בסעיף 184 - 185 לחוות דעתה קובעת חברתי כי קיימת בהודאה גם התייחסות למצבו הרגשי של הנאשם, אשר אף שואל את ארתור "היית מחזיק? כשגם אמא שלך זין איך מעליבים?" ומשכך מסיקה חברתי כי הנאשם מיוזמתו, שואל את ארתור האם לא היה נוהג כמוהו ובכך רואה חברתי "משום הבעת רגש". לטעמי, וסקירת השיחות שבין ארתור לנאשם מגלה זאת, ששוב הנאשם חוזר על מה שהיה בשיחה שבינו לבין ארתור ב- 15.12, שם ארתור אומר לנאשם, "לצאת מהכלים? אני, אני אומר לך, אה? אני על אמא שלי מקללים על אמא שלי אם לא יצאתי מהכלים. הייתי לא רק זין מכה אותה, בלאט, הייתי תולש לה את הראש" (שם, שורות 1180 - 1184).
כלום שאלתו של הנאשם עתה לארתור, אינה חזרה מדויקת על מה שארתור עצמו אמר לו אך שלושה ימים קודם לכן?
בסעיפים 189 - 190 חוזרת ומפרטת חברתי את הפעולות שעשה הנאשם בתוך תא המעצר, תוך שקובעת היא, "כי בפעולה זו של הנאשם מצאתי משמעות רבה ... שכן מדובר בהדגמה מפורטת וקפדנית ביותר וכוונתה לאמור בסעיף 189, שם מדגים הנאשם "חצי סיבוב ימינה ונפילה...".
דומני, ובזהירות המתבקשת, שאין הדברים מדוייקים, שכן על פי הנאשם "מכה אחת והיא נפלה מיד ולשם" (כאמור חברתי ציטטה את הדו שיח הנ"ל והדגמות הנאשם בסעיף 189 לחוות דעתה). זאת ועוד, כפי שהראיתי בחוות דעתי באריכות, בשחזור עצמו, הנאשם תיאר תיאור אחר ושונה לחלוטין ולפיו, מחוץ לתא היו בין שלוש לארבע דקירות ורק אחרי החתך/מכה הרביעית דחף הנאשם את המנוחה לתוך התא. לאמור, אין כל דימיון בין ה"שחזור" בתוך תא המעצר לארתור, לבין השחזור בפועל, בבית הספר על השוטרת, ולפיכך לא ועל סמך מה ניתן לקבוע שהדגמה בתוך תא הכלא הייתה מפורטת וקפדנית ביותר.
חברתי שבה ומדגישה, כך בסעיף 200 לחוות דעתה, כי הדגמות הנאשם בתא מלמדות גם על משקלה החיצוני הרב של חטיבת ההודאה בכללותה. כזכור, דעתי בעניין זה שונה. אין בשחזור ובהתוודות בתא פרט מוכמן כלשהו, למעט העובדה, כי הרצח בוצע כשהמנוחה בעמידה. כל שאר הפרטים לא ניתנים להילמד מה"שחזור" שבתוך תא המעצר, שאינו מדמה את תא השירותים בבית הספר. אי אפשר להבין את מקומו של ארתור ביחס ל"תא", קשה להבין על איזה "דלת" מדובר שם והעיקר, הנאשם אומר "אני לא נכנסתי לתא", דבר שכאמור אינו מתיישב עם ממצאי הזירה.
חברתי כך בחוות דעתה, חוזרת על מושכלות יסוד לעניין שקרי הנאשם המהווים חיזוק ואף סיוע. אכן מדובר במפורסמות שאינן צריכות ראיה. אולם, מן הצד השני, ואף זאת בגדר "מפורסמות שאינן צריכות ראיה" נקבע לא אחת בפסיקה, ששקרי נאשם לבדם אין בהן די, שקרי נאשם בכוחם לחזק את ה"יש" ואין בכוחם להמציא יש מאין (ראה דרך משל ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.10) וכן ע"פ 8002/99 אלי בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 135 (2001)).