"מקום שעל הפרק ניצב עניין שלגביו קיימים חילוקי דעות, ובקרב המועצה יש מי שמבקש לומר את דברו קודם להכרעה, אין ראש העירייה - ואף לא מועצת העירייה בהחלטת רוב - רשאים למנוע את קיום הדיון. לחבר מועצה נתונה זכות להשמיע את דעתו ולנמק את עמדתו, והמועצה, כגוף, חייבת לקיים שימוע הדדי שיאפשר לחבריה לממש זכות זו. אין המדובר רק במימוש זכותו האישית של חבר המועצה לחופש ביטוי. מקור זכותו של חבר המועצה, להשמיע את דברו, נובעת מחובתו כלפי בוחריו וכלפי הציבור. מקום שהמועצה נמנעת מדיון, נגרעת האפשרות לעמוד על טעמי החלטתה ולבקרם. לכן, חבר המועצה אינו רק זכאי לדבר. יש נסיבות שבהן הוא אף מצופה לעשות כן. חובתו נובעת מזכות הציבור לדעת, שהינה אחד מנגזריו של חופש הביטוי. וביחסים שבין הפרט לבין נבחריו יש להגשמת הזכות לדעת חשיבות ראשונה במעלה" (בג"ץ 4733/94 נאות נ' מועצת עיריית חיפה פ"ד מט(5) 111, 126-125 (1996) (להלן: עניין נאות); כן ראו: עע"ם 5106/14 עיריית בת ים נ' ששון, פסקה 7 (3.9.2015); בג"ץ 609/85 צוקר נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מ(1) 775, 783 (1986)).
17. נוכח האמור, סבורני כי אמירותיו של המערער במסגרת ישיבת מועצת העיר חוסות תחת החסינות שבסעיף 13(9) לחוק, שכן המערער היה רשאי לשאת את הדברים על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין (החלופה השלישית בסעיף 13(9) לחוק). כאמור, אמירותיו של המערער נאמרו במסגרת ישיבת מועצה, לאחר שניתנה לו רשות הדיבור על ידי יו"ר הישיבה – ראש העיר, כאשר על סדר יומה עמדה שאלת מינויו של המשיב לתפקיד ממלא מקום וסגן ראש העיר בשכר. עמדת המיעוט בבית המשפט המחוזי, עמדה על הזיקה בין הדברים שאמר המערער לבין נושא מינויו של המשיב:
"בדיון המתקיים בעניין מועמדותו של אדם לשמש בתפקיד ציבורי נבחנת, מן הסתם, התאמתו – כשירותו. בחינה זו נוגעת לכישוריו למלא את התפקיד המיועד, לאישיותו ודרכי התנהלותו בהווה ובעבר. 'קווים לדמותו' של המועמד ראוי ונכון שישמעו באותו מעמד, בין שהם דברי שבח מפי אוהדיו ובין שהם דברי ביקורת, גם אם קשה ונוקבת, מפי מתנגדיו. המעמד מחייב לאפשר שיח חופשי, כך שכל מי שרשאי ליטול חלק באותו דיון ולהביע דעתו מכוח תפקידו/ מעמדו ("משתתף חוקי") יאמר את דברו ללא חשש ומורא" (סעיף 15 לפסק דינה של כב' השופטת ש' יעקבוביץ).
לדברים אלה אני מסכים. ביקורת על התאמתו וכישוריו של מי שעתיד לשמש בתפקיד ציבורי, כאשר מינויו מונח על סדר יומה של העירייה וצפוי להיות מובא להצבעה בין חבריה – הם דברים שהמערער היה רשאי על פי היתר מרשות המוסמכת לכך כדין לשאת, והם מקיימים זיקה לסמכותו שבדין להשתתף בדיון ולהביע עמדתו בנוגע להחלטה שעומדת על הפרק. נוכח מסקנתי זאת, איני נדרש לקבוע מסמרות בשאלה האם למערער הייתה "חובה על פי דין" לומר את אמירותיו (החלופה הראשונה שבסעיף 13(9); ראו והשוו: עניין מולקנדוב, פסקה 58).