה הן תוצאה של חילופי דעות ושכנוע הדדי בין חבריה. עקרונות אלה באים לידי ביטוי בדיני הרשויות המקומיות (ראו למשל: סעיף 24(ב) וסעיף 33 לתוספת השנייה לפקודת העיריות). ברי כי קיימת חשיבות יתרה לכך שהשיח הפנימי ברשות ייעשה ללא מורא, ותוך מתן אפשרות להשמעתן של מגוון דעות ולקיומו של שיח פתוח. נוכח האמור, אין בידי לקבל את העמדה שהובעה בבית המשפט המחוזי שלפיה אין להחיל את החסינות שקבועה בסעיף 13(9) על נבחרי ציבור, להבדיל מעובדי ציבור (פסקה 8 לפסק דינה של כב' סגנית הנשיא י' שבח). האינטרס בהגנה על קיומו של שיח פתוח במסגרת דיוני מועצה חל ביתר שאת כאשר עסקינן בנבחרי ציבור, כמי שמייצגים את השקפותיהם ועמדותיהם של התושבים שבחרו בהם. ויפים בהקשר זה הדברים שאמר השופט א' מצא בפרשה אחרת: