55. מסקירת חקירות הנאשם עד לשלב זה, ניתן כבר להיווכח שהנאשם סיבך את עצמו בגרסאות שונות, שאת כולן נידב מיוזמתו. כך למשל, בנוגע לתיאורו את סדר יומו שהלך והתפתח, בנוגע לילדות שנכנסו למקלט, ובעיקר בנוגע למועד בו הבחין בדם בשירותי הבנים.
ביחס לעניין הדם, ההגנה טוענת כי הסתבכות זו הינה תולדה של מהלך חקירתי פסול. אין בידי לקבל את הטענה. סוגיה זו תידון בהמשך.
חקירת הנאשם מיום 16.12.06 (ת/23 מט 166/06 הקלטת אודיו בלבד) –
56. במסגרת חקירה זו מאשר הנאשם כי נהג בטיפשות כאשר לא סיפר מראש לחוקריו, עוד ביום הראשון לחקירות, שראה דם במועד הרצח. לדבריו, היה עצבני ושכח מה עשה (חלק 1 עמ' 7).
57. עובר לחקירה זו, המשטרה גבתה את עדותם של שומרי בית הספר, מר חנוך סימנה ומר אביחי אריאל. בנאשם מוטח כי השניים ציינו שראו אותו בשער, שעה שהמתין למעסיקו (דעי), וכי באותה עת היה לבוש במכנסי ג'ינס ולא במכנסי העבודה הכחולים שטען שלבש. נאמר לו, שלדברי השומרים, אחד מהם שאל אותו מפורשות אם לא חבל לו ללכלך את המכנסיים בעבודה. השומר השני אישר ששמע את השיחה. אף על פי כן, הנאשם הכחיש שעבד במכנסי ג'ינס, ואף הכחיש כי נשאל אודות עניין זה על ידי השומרים.
הנאשם המשיך והסתבך בגרסאותיו לגבי המכנסיים שלבש. תחילה טען כי בשער היה אדם אחר כלשהו, שסייע לאחת מהמורות להחליף נורה ברכב, שהוא זה שלבש מכנסי ג'ינס, ולפיכך השומרים טועים. בהמשך טען, כי השומרים בכלל שאלו אותו מדוע הוא לובש מכנסיים שקצרים עליו (כזכור טענתו ביחס למכנסיים שהושלכו). לאחר מכן, טען כי לא דיבר כלל עם השומרים אודות המכנסיים, אלא היה זה דווקא יצחק מנשה (אב בית נוסף בבית הספר) ששאל אותו בבוקר מדוע הוא לובש ג'ינס, ואם לא חבל לו לעבוד בג'ינס. לבסוף, כאשר הבין שהסתבך בגרסאות בלתי אפשריות וחוקריו עומדים על קבלת גרסה אחת, הוא ביקש לתלוש את הדף שנכתב (בעדות הכתובה) ולחשוב על כך "אני צריך יום, יומיים להרהר" (מט 166/06 חלק 4 עמ' 2). הוא הודיע שאינו זוכר דבר, ביקש לחזור לתא, והכריז כי ימתין לחוות דעת מומחה שתוכיח את חפותו.
בנוסף, בחקירה זו הוטח בנאשם שהשומרים טענו כי המתין למעסיקו בין 11:00-12:00 ולא בין 12:30-13:30. בדיעבד, מסתבר שהשומרים טעו. עם זאת, יש לדחות את טענת ההגנה כי הוטח בו בכזב ששיקר. לא ניתן לומר כי להטחת החוקרים את עדות השומרים בפניו נלווה יסוד של "מרמה" ותחבולה. אך טבעי הוא, שהנחקר יעומת עם עדויות של אחרים הסותרות את דבריו.
אגב, בהקשר מאפייני אישיותו של הנאשם, שעוד ידונו בהמשך, ניתן להבחין כי הנאשם עצמו אינו מתרצה ללוח הזמנים של השומרים ואינו מאמצו, אלא הוא עומד על טענתו כי לוח זמנים זה אינו אפשרי והינו שגוי. בכלל כך, גם באשר לגרסת הזמנים שמוסר דעי הקבלן. משמע, הנאשם ידע להתעקש על גרסתו ולא לקבל "הצעות" של אחרים.
58. בחקירה זו, הנאשם מציין שוב כי לא נתן לילדים סיגריות, ושיכול להיות שבשל כך כעסו עליו. כשנשאל לגבי תגובת הילדים, השיב "הם שם משהו צרחו, צעקו, אבל אני הייתי מדליק בדרך כלל מוסיקה על מנת לא לשמוע" (חלק 2 עמ' 25). עוד הוסיף, כי הילדים יכולים לכנות בשמות גנאי, להעליב ולקלל. לכן הוא ממאן לתת סיגריות, מדליק מוסיקה ועוזב.
59. כאשר נשאל על ידי חוקריו האם אפשר שראה משהו במועד הרצח והוא חושש לספר על כך, הוא משיב שלא. שוב הוא חוזר כי החשש היחיד היה עניין הדם שראה בשירותים, אליו היה מודע עובר לבדיקת הפוליגרף. הוא חשש כי מדובר בדם שקשור לרצח ופחד מכך שהדבר ייקשר אליו, ומכאן תוצאתה - "אני פחדתי לדבר על טיפות הדם האלה... כי חשבתי שיזרקו עלי הכל, יגידו: "לא. זה הוא הרוצח, הוא ראה, הוא יודע"" (חלק 2 עמ' 29). עוד מספר הנאשם, כי הוא מבין "לוגית" שככל הנראה הרוצח הלך לשטוף עצמו בשירותי הבנים בהם השתמש בעצמו - "היה שלוש טיפות בזה... בצורה לוגית... כלומר, הוא הלך לאנשהו, איפשהו התנגב, שטף את עצמו . ואני, ייתכן, באתי לשם, איפה שלא היה כדאי לי להימצא" (שם, בעמ' 31).
60. נוסף לאמור, עובר לחקירה זו נגבתה עדותו של מיכאל, אשר לא זכר אם נתן לנאשם מפתח באותו יום. גם כאן, כאשר מוטח בנאשם שמיכאל אינו זוכר מפגש כזה, עומד הנאשם על עמדתו ואינו חוזר בו.
חקירה מיום 18.12.06 - בוקר (ת/36 מט 168/06)-
61. בחקירה זו שבים החוקרים ומטיחים בנאשם כי הוא שרצח את המנוחה. בתוך כך מוטח בו שוב כי נראה עולה לקומה השנייה. כן נשאל שוב לגבי שיחתו עם ג'נח. מוטח בנאשם, כי ג'נח, אשר נחקר עובר לחקירה זו (נ/22), כלל לא זכר שכאשר שוחח עמו בערב הרצח אמר לו כי האירוע התרחש בשירותים, ושלמרות שלא שמע זאת מג'נח, הנאשם אמר לאשתו (שאף היא נחקרה פעם נוספת עובר לחקירה זו – ת/248ב) בעברית, לאחר השיחה, "ילדה נפלה מאסלה בשירותים". בהקשר זה צוין עוד בפני הנאשם, כי רעייתו סיפרה בחקירתה שהלך לישון מוקדם באותו ערב, באופן שנראה בעיניה חריג. הנאשם הסביר שהלך לישון מוקדם כי היה מודאג שמא מה שקרה התרחש במקלט בו עבד, ועקב כך עלולה להיגרם לו אי נעימות. תשובה זו לא התקבלה כאפשרית בעיני חוקריו, שהטיחו בו שאין אסלות במקלט בו עבד. עוד מוטח בו כי עבד במכנסיי ג'ינס, בניגוד למה שאמר, וכי חרף טענתו שאשתו וחמו מכירים את בגדי העבודה שלו, אלה נחקרו, והם אינם מזהים את אותם מכנסיים בהם טען שעבד. לגבי החולצה התואמת עליה סיפר, מוטח בנאשם כי בחיפוש שנערך ביחד עם רעייתו, זו לא נמצאה. עוד מוטח בו, שחמותו ראתה שהשליך מכנסי ג'ינס ולא את המכנסיים שתיאר.
החוקרים מבהירים לנאשם כי קיים הבדל בין רצח לבין הריגה, ובתוך כך הם מעלים בפניו את האפשרות שהמנוחה או מישהו אחר הקניטו אותו או עלבו בו. הוא נדרש ליתן גרסה שאולי יהיה בה כדי לסייע לו. לכך משיב הנאשם כי הוא יוסיף וימתין לחוות הדעת הביולוגית, ואז יווכחו חוקריו כי לא רצח את המנוחה (חלק 1 עמ' 62- 63).
בהמשך הוא מציין, כי אילו היה רוצח את המנוחה כבר היה מודה, וזאת על מנת להוריד לעצמו את זמן הכליאה (חלק 2 עמ' 1).
62. הבדיקה הפסיכיאטרית - מבחינת רצף האירועים, אני רואה לציין כי לאחר אפיזודה מסוימת בתא המעצר, מובא הנאשם לבדיקה פסיכיאטרית. מעיון בתיעוד הרפואי (ת/102) עולה כי הנאשם דיווח לפסיכיאטר ש – 8 שנים קודם לאירוע כאן, הכה באכזריות את אחיו וכי אינו זוכר את פרטי האירוע.
בהמשך לאמור, הנאשם נשאל על ידי הבלש שמשון גולדשטיין, שליווה אותו לבדיקה, מה קרה עם המנוחה, והלה השיב "אני זוכר מה לא עשיתי. אני לא זוכר מה עשיתי. לפני 8 שנים אמא שלי אמרה לי תראה מה עשית לאחיך הקטן יש לו דם בפיפי. אני אמרתי שהיה לי שחור ואני לא זוכר מה עשיתי אולי ככה קרה עם הילדה" (ת/97).
החקירה מיום 18.12.06 – ערב (ת/37 מט 171/06)-
63. בחקירה זו מספר הנאשם כי נלקח לבית חולים בשל התמוטטות עצבים בה לקה. לדבריו כעת, ייתכן שרצח את המנוחה אך הוא אינו זוכר זאת. גם לחוקרו מספר הנאשם כי עוד בטרם הגיעו לישראל, יצא מכליו והיכה את אחיו, ולאחר מכן כמעט שתקף את אביו. לתיאורו "אני יצאתי מכליי על האח פעם אחת באופן פסיכי .. כלומר, קיצר אותי, אני הרבצתי לו. הרבצתי לו חזק מאוד". כאשר נשאל מה היה באותו מקרה ואיך הרביץ לאח, השיב כי אינו זוכר (חלק 1 עמ' 4). בהמשך אף מספר כי בעברו, כאשר עבד כשומר בפאב, אירעו לו עוד מספר מקרים כאלה של יציאה מהכלים, במהלכם הכה אחרים תוך אובדן זיכרון. לכן, כך הנאשם, הוא חושב שאולי קרה לו פה אותו דבר ושייתכן שהוא רצח את המנוחה.
לשאלה באילו נסיבות יכול היה הדבר להתרחש, משיב הנאשם כי בישראל נגרמות לו הרבה אי נעימויות והדברים הצטברו אצלו (חלק 1 עמ' 5). ילדי בית הספר, שאינם מחונכים, גם בנים וגם בנות, ביקשו סיגריות וכינוהו בשמות גנאי. הוא השתדל לא לשים לב, אבל אפשר שבאמת יצא מכליו והרג את המנוחה. "אני יכולתי לצאת מכליי, אני יכולתי לעשות את זה... והייתה הילדה הזאת, יכולתי לרצוח (להרוג) אותה" (חלק 1 עמ' 6). לדבריו, הוא עם הפלייר באופן קבוע על מנת שלא לריב עם אף אחד. עוד סיפר, שהוא אדם לחוץ מאוד "כמו סוללה" (שם, עמ' 8) ושהוא משתדל להחזיק את עצמו. הילדים ניתקו לו את הכבל היכן שעבד כדי שלא ירעיש, והוא נתקף בזעם בשל כך "זה היה, כשהם ניתקו את הכבל הזה... ואני הייתי מוכן אפילו לרצוח (להרוג) את כולם" (חלק 1 עמ' 49).
לדבריו, הדברים הצטברו אצלו, ולכך התווסף שבמהלך שנותיו בישראל נתקל בבעיות רבות עם משרד הפנים, עם החברה בה ביקש להסתייע לצורך ויזת עבודה, שהסתברה כפיקטיבית, שנאה שחווה כלפיו כרוסי, וחוסר כבוד כללי (חלק 2 עמ' 5).
הנאשם מבקש להיעזר בהיפנוזה כדי להיזכר באירועי אותו יום. לבסוף, כאשר הוא מתקשה למסור גרסה, הנאשם מבקש מהחוקר להפסיק את החקירה ולקבל שהות לחשוב על הכל.
ההגנה מפנה לכך שבחקירה זו כבר הובהר לנאשם שהדבר היחיד שיכול לעזור לו בשלב זה הוא "הודאה בלב נקי", שגלומה בה בהכרח הקלה בעונש.
חוקר- סשה: "יכול לעזור לך באמת, בשלב הזה של החקירה, זה סיפור בלב גלוי ("בלב נקי")."
הנאשם: "אני אמרתי לך הכל."
חוקר- סשה: "לא, לא השערות,"
הנאשם: "אני לא משער."
חוקר- סשה: "לא ..."
הנאשם: "ככל שאני זוכר ..."
חוקר- סשה: "הגיע הזמן ... כבר עכשיו למעשה, אתה יודע, שבכל חקירה יש שלב שחוקר יכול להגיד: "אני כבר לא צריך עכשיו שיודו לי". בגלל שחפרתי דברים כאלה ..."
הנאשם: "אני יודע."
חוקר- סשה: "שאני יכול פשוט ללכת עם זה לבית הדין. ושבית הדין ישבור את הראש."
הנאשם: "אני מבין, סשה."
חוקר- סשה: "כלומר, ובסיטואציה שלך ... בשבילך ... ממש בשבילך, הכי טוב, זה לספר הכל... רומה ... ותבין, אני לא עושה לך תרמית (הערה: ביטוי "מכוון עליך אקדח")... בסיטואציה הנתונה אתה מבין בעצמך, שאני צודק."
הנאשם: "אני מבין, שאתה צודק. אני פשוט אומר, שיכולתי לעשות את זה".
(חלק 1 עמ' 12-14).