ב. חברתי משלימה את הודאתו של הנאשם ביום 19.12 מהודאתו המאוחרת ביום 21.12. ראשית, לעניין זה כבר נדרשתי בחוות דעתי וקבעתי ש"ההודאה" מיום זה הייתה בהחלט גיבוב דברים שהחוקרים כלל לא האמינו בהם. שנית ועיקר, חברתי מחלצת מתוך ההודאה ב- 21.12 בה "הבהיר הנאשם ושוב מיוזמתו (כך במקור - א"ק) כי גרם לחתך בכף ידה של המנוחה לאחר שזו פרפרה ואיבדה הכרה...". לדעתה של חברתי מסקנה זו מתיישבת עם חוות דעתם של ד"ר קוגל וד"ר זייצב, שמדובר בחתך שבוצע לאחר המוות או בסמוך לו. כמפורט לעיל, דווקא ד"ר זייצב, וכך גם המאשימה, ניסו ככל יכולתם לקבוע, שגם הפצע בשורש כף שמאל הינו פצע הגנה. ומשכך לא ניתן, כך להבנתי, לסטות מעמדתה זו של המאשימה.
זאת ועוד, הדברים לא נמסרו מיוזמתו של הנאשם, אלא באו מפיו רק לאחר חקירה צולבת וארוכה של סשה ויורם (אין בכך כדי לקבוע כמובן שנפל פגם בחקירה זו אלא רק כדי לשלול את קביעת חברתי שהדברים באו מ"יוזמתו" של הנאשם).
עוד לא הבנתי איך חתך בכף ידה של המנוחה (ודוק, הנאשם דיבר על כף היד, לא על שורש כף היד) יש בו כדי "לבלבל עקבות"? (כך כציטוט בסעיף 295). ברור שמדובר בטיעון חסר כל היגיון ובצדק החוקרים והמאשימה לא נטו לקבלו וניסו לשכנע (ראה שוב פרק זה בחוות דעתי בהתייחסותי לחוות דעתו של ד"ר זייצב) שמדובר בפצעי הגנה.
עוד אדגיש, שהנאשם דיבר על יד ימין ולא על יד שמאל.
ג. חברתי ערה לכך שלא נמצאו פצעי דקירה, בצד הגוף התחתון או במותן. ואולם, מבקשת היא לאמץ את התזה שהעלתה המאשימה בסיכומיה ולפיה, הנאשם כיוון לאזור המותן של המנוחה, אולם, בשל השכבות שלבשה המנוחה, הסכין לא חדרה לגופה.
חיזוק לתזה זו נמצא, כך לדברי חברתי בחוות דעתו של ד"ר זייצב ולפיה, בתחתית חולצתה של המנוחה נמצאו שני קרעים. משכך קובעת חברתי, שלא ניתן לשלול את האפשרות שהחולצה ניזוקה מפגיעת הסכין.
דומני, כי הסתמכות זו על חוות-הדעת של ד"ר זייצב אינה משכנעת ואסביר דבריי.
(1) המאשימה עצמה לא טענה זו.
(2) ד"ר זייצב קבע ש"מדובר בקרעים עם שפות לא ישרות" (סעיף 1ג' לחוות הדעת) וכיצד אלו מתיישבים עם חתך מסכין?
(3) החולצות הובאו לבית המשפט על ידי נציגי המאשימה ומבט בחולצה מגלה בעליל שלא מדובר בחלק התחתון של החולצה אלא בשליש התחתון שלה.
(4) לו אכן נחתכה החולצה מהסכין, כיצד זה שהחולצה שמעליה לא נחתכה, וכיצד זה אם החולצה "בצבצה" מלמטה (דבר שכאמור נשלל נוכח מיקומם של הקרעים) שלא נותרו סימני דקירה על גופה של המנוחה.
בסעיף הסיכום, לעניין התאמת הזירה (סעיף 297) שבה וקובעת חברתי, כי הנאשם "כיוון לגרסת האפקט שמבוססת על שכחה של אלמנטים הקשורים ברצח ואינה מתיישבת עם פעילות מתוכננת..." ועל כן העלים מחוקריו את ניקוי הזירה, אלא שאין כל ראיות שהזירה נוקתה כפי שניתחתי בחוות דעתי, העדויות והראיות מלמדות, כי כתמי דם למכביר נמצאו, הן בתא 2 והן בתא 3. אוסיף, כי הנאשם, למרות שהמאשימה טוענת כי העלים מחוקריו את דבר ניקוי הזירה, מפרט במהלך השיחזור, כי ניקה את משקוף הדלת, דבר שכלל לא סביר שינוקה, שכן שם לא היו אמורות להיות עקבות, או טביעות יד של הנאשם.