ארתור אף חוזר על דברים אלה בפני הנאשם עצמו. בין היתר, הוא מבקש לדעת מדוע נאמרו, ומבהיר לנאשם מה עלול להשתמע מהם (מט 165/06(9) חלק 1 עמ' 21-22). ארתור גם מרמז לנאשם מהי דעתו (אותה מבקש הנאשם לשמוע) – לפיה הוא מתרשם שהנאשם עצמו "לחם" שלא מדובר באונס ועם זאת, לא נהג כך לעניין הרצח, והצהיר פעם אחר פעם שייקח אותו על עצמו (מט 165/06 (1) חלק 4 עמ' 50). הדברים חוזרים על עצמם פעמים נוספות.
89. ההגנה טוענת כי הנאשם היה בטוח שהמנוחה נאנסה וחשש מאוד מכך. לשיטתה, הדבר מחזק את טענת החפות, שכן הוא מעיד שהנאשם לא הכיר את פרטי הרצח. אמנם, ארתור אישר בעדותו בפנינו כי הנאשם אמר לו שהוא לא יודע אם המנוחה נאנסה (וראו גם הודעתו נ/20א שם מציין כי הנאשם חושש מכך), ואולם, כאשר הוטח בפניו שהנאשם היה בטוח שמי שרצח את המנוחה אנס אותה, השיב בנחרצות "לא" (עדות ארתור עמ' 895). לטענת ההגנה בעניין זה אתייחס כחלק מהדיון בהתוודות. עם זאת, אקדים ואומר כבר כאן, שהנאשם ידע היטב שהמנוחה לא נאנסה (כפי שהבהיר באופן מפורש לארתור בהתוודות). לכל היותר, ככל שחששו היה אותנטי, הרי שהיה זה חשש ש"ידביקו" עליו גם עבירת אונס.
התייחסות לטענה בדבר "שטיפת המוח"
90. כאמור, הנאשם הרבה להתייעץ עם ארתור בתא המעצר. הלה לא חסך בעצותיו, לגבי ההתנהלות בין כותלי בית הסוהר, לגבי אופיין של חקירות משטרה – כאלה הלוחצות ואחרות שעיקרן "מילים", ובתוך כך ה"אזהרה" מפני מדובבים, ולגבי הליכים משפטיים. בגדר כך, ארתור דן עם הנאשם באפשרות להרשיע אדם ללא הודאה מצדו אלא על בסיס הראיות, באפשרות לערוך עסקה עם גורמי החקירה לפני ואחרי הגשת כתב אישום והיתרונות שבכך, בפרק זמן המאסר הצפוי בגין עבירות שונות, ועוד. ניתן להתרשם באופן מובהק, כי הנאשם ראה בארתור חבר רב ניסיון ונתן בו אמון.
91. בתוך כך, הנאשם התייעץ עם ארתור גם לגבי מצבו המשפטי. מצפייה בתיעוד עולה כי השניים מעריכים פעם אחר פעם את המצב הראייתי בתיק, תוך שהנאשם חוזר על הראיות כנגדו ומשקף לארתור, מיוזמתו, את חומרת המצב להערכתו. לטענת ההגנה, ארתור "שטף את מוחו" של הנאשם בטיעונים לפיהם יורשע על סמך הראיות נגדו, גם אם לא יודה, והבהיר שצפוי לו עונש מאסר עולם על רצח ועוד חמש עשרה שנים על אונס. על כן, עליו למהר ולהגיע ל"עסקה", לפיה יודה בהריגה ויזכה לעונש מופחת. נטען, כי התנהלות זו של המדובב והלחץ שיצר, הם שהביאו את הנאשם להודות הודאת שווא.
92. אומר מיד – ארתור אכן הרבה להשיא לנאשם עצה זו. כבר ביום 13.12.06, ארתור ממליץ לנאשם לערוך עסקה עם חוקריו כך שתוסר עבירת האונס והוא יודה ברצח (לאחר שהנאשם עצמו מכריז שייקח על עצמו רצח אך לא אונס). ביום 15.12.06, ארתור והנאשם מרבים לשוחח אודות האפשרות לערוך עסקה עם גורמי החקירה, לפיה ייקח על עצמו "רצח באפקט", שהתרחש כביכול על רקע הצקות שחווה הנאשם מילדי בית הספר. באותו יום, ארתור אף מציין בפני הנאשם כי אל לו להמתין יתר על המידה עד לעריכת העסקה. בימים 16.12.06 – 17.12.06, ארתור מוסיף ומשמיע באוזני הנאשם כי "היציאה היחידה" שלו היא על הודאה ברצח ללא כוונה תחילה, שאחרת צפויות לו שנות מאסר ממושכות. כך אף ביום 18.12.06. בתוך כך, ארתור "אף הגביר את הקול" בנוגע לעוצמת הראיות כנגד הנאשם, וזאת, מן הסתם, על מנת למשוך את הנאשם בלשונו.
עם זאת, להתרשמותי, בשום שלב ארתור לא חרג מגבולות הלגיטימי בהפעלת לחץ על הנאשם, בהטעייתו או במניעת ייעוץ משפטי ממנו. להלן אבהיר.
93. ככלל, עיקר עצות ארתור לנאשם עסקו במשמעויות המשפטיות של מצבו, והיו הגיוניות וקוהרנטיות עם התמונה שהלה שיקף, כגון באשר להבדלי ענישה בין רצח להריגה, האפשרות לערוך עסקת טיעון עם גורמי החקירה והאפשרות להרשעה על בסיס ראיות וללא הודאה. ודוק, הנאשם עצמו, כפי שכבר הראיתי לעיל, גילה בקיאות רבה במונחים משפטיים, וחלק מהערכותיו של ארתור כבר נשקלו על ידו עוד קודם לכן. בשונה מעדותו בפנינו, לפיה ארתור הרחיב ידיעותיו על תופעת האפקט (עדות הנאשם עמ' 3015), הרי שעוד מדבריו ליבגני, בערב הראשון, על הנסיבות שיכולות לגרום להתפרצות אפקט, לרבות על אופי הפעולה במהלכה, ניכר כי ידע גם ידע על הנושא. כן ידע אודות ההבדל בין עבירת רצח להריגה (ראו הציטוטים המלאים לעיל).
94. זאת ועוד, המידע ביחס לחקירה ולראיות, שעליו התבסס ארתור ואשר לגביו "הגביר קולו", הינו מידע שהביא הנאשם עצמו לשיח ביניהם, ללא תרומה כלשהי אודות תוכן החקירה או הראיות מצד ארתור. כאמור לעיל, הנאשם שיתף את ארתור בגילוי לב בראיות שנאספו בעניינו. מדי יום, עם שובו מהחקירות, חשף בפניו את הדברים שהוטחו בו ואת תובנותיו שלו לגבי מצבו. השניים ליבנו וניתחו את המצב המשפטי לנוכח מידע זה. יתרה מכך, ניכר היטב כי הנאשם לא נתפס לכלל ייאוש מההערכות המשפטיות של ארתור. כך למשל, כפי שפורט לעיל, היה זה הוא שתיאר בפני ארתור כי הראיות שנצברו בעניינו הינן ראיות נסיבתיות, שאין בהן כדי להפלילו. פעם אחר פעם חזר הנאשם וציין, כי הוא ממתין לחוות הדעת הסופית בעניינו, ואף שעסק גם באפשרות האפקט, הרי שלא שוכנע לפנות לנתיב זה, אלא ציין כי ימתין עד לתום הארכת מעצרו כדי לשקול את מהלכיו. הרושם המצטבר מצפייה בשיחות בין ארתור לנאשם הינו, כי הנאשם ידע היטב לשקול באופן עצמאי את האינטרסים שלו ואת היתרונות והחסרונות בנוגע לאפשרויות הפעולה השונות שעמדו על הפרק.
95. וגם זאת, את התכנים – "חומרי הגלם" ששימשו לבניית "סיפור האפקט", כרקע להתפרצות התקף הזעם שלכאורה גרם לנאשם לרצוח, הביא הנאשם עצמו וביוזמתו, הן לשיח עם ארתור והן בהמשך, בפני סשה שחקר אותו ב – 18.12.06 בערב. הוא סיפר על תחושות אלימות שחווה כלפי הילדים בבית הספר, עד כדי כך שחש שהוא מסוגל להכותם (15.12.06 מט 165/06 (9) חלק 1 עמ' 49). עוד סיפר על הילדים שמנתקים לו את כבל החשמל. לדבריו, "הילדים בכוונה עושים דברים רעים, רק, בלאט, שלהם יהיה כיף ... אני החזקתי את עצמי, האישה הרבה פעמים ... אלה בני שלוש עשרה, ארבע עשרה, חמש עשרה... הם מתחילים עם זה, מנתקים, זה וזה" (17.12.06 מט 165/06 (20) חלק 2 עמ' 3-4). עוד הוסיף, כי בבית הספר השתדל שלא לגעת באף אחד בגלל שהם קטינים, וכי אשתו שאלה מידי יום איך היה, מתוך תקווה שלא התרגז ולא התפרץ על איש, כפי שהיא יודעת שהוא מסוגל (שם בעמ' 5). כמו כן, אמר שהילדים הינם קטנים וקל מאוד להכות חזק יתר על המידה "ומה זה להכות ילד? אפשר גם להתאמץ יתר על המידה, במקרה. קל וחומר, יש הרבה כוח... כשאתה יוצא מהכלים אתה בכלל לא מבין כלום" (שם, עמ' 5). כן סיפר על קשייו בארץ והקושי להשיג ויזה, ועל העובדה שילדים ביקשו ממנו סיגריות, והוא הכעיסם כאשר לא נתן.
יש לציין בעניין זה, שהנאשם דווקא דחה חלק מהצעותיו של ארתור לגבי הסברים אפשריים אותם יוכל להציג לחוקרים בהקשר אותן הצקות, כגון שהילדים ביקשו ממנו להאזין למוסיקה בפלייר וכעסו כשסירב להם. כך אף סייג דבריו באשר לניתוקי הכבל, כאשר הבהיר כי העניין אפיין רק את תחילת עבודתו (מט 165/06 (21) חלק 4 עמ' 65-66).
לסיכום – התרשמותי המובהקת הינה כי אמנם ארתור לקח חלק פעיל והיה יוזם ויצירתי בבניית סיפור הרקע בדבר "התפרצות הזעם", אולם "חומרי הגלם" לסיפור וביטויי האלימות הכבושה הם של הנאשם.
96. לצד דברים אלו, ראוי להדגיש כי דווקא ארתור הוא שחזר ועודד את הנאשם שלא להודות הודאת שווא. למשל, כאשר הנאשם מציין בפניו כי לא ידע איך התבצע הרצח, מתפתח הדיאלוג הבא:
ארתור: "מה זה אומר: "אילו הייתי יודע איך, הייתי אומר 'אני עשיתי'"? אין דבר כזה. בן אדם לא לוקח על עצמו סתם ככה, רומה."
הנאשם: "לכן אני לא רוצה לקחת על עצמי את הרצח הזה ביחד עם האונס."
ארתור: "ומצד האחר אתה רוצה לקחת. נו, אני הרי לא ילד, רומה, אתה גם כן משוחח איתי כאילו אני ילד איזשהו. עולם מזדיין. עולם מזדיין, אם בן אדם לא עשה: "איזה אקח על עצמי? זין שאקח על עצמי!"... אההה, אתה רואה, רומה, אתה תחליט, אתה מצד אחד... גם רוצה, וגם מגרד". (מט 165/06 (10) חלק 4 עמ' 33 וראו גם קודם לכן בעמ' 22).