"מכאן האחריות הכבדה המוטלת על בית המשפט, אשר חייב להבחין בין הפתרון הנראה לו כרצוי לבין הפתרון, שרשות סבירה עשויה לקבלו. לעתים קיימת חפיפה בין השניים, שכן הפתרון הנראה לבית המשפט כרצוי הוא גם הפתרון היחיד שרשות סבירה עשויה לקבל. אך לעתים קרובות אין זהות בין השניים, שכן הפתרון הנראה לבית המשפט כרצוי הוא רק אחד הפתרונות, שרשות סבירה עשויה לקבלו. במקרה זה על בית המשפט לרסן עצמו, ועליו לאפשר לרשות המינהלית לבחור באופציה הנראית לה כראויה.." (עניין דפי זהב, שם).
7. ומתחולתה הכללית של עילת הסבירות, להחלתה בהקשר של סמכות ראש הממשלה למנות שרים ולהעבירם מתפקידם.
סעיף 6 לחוק-יסוד: הממשלה (להלן: חוק היסוד) קובע תנאי כשירות לתפקיד שר בממשלת ישראל. על פי ההלכה הידועה כהלכת דרעי-פנחסי, תנאי הכשירות קובעים אך מניעות סף לכהונה בתפקיד של שר; והמשמעות היא כי "היעדרה של הוראה בדבר אי כשירות לכהן במשרה בתנאים מסוימים (קיום חקירה, הגשת כתב-אישום, הרשעה) אינו שולל את הסמכות והחובה להתחשב בתנאים אלה (חקירה, הגשת כתב-אישום, הרשעה) בגדר שיקול הדעת של הרשות בעלת הסמכות למנות לכהונה או להפסיק המינוי" (בג"ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441, 457-458 (1993); כן ראו: דברי השופטת א' פרוקצ'יה ב-בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פ"ד סב(3) 445, 471-468 (2007), להלן: עניין אמונה).
במילים אחרות, לצד עמידתו של המועמד לתפקיד שר בתנאי הכשירות, נדרש ראש הממשלה להפעיל שיקול דעת בדבר התאמת המועמד לתפקיד; ו"לשם כך עליו להעניק משקל נכבד לשיקולים הנוגעים להבטחת אמון הציבור במוסדות השלטון ולכך שנציגיו עושים את מלאכתם למען הכלל ביושר ובניקיון כפיים" (בג"ץ 2592/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (6.5.2020), להלן: עניין הטלת המנדט). זהו כלל ה"כשירות לחוד ושיקול דעת לחוד". כלל זה הוחל בפסיקה על מינוי לתפקידים שונים בשירות הציבורי; ובהקשר של כהונת שרים משמעותו היא שבנסיבות מסוימות נדרש ראש הממשלה להימנע ממינוי של מועמד לתפקיד שר, או להעביר מתפקידו שר מכהן. כך, באותם מקרים שבהם כהונתו של אדם כשר אינה מתיישבת עם ההגינות ועם טוהר המידות הנדרשים מן השירות הציבורי (עניין הטלת המנדט, שם; עניין דרעי 2015, פסקה 15).