"בימים שמכבר ניסה המחוקק לחסום דרכים לביקורת שיפוטית על פעילות מינהלית, ולעניין זה עשה שימוש בנוסחאות מנוסחאות שונות, ביניהן בשיקול דעת שהוא 'מוחלט' (השווה ד"נ 16/61 הנ"ל, בעמ' 1217). בתי המשפט עמדו במערכה זו - עמדו ויכלו. ימים אלה חלפו עברו, וקשה להניח שיחזרו אלינו. נזכור עם זאת תמיד ונשווה נגד עינינו, כי אבסולוטיזם נאור ככל שיהיה – הינו אויב החופש. בני חורין אנו, ומי שנולד חופשי או מי שידע חופש, לא ישתעבד לאדם – לא לאדם ולא לשיקול דעת מוחלט" (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 528 (1992)).
5. גבולות התערבותו של בית משפט זה בהחלטת הרשות הוא נושא שעמד לא פעם במוקד השיח הציבורי, וכפי העולה גם מדברי השופט חשין המצוטטים לעיל, מאז ומתמיד היו מי שניסו לרפות את ידי בית המשפט מלעמוד על המשמר ולבצע את תפקידו באופן אפקטיבי. אף על פי כן עילת הסבירות העומדת ביסוד העתירות שלפנינו נטועה עמוק בקרקע המשפט המינהלי, ותחולתה במשפט הישראלי אינה מוטלת בספק.
בניגוד למה שעלול להשתמע מן התיבה "עילת הסבירות", כבר הובהר בפסיקה כי בית המשפט אינו שם עצמו בנעלי הרשות ואינו בוחן את תבונתה של ההחלטה. התערבות שיפוטית בהחלטות מינהליות שמורה למקרים חריגים של חוסר סבירות ניכר. בית המשפט לא שואל את עצמו מה הוא היה מחליט בנסיבות המקרה, אלא מה רשות סבירה היתה מחליטה. בהקשר זה, מתחם שיקול הדעת הנתון לרשות בהחלטותיה הוא רחב, וכולל מגוון אלטרנטיבות שכולן עשויות להיות סבירות. מכל מקום, עילת הסבירות אינה מאפשרת לשופט לפסול כל החלטה שנראית לו "בלתי סבירה" כמשמעותו של מונח זה בלשון שאינה משפטית (ראו דברי הנשיא מ' לנדוי בעניין דפי זהב, עמ' 433-432), ואין היא משמשת "כסות ומסך להשקפותיו של בית המשפט" (דברי השופט א' ברק בעניין דפי זהב, עמ' 440).
6. במהלך השנים השתרשו בפסיקה אמות מידה להפעלתה של עילת הסבירות בהקשרים שונים (ראו מני רבים: בג"ץ 5263/16 נשר – מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה, פסקה 11 (23.7.2018); בג"ץ 6271/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר (26.11.2012); בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 11-10 (12.7.2010); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 769-729 (2010)). הכלל המנחה העובר כחוט השני בפסיקה הענפה הוא שיש לעשות בעילה זו שימוש בזהירות יתרה ומתוך כבוד לעקרון הפרדת הרשויות: