בסעיף 118 לחוות דעתה, קובעת חברתי שההגנה מנסה להיאחז בשתי טענות "שטיפת מוח" הסותרות זו את זו. האחת, אי הודאה תגרום למאסר עולם + 15 שנה והשנייה, לגרום לנאשם להאמין שלא היה אונס.
לטעמי, אין כאן סתירה פנימית כלל ועיקר. מדובר בשתי טענות משלימות, שנועדו לתכלית אחת, לגרום לנאשם להודות ברצח. משכך משתמש ארתור בשיטה הידועה של "מקל וגזר". המקל - לא תודה - תואשם ברצח ואונס = מאסר עולם + 15 שנה. הגזר - תודה רק ברצח, כי לא היה אונס, ואז 6 - 7 שנים!
בסעיפים 122 - 129 לחוות דעתה מתייחסת חברתי ל"תרגילי החקירה", קובעת שאין בהם פסול, ושלא הם גרמו להודאת השווא של הנאשם.
אשיב על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון.
אשר לעצם תרגילי החקירה, גם אני סבור שהם לכשעצמם אין בהם פסול, שאם כך היה, עניין לנו היה בקבילות ולא במשקל. הזכרתי את תרגילי החקירה, אך ורק על מנת להראות איך הם השפיעו על הנאשם ועל הבנתו הסובייקטיבית את מצבו.
אשר לקביעה ולפיה לא התרגיל גרם לנאשם להודות, הרי שכמפורט לעיל וכפי שפורט בחוות דעתי, אי אפשר להצביע על גורם אחד שהוא ואין בילתו הגורם שהביא את הנאשם להודות הודאת שווא. כזכור, גם לא קבעתי פוזיטיבית שאכן מדובר בהודאת שווא, כל שקבעתי שמשקלה של זו נמוך ביותר, והספק שמא מדובר בהודאת שווא קיים.
זאת ועוד, לא רק בגין תרגיל החקירה (בין שהוא לגיטימי ובין אם לאו). הודה הנאשם. הדברים ברורים, הצטברות כל הדברים יחדיו, הבנה סובייקטיבית כי מצבו גרוע ביותר בצירוף הבטחות החוקרים להקלה בעונש עקב הודאה בלב נקי, ובצירוף "עצותיו" של ארתור, הם הם שיכול וגרמו לנאשם להודות להודאת שווא.
עוד אוסיף, כי בניגוד לקביעת חברתי, עניין הדם על הכבל הוטח גם הוטח בנאשם גם בחקירות מאוחרות, גם אם באופן אחר, שאז נאמר לו "מה שאנחנו יודעים עכשיו, ומה שהמעבדה אומרת לנו, כבר אין איפה להיעלם יותר". (מ"ט 167/06 חלק 1 מתוך 4 מיום 15.12.06).
עוד אבקש להעיר הערה אחת כללית לעניין זה והיא ביחס לאמור בסעיף 146 לחוות-הדעת שהוא סעיף סיכום הביניים לעניין הפגמים בחקירה ובפעולות הדיבוב, שם נקבע שלא נפל באלו פגם, ומשכך נדחתה טענת ההגנה לעניין תקינותם של פעולות הדיבוב והחקירה. כזכור, אף אני לא מצאתי פגם שכזה הפוגע בקבילות ההודאה, אלא שנקודת המבט חייבת להיות הבנתו הסובייקטיבית של הנאשם, ולעיתים גם פעולות לגיטימיות, יכולות לגרום לו להודות הודאת שווא.