הנאשם: "ככה זין איך הרבצתי לאח. אבל טוב שלא סגר אותי עד הסוף."
ארתור: "זין איך להיגנב. ולא זכרת שום דבר אחר כך?"
הנאשם: "אני זכרתי, כי לא סתם אותי עד הסוף."
(מ"ט 165/06 (25), חלק 3, עמ' 18/59).
104. לשאלות ארתור, הנאשם פירט בהרחבה את סיפור האירוע. לדבריו, אחיו ישב בחצר והכין מחבט לטניס. הנאשם פנה אליו ואמר לו ללכת הביתה ובין השניים החלו חילופי דברים, כשבין היתר האח "שלח אותי להזדיין" וכי "אצלי פשוט הרף (הגג) נתלש... והתחלתי זין להרביץ לו". הנאשם תאר כי שבר את מחבט הטניס במכה אחת, וסיפר כי "ביצעתי שלוש מכות. פעם ראשונה- במחבט. פעמיים פגעתי בו". כן תיאר את הפגיעה באמצעות רגלו בכליות של אחיו "שהוא כל שלוש דקות, כל חמש דקות, רץ לשירותים להשתין" (דם). עוד ידע לתאר, כי במקום היה עד - חבר של אחיו, וכי "הדבר היחידי שהציל (את האח) זה שהוא רץ פנימה הביתה". בהמשך תאר את הכעס של הוריו עליו ואת חילופי הדברים בינו ובין אביו "יצאתי על האב. הוא התחיל להגיד לי משהו, אז הלכתי גם עליו, בגלל שהייתי בזעם". הנאשם ציין כי "אני יכול להגיד את זה מחר לשוטרים- זבלים אבל... אני לא יודע" (מ"ט 165/06 (25), חלק 3, עמ' 27-51/59).
105. בהמשך הדברים, בעקבות אמירותיו לארתור כי ישים קץ לחייו, הועבר הנאשם לבדיקה פסיכיאטרית בבית החולים זיו בצפת. אז סיפר גם לפסיכיאטר, ולאחר מכן לשוטר שליווה אותו, על המקרה בו הכה באכזריות את אחיו. לדבריו, כפי שהועלו על ידם על הכתב, הוא הכה את אחיו ולא זכר את הפרטים (ראו ת/102 ו – ת/97).
106. כמובן שלא ניתן לחלוק כי דברי הנאשם לפסיכיאטר ולשוטר, לפיהם לא זכר את פרטי המקרה, הינם דברי שקר. שכן, זמן קצר קודם לכן ידע הנאשם לתאר בפירוט את השתלשלות העניינים העובדתית בפני ארתור, ואף הבהיר לו באופן שאינו משתמע לשני פנים כי "הרי אז לא היה אצלי עד אובדן זיכרון" (מ"ט 165/06 (25), חלק 3, עמ' 37/59). גם בעדותו בפנינו לא ביקש לטעון אחרת, בהשיבו לשאלת בית המשפט כי השלב בו חדל לחשוש שמא ביצע את הרצח באפקט, הסתיים עוד לפני שלקחו אותו לבית החולים (עדות הנאשם, עמ' 2835).
107. התרשמותי בעניין זה הינה, כי סיפור התקיפה של האח הוצג בפני הפסיכיאטר כמעין "ניסוי כלים" לגרסת האפקט, קודם שישמיעה באוזני חוקריו. התנהגות זו מלמדת על המניפולטיביות של הנאשם, שבהיותו כביכול במצב של התמוטטות עצבים ("קריזה פסיכית" – עדות הנאשם עמ' 2954), היה מסוגל לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו לבדוק את היתכנות הגרסה מול הפסיכיאטר. כמו כן, התנהלות זו מלמדת שהנאשם ניסה לנקוט בדרכי תחבולה, ושאינו כה "חלש" כפי שבא כוחו ניסה לציירו.
108. בהמשך הערב, הנאשם נחקר חקירה נוספת על ידי סשה. גם שם חזר על אותו "ניסוי כלים", כשהעלה בפניו את האפשרות לפיה רצח את המנוחה מבלי שהוא זוכר זאת, כפי שאירע עם אחיו. כמפורט לעיל, סשה לא היה נכון לקבל את סיפור האפקט, ואף הנאשם עצמו אישר כי מדובר בהתחזות "...אתה מבין, להתחזות, לעשות מעצמי מטומטם, זאת לא היציאה להתחזות למטומטם" (סע' 64 לעיל). גם בעדותו בפנינו חזר הנאשם והבהיר, כי סשה לא היה מוכן לקבל את טענתו כי ביצע את הרצח תוך אובדן זיכרון (עדות הנאשם, עמ' 3170 ש' 22 וכן בעמ' 3198 ש' 15).
109. עם שובו לתא לאחר חקירת הערב, ניכר היה שהנאשם דווקא מעודד. הוא מדווח לארתור אודות שיחותיו עם הפסיכיאטר ועם הבלש גולדשטיין, וכן הוסיף וציין כי "ילך עד הסוף". לשאלת ארתור האם פעל כפי שתוכנן, קרי הודה ברצח תחת אפקט, הוא משיב כי הביא את הדברים כאפשרות בפני החוקר, ואולם זה הבין מיד ואמר לו שזו "גרסה שקרית" אשר "לא תעבור" (מ"ט 165/06 (26), חלק 1, עמ' 35/44), ושהנאשם רק "מחפש כל מיני כניסות ויציאות על מנת להוריד את זמן הכליאה".
110. לאור השתלשלות העניינים המתוארת לעיל, איני מקבלת את טענת ההגנה כי "שטיפת המוח" מצד ארתור היא שגרמה לנאשם להודות ברצח תחת אפקט. ראינו שהאפשרות לכך והיתרונות שבדבר היו ידועים לנאשם עוד טרם פגש את ארתור, שכאשר החל הרעיון להתגבש ביניהם סיפק הנאשם את חומרי הגלם וגם סיפור רקע מסייע, בדבר התפרצות "באפקט" על אחיו, שביקש מיוזמתו לבדוק את היתכנות התחבולה מול הפסיכיאטר, הבלש והחוקר, ושלאחר שתוחלתו נכזבה, לאור תגובתם, העריך שאין טעם להשתמש בה. במילים אחרות, הנאשם לא היה כלל וכלל כ"חומר ביד היוצר", חסר ישע ונעדר שיקול דעת, אלא היה גורם אקטיבי ביוזמת הרעיון ובהוצאתו לפועל. כפי שאראה להלן, בבוקר ההודאה לא התכוון הנאשם לנקוט בתרגיל זה אלא התבצר בעמדת החפות. גרסת האפקט שבה ונשלפה רק כשזיהה שההזדמנות לכך חוזרת, בעקבות "תרגיל הנגד" שעשה לו אזולאי.
טענות ההגנה בדבר הפגמים שנפלו בחקירות ובדיבוב
הטענה בדבר תדרוך המדובבים
111. ההגנה טוענת "לקשירת קשר פלילי" בין אזולאי לבין המדובבים. הטענה נסמכת על השיחה שתועדה בין המדובבים בבוקר ה – 15.12.06, ממנה הבאתי לעיל בהקשר אחר (פסקה 88). לפי ההגנה, במהלך שיחה זו הפגין ארתור ידע שלא היה אמור להיות ברשותו, וכן ביקש מיבגני שיודיע לאזולאי שהוא מעוניין לקבל מידע על הרצח. עוד טענה, שבאותו יום התקיימה נסיעה של אזולאי לתחנת ראש פינה, שמהותה לא מתועדת ולא הוסברה בחקירה, שם פגש את ארתור ותידרך אותו. בתדרוך זה, אזולאי עדכן את ארתור שהמנוחה לא נאנסה, והנחה אותו ש"עליו "להוציא" מהראש של הנאשם את בטחונו בכך שהיא דווקא כן נאנסה על ידי רוצחה! זאת כדי שחלילה לא יודה בעתיד כי רצח אותה וגם אנס אותה, דבר שיקשה מאד על קבלת ההודאה והכשרתה" (סע' 645 לסיכומי הנאשם). לשיטתו של הסנגור, עם שובו של ארתור לתא הוא אכן ביצע את ההנחיה, ו"שטף את מוחו" של הנאשם כי המנוחה לא נאנסה.
112. בנוסף, הסנגור מפנה לכך שמי שתדרך את ארתור לגבי משימת הדיבוב, עובר לכניסתו לתא, היה גם כן אזולאי. אף על פי כן, לא נערך מזכר לתיעוד תדרוך זה, ואף מזכר לתדרוכו של יבגני אין בנמצא. מכאן ומתוכן השיחה בין המדובבים, הסנגור מעריך כי אלה תודרכו "במחשכים", לפחות לגבי העובדה שהמנוחה נרצחה מאחור. לחיזוק טענתו הוא מצטט את דברי ארתור (סע' 622): "אני לא יודע איך חתך אותה, אבל אני משוכנע במאה אחוז שמאחורה. הוא תפס אותה בפה, וממש ככה דפק, בארטריה" (דגש במקור).
113. אין חולק, כי בהחלט מוטב היה שמזכרים בדבר תיעוד התדרוך למדובבים היו נערכים כנדרש במועד. עניין זה, כשלעצמו, היה מסיר כל חשש שאפשר שנאמרו דברים כאלה ואחרים עובר לכניסה לתא, שלא ניתן כעת להתחקות אחריהם. יש לקוות כי עניין זה, כמו גם אותו הסכם שנערך עם המדובב, הוסדר כבר בנהלים. עם זאת, גם שיחה זו שבין המדובבים תועדה, וכך גם ההתנהלות בתא לאחר מכן. צפייה באלה משקפת תמונה אותנטית, ממנה ניתן להסיק לסוגית התדרוך עוד בטרם שיחת המדובבים ואף לאחריה, ובהתאם לדחות את טענות ההגנה.
114. כך, ביחס לדברים אותם ידע ארתור אודות אופן ביצוע הרצח טרם כניסתו לתא, הרי שהניסוח המובא על ידי הסנגור לעיל, מעיד בדיוק את ההפך - מדובר בהשערה בלבד, שארתור אמנם מאד משוכנע לגביה, אך שאינה מהווה ידיעה (ראו תשובותיו הקוהרנטיות בעדותו עמ' 905-906). לאמור יש לצרף את העובדה כי עובר לשיחה זו, המדובבים ניסו להדגים ביחד עם הנאשם כיצד ניתן לשסף גרונו של אדם מבלי להתלכלך, וזאת נוכח דברי הנאשם כי מכנסיו נותרו נקיות (ראו פסקה 83). גם מטעם זה ניתן להסיק שהמדובב לא תודרך בעניין.
115. זאת ועוד, עצם בקשת ארתור את יבגני לקבל פרטים אודות הרצח מעלה, דווקא, כי כאלה לא היו בידו באותה עת. שכן, ככל שהיו פרטים, שאז היו מוחלפים במקום במסגרת השיחה. במקום זאת, השניים נשמעים מתלבטים ביניהם, האם הנאשם הוא זה שכלל ביצע את הרצח (וראו הציטוט לעיל בפסקה 88).
116. גם את טענת ההגנה לתדרוך שלאחר אותה שיחה אני רואה לדחות. נטען, כי אחרי "פגישת התדרוך החשאית" החל ארתור "שוטף" את מוחו של הנאשם שהמנוחה לא נאנסה. לפי הגיון זה, ארתור היה אמור להפסיק להלחיץ את הנאשם להודות במהרה מרצונו בנימוק שאחרת הוא עלול לקבל מאסר עולם ועוד חמש עשרה שנה בגין אונס, כפי שעשה עד כה. די להפנות לפעמים הרבות אחרי שובו של ארתור לתא, אליהן גם הסנגור בעצמו מפנה, בהן ממשיך ארתור להטיף לנאשם בעניין, כדי להראות שהוא אינו מקיים את "ההנחיה" לה טוענת ההגנה.
117. יתירה מזו, ההנחיה כביכול של אזולאי לארתור, ככל שהייתה, היא בבחינת "התפרצות לדלת פתוחה", שהרי אם היה דבר שהנאשם היה עקבי בו, זו הנחישות שלא לקבל על עצמו אונס. כמו כן, הוא גם ידע היטב שאינו נחקר על אונס ושאין ראיות פורנזיות נגדו, כך שלא הייתה מבחינתו שום סיבה להודות בדבר, ומכאן – גם אין סיבה וצורך "להוציא לו מהראש" עניין זה.
118. למעשה, ההגנה מנסה להיאחז בשתי טענות "שטיפת מוח" שביצע ארתור בנאשם, הסותרות זו את זו: האחת – שאם לא יודה מרצונו (במסגרת עסקה) יקבל עונש מקסימלי של מאסר עולם ועוד 15 שנים בגין אונס. השנייה – לגרום לנאשם להאמין שלא היה אונס, כדי ש"חלילה" לא יודה בו. סתירה פנימית זו, בפני עצמה, שומטת את הקרקע מתחת לטענת "שטיפת המוח" מכיוון נוסף.
119. עוד אזכיר, שכפי שכבר הראיתי, בשיחותיו עם הנאשם, ארתור אינו מביע ידיעה ברורה אם היה או לא היה אונס. מפעם לפעם הוא מעלה את האפשרות שהמנוחה לא נאנסה, אולם, כפי שהעיד, השערות אלה הינן רק השערות. ככלל, השערותיו נסמכות בעיקרן על מידע שהנאשם עצמו הביא בפניו, כגון שהוא אינו נחקר אודות האונס, כי שמע על אונס מ"החוקר הגבוה", או מתוך שהבין את הקשרי השאלות שנשאל. יתר על כן, הוא מודע לטענת הנאשם כי לא ניתן יהיה להאשימו באונס משום שאין ראיות פורנזיות כנגדו.
120. גם חברי סבור שארתור תודרך באופן לא תקין בטרם הוכנס לתא, ומנמק זאת בכך שידע שלא היה אונס. הוא מסתמך על הציטוט משיחת המדובבים:
מדובב- יבגני: "אז איך אנסו אותה?"
מדובב- ארתור: "הרי לא אנסו אותה, נדמה לי. אני יודע מלכתחילה, שלא אנסו אותה."