106. מכאן, שגם סביר להניח כי היה ברור לתובע כי ההתקשרות עם הנתבעת תזכה אותו בהכנסה גבוהה ביותר למשך שנים ארוכות ומכאן מסקנתי שעבור הכנסה שכזו, היה כלכלי עבורו לשלם לואזה מאות אלפי שקלים, אפילו ללא ערובה או התחייבות שיוכל לימים למכור את הקו בעת סיום עבודתו.
107. כך למשל, לו היה עובד התובע אצל הנתבעת 10 שנים, הייתה ההכנסה החייבת הממוצעת החודשית של התובע עומדת על סכום גבוה יחסית, העולה כפי שלש השכר הממוצע במשק והשווה ל- 34,583 ₪ וזאת גם לאחר הפחתת הסכום ששילם לפי טענתו עבור הקו לוואזה וזאת לפי החישוב הבא: 10 שנים כפול 40,000 ₪ לחודש הכנסה חייבת ממוצעת פחות 650,000 ₪ ששילם לואזה. לו היה עובד 7 שנים היה שכרו עדיין עומד על סכום לא מבוטל של 32,261 ₪ לאחר ניכוי הסכום ששילם לוואזה ולו היה עובד 5 שנים, על סכום של 29,166 ₪. בחישוב לפי תקופת העבודה בפועל, של 3.33, עמדה ההכנסה החייבת הממוצעת של התובע על 23,750 ₪.
108. מכל הנימוקים שלעיל, אין התובע זכאי לשווי קו החלוקה ועל כן גם אין צורך להיכנס לדיון האם הוכיח הוא את שוויה אם לאו.
פיצוי בגין עגמת נפש
109. משמצאתי כי התובע הפר את ההסכם בהפרה יסודית ועל רקע שאר הממצאים שלי לגבי התנהלותו, ברור שאינו זכאי לפיצוי כלשהו מאת הנתבעת עבור עגמת הנפש שנגרמה לו עקב מה שהוא מכנה "מעשי ומחדלי הנתבעת", שכן לא מצאתי בהתנהלות הנתבעת כלפיו פגם כלשהו, הכל כמפורט לעיל.
התביעה שכנגד
110. התובעת עותרת לחיוב הנתבע בפיצוי מוסכם לפי ההסכם בסך של 25,000 ₪ בגין כל אחד ואחד מ-28 המקרים שפורטו בכתב התביעה ואשר אירעו במהלך שנות עבודתו של התובע ובהם לטענת הנתבעת את ההסכם.
111. מיותר לציין כי הדרישה לפיצוי מוסכם רטרואקטיבי, עבור אירועים שאירעו לפני שנים וחודשים רבים (קרי בכל אחד ואחד משנות העבודה של התובע החל מחודש יוני 2017 עד ספטמבר 2020 כולל), כשהיא הועלתה לראשונה במכתב ההתראה בחודש ספטמבר 2020 ובהמשך במסגרת כתב ההגנה והתביעה שכנגד שהוגשו בחודש פברואר 2021, דינה להידחות ולו מפאת היותה בגדר טענה כבושה, שמועלית בשיהוי רב וכן מכוח העובדה שהעדר דרישה לפיצוי מוסכם כאמור מצד הנתבעת במהלך כל השנים כמוה כמצג שאין הנתבעת דורשת מהתובע פיצוי כאמור, מצג שהתובע מטבע הדברים הסתמך עליו עת המשיך בעבודתו אצל הנתבעת.
112. פשיטא כי ככל שביקשה הנתבעת לחייב את התובע בפיצוי המוסכם לפי ס' 22 להסכם, היה עליה להודיע על כך לתובע ולעשות כן תוך זמן סביר מהאירוע, קרי תוך ימים ולכל היותר תוך כשבוע עד שבועיים לכל היותר. לא רק שהנתבעת לא עשתה כן, אלא שבכל סיכומי האירועים שנערכו והוכנסו לתיקו של התובע, אין זכר לכוונה כזו, מה גם שלגבי חלק מהמקרים חייבה הנתבעת את התובע בסכומים של 500 ₪ ו-1,000 ₪.