37. בהקשר זה, ביקש מאתנו נציג היועמ"ש, בכתובים ובמהלך הטיעון בעל-פה, לעשות הבחנה בין כשירותו הפורמאלית של דרעי להתמנות לשר בממשלה לבין סבירותו של המינוי; ומכאן השאלה שעלתה בדיון: אם נכבד בקשה זו כמות שהיא, כיצד נוכל להתעלם מהכלל "אין כלא – אין קלון" אשר הופך את מינויו של דרעי לשר ליותר סביר בהשוואה למצב המשפטי הקודם? התשובה שניתנה לנו לשאלה זו, אם הבנתיה נכון, עומדת על כך שבמסגרת בדיקתו של סבירות המינוי – אשר לוקחת בחשבון את אמון הציבור בממשלה ובמי שעומד בראשה – אפשר בהחלט לראות בעבירות המס של דרעי עבירות חמורות שדבק בהן קלון. ברם, בצאתי מן ההנחה שהונחה על ידי היועמ"ש, שכאמור מאשרת את חוקתיותו ואת תקפותו של סעיף 6(ג)(1) החדש לחוק יסוד: הממשלה, הנני מתקשה להסכים עם תשובה זו. לטעמי, ראש הממשלה בהחלט רשאי לכלול במניין שיקוליו את הכלל "אין כלא – אין קלון" אשר עולה מהאמור בסעיף 6(ג)(1) לחוק יסוד: הממשלה.
38. לזאת אוסיף את המובן מאליו: באומרי את אשר אמרתי על אודות עמדתה של היועמ"ש, איני משנה כהוא זה ממסקנתי לפיה מינויו של דרעי אינו יכול לעמוד – זאת, כאמור, מטעמי השתק ומניעות, ומטעמים אלו בלבד.
39. ברצוני לומר מילים אחדות גם על חוות דעתה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז. דרישת ההגינות עליה נסמכת חברתי בחוות דעתה וכלל המניעות, אשר נגזר מדרישה זו, מתכתבים היטב עם הרציונל של יושרה אשר עומד בבסיסה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי. האמור בחוות דעתה של חברתי מקובל עלי אפוא לחלוטין ככל שבבסיסו עומד הרעיון הזהה לזה אשר עומד מאחורי דוקטרינת ההשתק השיפוטי וכללי המניעות הנלווים אליה.
40. לבסוף, אענה לכ-400,000 בוחרים ובוחרות שנתנו את קולם למפלגת ש"ס ולעומד בראשה. ראשית, אציין כי הציבור הנכבד הזה נתן את קולו לבחירתו של דרעי כנציגו בכנסת, וממילא לא בחר את שרי הממשלה. גדולה מכך: בחירתו של אדם לכהונה בכנסת ועלייתו לאיגרא רמא של הממשלה אינה מקנה לאותו אדם זכויות יתר, אינה פוטרת אותו מחובותיו המשפטיות ואינה נותנת לו פטור מתוצאותיהם של הליכים משפטיים, פליליים או אזרחיים, בהם הוא היה מעורב כנאשם או כנתבע – משל היה מלך שאינו אחראי לעוולותיו ("The King can do no wrong"). במשטרנו המשפטי, אשר חרט על דגלו את העיקרון של שלטון החוק, כולם שווים בפני הדין. אנשים רמי מעלה אינם נמצאים מעל הדין, והאזרח הפשוט אינו נמצא מתחתיו (ראו: בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 13 (1997); בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 699 (1969)). כולנו מרכינים את ראשינו בפני הדין, ואילו הדין אינו מרכין את ראשו בפני איש.