ג. אכן וכדברי חברתי, בגירסאות אדיר נפלו סתירות של ממש ובחוות דעתי הזהרתי עצמי מפני סתירות אלו כמו גם מפני עדותו הכבושה. עם זאת הסתמכתי בעיקר על ממצאים אובייקטיביים, שהם בצירוף ראיות הד.נ.א. המיטוכ' היה בהם כדי להוסיף לספק שבאשמו של הנאשם.
אשר לפרק הדן בטענת ה"אליבי" בחוו"ד של חברתי.
כזכור, בחוות דעתי שלי (ובניגוד לעמדת הסניגור) לא קבעתי כי מדובר בטענת אליבי של ממש. כל שקבעתי שמבחינת סבירות, הרי שעדיפה גירסתו של דני זולין, ומסתבר יותר בעיניי שאכן המנוחה נכנסה לבית הספר לפני כניסתו של הנאשם.
חברתי קובעת שלא ניתן לשלול את היתכנות המפגש, שבין המנוחה לנאשם על יד המדרגות המובילות ממקלט 2. לטעמי, ברמת ההסתברות הנדרשת, די בכך שהסבירות לקיום המפגש הנ"ל הינה פחותה.
לדברי חברתי, "די בכך שלא ניתן לשלול" את היתכנות המפגש. לטעמי, לצורך הרשעת הנאשם, בוודאי מעל לכל ספק סביר, לא די ב"לא ניתן לשלול".
בחוות הדעת של חברתי נסקרו תרחישים אחרים לדרך הילוכה של המנוחה בבית הספר, לאמור, היא אכן עלתה מגרם מדרגות מספר 1, ירדה מהקומה השנייה ולאחר מכן, עלתה שוב דרך גרם המדרגות הסמוך למקלט מס' 2, או שמא הלכה לכיתת התיאטרון לקחת את תיקה [כזכור, התיק נותר בכיתה (ת/207)], או שמא פנתה לשירותים.
מדובר בתרחישים שאין להם היתכנות ממשית, איש לא ראה את תאיר יורדת חזרה, איש לא ראה אותה חוזרת לכיתת התיאטרון, התלמידים העידו שהיא לא חזרה לכיתת התיאטרון, והעיקר חברתי מתעלמת מעדותה הברורה של ספיר תירוש, שראתה את תאיר בשעה 13:15 כשהיא באה מכיוון הספסל עליו ישבו אלון עגור וחבריו.
עוד קובעת חברתי, כי הסיבה שהעד אלון עגור לא נחשף לחילופי הדברים שבין המנוחה לבין הנאשם היא משום שהנאשם אכן סיפר שהמנוחה קיללה אותו ואולם הוא אינו מציין חילופי דברים ביניהם. אפנה לכך, שהנאשם במפורש אמר שהשיב לה וכעס עליה והחל במרדף (ראה בחקירתו מיום 19.12 מ"ט 172/06 (1) חלק 2 מתוך 4) "אני אומר: אני בן של זונה?" (עמ' 31/93 ש' 827) ובשחזור (בעמ' 13/90 ש' 341 – 344) "והיא אמרה: ממ "בן זונה" ואני אומר: מה?"
לעניין העדרו של מניע, צודקת כמובן חברתי עת שקובעת היא שהעדרו של מניע אינו נזקף בהכרח לזכותו של הנאשם. אולם, העדרו של מניע, במיוחד בתיק שלפנינו, הטריד עד מאד את המאשימה שהקדישה במיוחד כאמור, פרק נרחב לעניין זה בסיכומיה.
המניע אותו מאמצת חברתי ולפיו המנוחה גידפה אותו והוא יצא מכליו, גם הוא מניע שעובד ושוכלל על ידי ארתור, ומכל מקום וכמפורט, מניע זה אין בו כדי לשכנע שאכן בגלל הקנטה זו, החליט הנאשם לרצוח את תאיר ז"ל.
כזכור, הנאשם סבל הקנטות רבות, ניתוקי כבל ועוד, ובכל זאת לא התפרץ מעולם על תלמיד או תלמידה ואפנה שוב לעדותה של לנה אפטר ספולנס, אשר היא זו שניתקה את הכבל המאריך והנאשם היה מודע לכך, פגש בה, לא אמר לה דבר והיא לא פחדה ממנו.