ובהמשך –
הנאשם: "הם חייבים לתת לי צלצול לעורך הדין ... עורך הדין בא אלי ממש לפני המשפט ... הוא אומר לשופט שם: "תספרו, למשל, אילו חוקים עשו, בגלל שמרשי, לא יודע שום זין, בלאט, על מה מאשימים אותו. יודע במה מאשימים, לא יודע על מה"
(שם, עמ' 17).
וכן:
הנאשם: "יוצא ככה. עורך הדין שואל שאלה: "אילו ראיות יש נגד מרשי?" מממ, הבלשית ... רושמת פיתקית, מוסרת לעורך הדין, מממ, לשופט שיעריך. מבקשת לתפור את הפיתקית לתיק, אבל לא להגיד לעורך הדין... אילו ראיות יש, מה, למה.... זה שיש איזשהו חומר ... זה שחומר, זה וזה... עורך הדין אמר כל זה שטויות" (שם, עמ' 22).
הנאשם: "עורך הדין ניגש אליי ממש לפני המשפט. הוא אומר: "אל תדאג, הכל יהיה בסדר. האישה סיפרה לי .. כל מה שהיא ידעה," ..... עורך הדין אומר: "תתכונן. זה יכול להיות שבוע, שבועיים, שלוש, זה יכול להיות הרבה זמן". אני אומר: "בלאט, אלך עד הסוף". וזהו.... בעיקרון הוא בונה הגנה כמו שצריך" (שם, עמ' 57-60).
בהמשך, כפי שכבר נזכר לעיל, הנאשם אף מדווח לארתור כי קיבל ייעוץ קונקרטי הנוגע להטחת "תרגיל הדם".
140. הנאשם פגש את עורך הדין הרמלין לצורך ייעוץ גם ביום 17.12.06. ממפגש זה יצא מעודד, ודיווח אודותיו בהרחבה לארתור. בין היתר סיפר, כי עורך הדין עדכנו בדבר התמיכה הציבורית לה הוא זוכה, בדבר הקשר עם משפחתו ומצבה, וכן שהטחת החוקרים בו את עניין הדם הינה שקרית. בהמשך, הנאשם בחר להחליף ייצוג ושכר את שירותיו של עורך דין שפיגל, שאף עמו נפגש פעמיים (ראו ת/148; ת/453 עמ' 1028 ש' 21-23). אציין, ששני עורכי הדין שנשכרו על ידי הנאשם או משפחתו אינם דוברי רוסית, ולא ברור על מה הוא מלין בהקשר זה.
יודגש, וכפי שטוענת המאשימה, כי אין בפי הנאשם טענה, וגם לא הייתה, כי ביקש לפגוש בעורך הדין פעמים נוספות ושהדבר נמנע ממנו, ולא הובאה טענה מפי מי מעורכי הדין כי ביקשו לפגוש בנאשם ושהדבר לא התאפשר. על יסוד האמור, לא עומדת לנאשם כל טענה ממשית לפגיעת החוקרים בזכות ההיוועצות.
141. אוסיף בהקשר זה, כי לא נעלמו מעיני אמירותיו של אזולאי כנגד סנגורו של הנאשם, בחדר החקירות ביום 21.12.06. אמירות אלה אינן ראויות וטוב היה שלא היו נשמעות, בעיקר ממי ששימש כראש הצח"מ. עם זאת, אלה נאמרו לנאשם לאחר התוודותו, הודאתו ושחזורו, ולכן לא ניתן לומר שהייתה להן השלכה במובן קבילות או משקל הודאותיו.
142. גם את טענת הנאשם כי ארתור היה ל"יועצו המשפטי" ראיתי לדחות. אכן, אין לכחד כי ארתור חזר והשמיע מספר פעמים בפני הנאשם כי אל לו לסמוך על בא כוחו, שהינו סנגור ציבורי שנאמנותו מוטלת בספק, הזהירו כי עורך דין ציבורי "לא יטרח עבורו", המליץ לו להחליפו בייצוג פרטי, ואף ייעץ לו להגיע לעסקה עם גורמי החקירה ולהודות בהריגה.
כבר נקבע כי השחרת שמו של עורך דין שהנאשם מיוצג על ידו, כמו גם הטלת דופי ביושרו ובמקצועיותו, עלולה לערער את האמון שרוכש לו הנאשם ולחבל בשיתוף הפעולה עמו (ראו למשל הלכת אלזם). עם זאת, אמירות אלה של ארתור, הגם שאף הן אינן ראויות, בפועל לא הביאו את הנאשם לוותר על בא כוחו, להימנע מלפגוש אותו או לפקפק בכישוריו. כך למשל, כפי שעולה מדבריו ביחס לבא כוחו לפיהם "הוא כבר גברבר זקן. הוא, כנראה, לא טיפש. הוא יודע הרבה. ממ, אני חושב שהוא יסתדר לבד" (16.12.06 מט 165/06 (16) חלק 4 עמ' 7). אף שארתור ממליץ לנאשם לשכור את שירותי בא כוחו, שהינו אחד הטובים בארץ, הנאשם אינו מביע כוונה כזו. כפי שעולה עוד מראשית שהותו בתא, הוא מודע לאפשרות לשכור את שירותיו של עורך דינו החיפאי, ובהמשך מציין כי אם היה באפשרותו היה שוכר עורך דין בתשלום (15.12.06 מט 165/06 (10) חלק 3 עמ' 26).
143. באשר להצעת המדובב לנאשם להגיע לעסקה עם גורמי החקירה, ניכר כי הנאשם מאזין לעצה ושוקל אותה, אך בוחר את דרך הפעולה בעצמו:
מדובב- ארתור: "אתה אומר להם: "תורידו את זה, תורידו את זה, זה לא היה .. היה רצח, הייתי באפקט, עשיתי את זה ... "אתם מורידים? – בסדר. לא מורידים? לכו תזדיינו, לא עשיתי כלום".
הנאשם: "כלומר, צריך לחכות לכתב אישום?"
מדובב - ארתור : "לא, אתה יכול להגיע להסכמה איתם מיד" .....
הנאשם: "אני אז אחכה לכתב האישום, ואז אתחיל לנהל משא ומתן" ....
מדובב- ארתור: "הם יכולים לעשות לך כתב אישום ביחד עם אונס. ואם אתה אומר מלכתחילה, ש- "אני אשם רק בהריגה בלי כוונה תחילה", אז ישר הם יכולים לעזור לך במשחק הזה עם הכתב הזה. אתה מבין? אבל שלא יעשו לך את האונס הזה מיד".
הנאשם: "לא, אני אעשה בשני עותקים, ברוסית ובעברית. בגלל שאם הם נותנים לי בעברית, אני לא אבין בכל מקרה, לא אצליח לקרוא את מה שיש שם".
מדובב- ארתור: "למטרת איזה זין הם ישנו לך אותו? לנקות את הסעיפים האלה ולהשאיר רק רצח? עדיף ישר" ...
הנאשם: "אני אשחק איתם עד הסוף ... יש לי את השבוע הזה עד הסוף, זה שמונה ימים".
(מט 165/06 (9) חלק 4 עמ' 46-50).
144. לעניין הטענה כי ארתור מנע מהנאשם להתייעץ עם בא כוחו כאשר רצה ליטול על עצמו את הרצח – טענה זו יש לדחות נוכח ההקשר של השיחה. עיון בה מעלה כי ארתור דווקא מבהיר לנאשם, שעורך דין לא יקבל מפיו הודאת סרק סתמית "עורך דין יגיד לך: בוא תיקח, מה זה אומר 'בוא תיקח" (מט 165/06 (9) חלק 1 עמ' 29-30).
145. לבסוף, אף את הטענה בדבר הנחיית גורמי החקירה את ארתור לשמש כיועץ משפטי לנאשם, במובן של הפרת זכות ההיוועצות, ראיתי לדחות. אין בהודעתו של ארתור (נ/20א עמ' 1 ש' 4-5) כדי ללמד כי אזולאי "אמר לארתור שהוא אמור לשמש כיועצו המשפטי של הנאשם", אכן, אזולאי אישר בעדותו בפנינו כי בעדותו בהליך הקודם אמר כי ייעד לארתור תפקיד של מייעץ משפטי, אך הסביר באופן ברור כי התכוון שארתור יהיה "האיש עם הניסיון הפלילי, הוותיק, שמכיר את ההתנהלות של החקירות וכדומה, לתת לו ביטחון מהמקום של אני בעל ניסיון זאת הכוונה" (עדות אזולאי, עמ' 286). לא מצאתי בכך "תירוץ", כטענת ההגנה, אלא החלטה מקצועית שמהותה בבניית הקשר בין ארתור לנאשם, ולאו דווקא השגת גבול בא כוחו. לטעמי, גרסתו של אזולאי בעניין זה סבירה ומהימנה, ותואמת את השתלשלות העניינים בפועל, כפי שתוארה לעיל, לפיה הנאשם לא ויתר בשום שלב על רצונו וזכותו להיוועץ בעורך דין, ולא הסתפק בעצותיו של ארתור כתחליף לליווי וייעוץ משפטי של עורך דין.
סיכום ביניים לעניין טענות ההגנה לפגמים בחקירות ובדיבוב
146. לאחר בחינת חקירות הנאשם והתנהלותו בתא, לא נמצא עיגון כלשהו באלה לטענת ההגנה כי הופעל עליו לחץ יוצא דופן או בלתי הוגן להתוודות התוודות שקרית, ובהמשך להודות הודאת שווא. הן החקירות והן פעילות ארתור לא אופיינו בהתנהלות בלתי לגיטימית המקימה עילת פסול. כפי שכבר צוין לעיל, חקירות הנאשם נוהלו כמעט במלואן בשפה הרוסית או בנוכחות חוקר דובר השפה, באופן שנשמר לו מרחב ביטוי מלא, והנאשם היה מיוצג באופן רציף על ידי עורך דין שנשכר עבורו על ידי בני משפחתו. עורך הדין ייעץ לו וייצג אותו נאמנה, ואין בפיו טענה אחרת. באשר להתנהלות בתא, התרשמותי הינה כי זו אופיינה באווירה חברית ועל דרך הכלל ברגיעה ונינוחות. אמנם, ארתור היה אקטיבי ועשה לחילוץ ההודאה מפי הנאשם, אולם הוא לא לחץ עליו, לא הסית אותו, לא הטיל עליו מרות כלשהי, והנאשם בוודאי שלא חשש מפניו.
משכך, אני מוצאת לדחות את כלל טענות הנאשם כנגד תקינותם של החקירות והדיבוב.
הודאות הנאשם – כללי
147. כאמור, חטיבת ההודאה מושתתת על שלושה אדנים עיקריים: התוודות הנאשם בפני ארתור, הודאת הנאשם בהמשך בפני החוקרים והשחזור שערך הנאשם בבית הספר.
148. כפי שסקר חברי בסעיף 254 לחוות דעתו, שני מבחנים מצטברים נקבעו בפסיקה לבחינת משקל הודאה - מבחן סימני האמת הפנימיים ומבחן ה"דבר מה נוסף" החיצוני, המהווה תוספת ראייתית מאמתת. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי "המבחן הפנימי בוחן את משקלה של ההודאה לנוכח סימני האמת העולים ממנה "כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון"... המבחן החיצוני עניינו בדרישה לתמוך את ההודאה בתוספת ראייתית מאמתת מסוג "דבר מה נוסף", שתכליתה להפיג את החשש שהנאשם הודה במעשים שלא ביצע. נקבע בפסיקה, כי ניתן להסתפק בכל סוג של ראיה, ישירה ונסיבתית כאחת, שיש בה כדי לאשר את תוכן ההודאה (ראו: ע"פ 6977/03 סארה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 19 (20.7.2009)). המבחן החיצוני בודק את ההודאה על פי סימני האמת החיצוניים לה, אשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי לשפוך אור על אמיתותה (עניין לוי, עמ' 234). שני המבחנים מקיימים ביניהם "מקבילית כוחות", באופן שככל שההודאה זוכה למשקל רב יותר, כך יידרש "דבר מה" בעל משקל קטן יותר; ולהיפך, ככל שמשקלה של ההודאה נמוך יותר, כך יהיה צורך בתוספת ראייתית בעלת משקל משמעותי יותר..." (ע"פ 7090/15 ח'ליפה נ' מדינת ישראל (מיום 25.08.2016))."
149. להלן אבחן ביסודיות את ההודאות שמסר הנאשם על פי סדרן הכרונולוגי, ואקבע את המשקל אשר לטעמי יש לתת להן. אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה, כי נוכחתי שכל אחד משלבי "חטיבת ההודאה" עומד בפני עצמו על רגליו, ועוגניו רבים הן ברובד הפנימי והן בזה החיצוני. משנה תוקף ואמינות עומד לחטיבת ההודאה בכללותה, כאשר כל שלב בה מחזק ומגבה את רעהו באופן בו השלם עולה על סך חלקיו.
למסקנות אלה מצטרפת העובדה שהנאשם לא סיפק הסבר רציונלי ומניח דעת להודאותיו. זאת, חרף העובדה שהליך זה מתנהל באופן חריג וייחודי בשנית. יתירה מכך, הסבריו כיום סותרים חזיתית הסברים שנתן בהליך הקודם ובהזדמנויות נוספות. להיבט זה השלכה מעצימה על חטיבת ההודאה, באופן המכביר לה משקל.
התוודות הנאשם בפני ארתור - "אני אתה והקירות"
150. מהראיות שהונחו בפנינו עולה, כי בלילה שבין ה- 18.12.06 ל- 19.12.06 התוודה הנאשם בפני ארתור ברצח המנוחה.
תיאור ההתוודות ובחינת משקלה הפנימי
השיחה שקדמה להתוודות
151. מהתיעוד עולה כי בטרם החל הנאשם להתוודות, מתנהלת בין הנאשם לארתור שיחה שנמשכה למעלה מארבעים דקות. כפי שכבר פורט לעיל, היא החלה כשחזר הנאשם לתא המעצר ועדכן את ארתור במפגש עם הפסיכיאטר ובחקירה הנוספת שעבר וכי חוקרו לא היה נכון לקבל את הגרסה בדבר "רצח באפקט". בהמשך לכך מתפתחת שיחה ממושכת, בה חוזרים ועולים אותם נושאים (שמיד אציין), ושהדינמיקה המתפתחת במסגרתה היא שמובילה את הנאשם להתוודות.
152. כפי שחברי מציין, האווירה בתא היא לא טובה, ואכן, "ברור שארתור "משחק" שהוא נעלב ושפגעו בכבודו". עם זאת, לטעמי, אין זו אווירה "מאיימת". ארתור מרבה להתרעם על כך שהנאשם לא נותן בו אמון ומתנהג כלפיו כאילו הוא "אהבל". זאת, משום שלפני שהלך לפסיכיאטר הוא נתן לארתור להבין שרצח את המנוחה תחת אפקט, וכעת הוא מתכחש לכך ורוצה "ללכת עד הסוף". בנוסף, ארתור בא לנאשם בטענות שלמרות שהם "גרים יחד" כבר כמה ימים וגלויי לב זה עם זה, פתאום הנאשם מתייחס אליו כאל "חוקר פלילי". טרוניות אלה מושמעות שוב ושוב בניסוחים שונים, אך מבלי שארתור מזהיר שיבוא איתו חשבון על כך, לא כאיום ישיר ולא כ"איום מוסווה".
153. ארתור חוזר ומדגיש באוזני הנאשם שהוא למד להכירו ועל כן יודע היטב מה הוא חושב (משמע שביצע את הרצח) ושהוא (הנאשם) מפחד לדבר על כך בקול כי "יתן את הדין". בתשובה, הנאשם אכן מאשר ש"יש דברים שעליהם לא מדברים". ארתור חוזר ומזכיר לנאשם את מה שסיפר לו לפני שנלקח לפסיכיאטר, ומלין על כך שכמעט האמין לו שאינו יכול לרצוח "בשכל בריא" אבל דווקא מסוגל לעשות זאת אם יצא מכליו. הנאשם מאשר שאכן כך, ומציין שוב את המקרה של תקיפת אחיו כדוגמה.
154. עוד חוזר ושונה ארתור, שיש לנאשם מזל שהוא שותפו לתא וזה ששמע אותו "מפטפט", שכן מישהו אחר כבר היה משתמש במידע כדי להסגיר אותו ולקבל הקלות לעצמו.
155. למרות העובדה שארתור אינו פוסק מלמתוח ביקורת על הנאשם ולהביע מורת רוח בשל יחסו של הנאשם כלפיו ובשל העובדה שהנאשם אינו עקבי בגרסותיו לעניין "הרצח תחת אפקט", ארתור לא מאיים או תוקפני. עיקר המאמץ שלו הוא בלגרום לנאשם להרגיש לא נעים, ולהבין שהוא פגוע ממנו משום שאינו נותן בו אמון ומתייחס אליו כטיפש.
156. חברי מאמץ את טענות ההגנה לגבי האיום מצד ארתור כלפי הנאשם, שבין השאר משתמע, כביכול, מהדברים הבאים:
ארתור: "פשוט אני אומר לך, אתה בין עצמך יודע אשם אתה או לא אשם. בן עצמך, ואתה יודע אם נפגש בכלא או לא. תראה, אם זין איך תעבוד, תאמין לי, אשמח בשבילך, אם זין תעבוד עליהם. אני אשמח בשבילך. אם תוכל- קדימה. אם תוכל. אתה לא טיפש. אתה לא טיפש. אבל תראה, אתה יכול לקבל כוויות. לקבל כוויות.. מאנשים שאתה לא סומך עליהם."
הנאשם: "אני הבנתי אותך."
ארתור: "רק מזה אתה יכול לקבל כוויות. מדוע, אנשים ההם.. שמאחלים לך טוב, ואתה לא סומך, זה יכול רק.."
הנאשם: "להזיק לי."
(מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 6-7/52).
אתייחס לציטוט בהרחבה בהמשך, בהקשר של מכלול טענות ההגנה לעניין ההתוודות. לשלב זה רק אומר, שגם מההקשר בו נאמרו הדברים וגם מעצם העובדה שהשניים המשיכו לשוחח ארוכות לגבי הסוגיות הנ"ל בטרם הנאשם התחיל להתוודות, ברור, לטעמי, שהציטוט המדובר אינו מהווה את הסיבה לכך שהנאשם התוודה. בראייה של מכלול השיחה הממושכת, מדובר באנקדוטה ותו לא. לגופו של עניין, כוונת ארתור בדבריו היא להבהיר לנאשם שהוא עלול לשלם מחיר יקר אם אנשים שאינם רוצים בטובתו ישמעו דברים כגון אלה שסיפר לו (שיש אפשרות שרצח תחת אפקט) וישתמשו בכך נגדו (דימוי ה"כוויות"). זאת, בניגוד לארתור עצמו שלא יעשה כן. מסר זה מתקשר גם ל"מוטיב הנאמנות" של ארתור, שחוזר במהלך השיחה מספר פעמים, למשל כשיחלוק עם הנאשם מידע לגבי עבירות שלכאורה ביצע בעצמו.
157. לסיכום, הדינמיקה שמתפתחת בין ארתור לנאשם בשיחה זו, בעקבותיה הפתיע הנאשם ופרש בפני ארתור את מעשה הרצח לפרטיו, מבוססת על רגשות אשמה שהתעוררו אצל הנאשם בשל הביקורת מצד ארתור על יחסו כלפיו, חוסר האמון שהוא מגלה והעובדה שהוליך אותו שולל באשר לכך שביצע את הרצח במצב של אובדן שליטה. היא גם משקפת את הקרבה שנוצרה בין השניים במהלך הימים המשותפים בתא. לא מצאתי בה שום סימן לאיום מצד ארתור, לא בהיבט הפיסי ולא המילולי, לא גלוי ולא סמוי.
מהלך ההתוודות
158. אירוע ההתוודות מתחיל, למעשה, בשלב בו ארתור שב ומדליק את האור לאחר שהנאשם כיבה אותו, שואל את הנאשם האם יכול להיות "מצב כזה" (ככל הנראה שביצע את הרצח מתוך "יציאה מהכלים") ומבקש שהנאשם יענה לו אם יש בו עוד טיפת אמון כלפיו. בתגובה, הנאשם מבהיר לארתור כי אינו צריך להרגיש פגוע, שכן "יש טיפונת אמון. טיפונת. אבל יש קו, אשר לא אני ולא אתה אף פעם לא חוצים, לא אומרים הכל... אפילו בינינו." (מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמוד 16/52). תשובת הנאשם אומרת דרשני. לו היה חף מפשע, ניתן היה לצפות שיתקן את ארתור ויאמר שיש בו אמון מלא ושאינו מסתיר ממנו דבר, מכיוון שאין לו מה להסתיר. במקום זאת, הנאשם דווקא מאשר לארתור שהוא אינו חושף הכל בפניו, משמע – שלמעשה, הוא אינו מגלה לו את כל האמת.
159. בהמשך, הנאשם "מרגיע" את ארתור, מבהיר לו כי הוא חושב שהוא חכם, ומיד לאחר מכן לוחש לפתע מיוזמתו, ללא קשר לחילופי הדברים הקודמים:
הנאשם: "זין כמה נמאסה... זין כמה נמאסה."
ארתור: "אה?"
הנאשם: "זין כמה נמאסה. זין כמה היא נמאסה עלי (ייתכן, הכוונה או "הם" כגון "החיים". לאו דווקא ילדה)"
ארתור: "מי? מי זין כמה נמאסה? הילדה?"
הנאשם: "כולם. זאת היתה הטיפה האחרונה. האחרונה. ואותי.. (מצביע על הראש כאילו בשיגעון) נתלש הרף/הגג (כלומר "ירדתי מהפסים")."
(מט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 17/52).
160. כפי שניתן לראות, בשלב זה הנאשם מתחיל להסיר את מגננותיו ולמסור פרטים מהם ניתן ללמוד על הכרה באשמה מצדו, באופן הקושר אותו לרצח ומהווה "ראשית הודאה". בנוסף לכך, הוא עובר מיוזמתו לדבר בלחש, על מנת שהדברים יישמעו רק באוזניו של ארתור.
161. הנאשם וארתור ממשיכים לשוחח, תוך שארתור מזהיר אותו שלא יאמין לאיש, והנאשם מבהיר לו כי ברצונו "ללכת על כל הקופה", כלומר, לדבוק בטענת החפות בחקירות. באשר לארתור, הנאשם מוסיף ואומר:
הנאשם: "ואחרי זה... רק האל יודע. "
ארתור: "חחח"
הנאשם: "גם עכשיו יודע."
ארתור: "מה יודע?"
הנאשם: "את זה – אתה, אני והקירות"
(מט 165/06 (26) חלק 2 עמ' 19-20/52).
משמעות הדבר ברורה – הנאשם מבהיר כי בשונה מהחקירות, שם ילך על כל הקופה, ארתור כעת יודע את האמת.
162. בהמשך, ארתור מתיישב לצד הנאשם. אז אומר לו הנאשם בלחש "אני למעשה עשיתי טעות, פלטתי... כשהייתי, פלטתי: "הכל, רק לא אונס". לא היה אונס". בתגובה אמר לו ארתור "כמעט הסגרת את עצמך, אתה יודע את זה? על ידי מה?", והנאשם השיב "על ידי אונס. על ידי אונס שלא היה." (מט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 28-29/52). אם כן, עוד בטרם מתחיל הנאשם להתוודות, הוא ממשיך ביוזמתו לפרט ולספר אף את מה שלכאורה אינו נדרש בהתוודות שקרית, תוך שהוא מכה על חטא בשל הטעות שביצע, עת מסר מידע אשר לכאורה לא אמור היה להיות ברשותו.
163. יודגש בהקשר זה, שבניגוד לטענת ההגנה, לפיה הנאשם לא ידע אם המנוחה נאנסה ושהדבר מוכיח את חפותו, הנאשם מאשר כאן בפה מלא כי ידע ש"אונס לא היה".
164. בהמשך השיחה, ארתור מבקש מהנאשם להסביר כיצד הגיע במחשבות למצב כזה בו "נתלש לו". לכך השיב הנאשם: "אני לא יודע, ארתור. פשוט אתה יודע, קורה, הכל, הכל, הכל, ופתאום ברגע נפלא אחד, זין כמה נמאס, הכל זין כמה נמאס. זין כמה נמאסו הבעיות האלה, זין כמה נמאסה העבודה הזאת, הכל זין כמה נמאס... הילדים האלה אשר (עברית) "אה, בן זונה, אמא זונה" מביאים כל מיני דברי זין... אני לא מקצוען... אני לא מקצוען, אני יכולתי לעשות טעות" (מט165/06, חלק 2, מ' 37-38/52).
בדברים אלה מספק הנאשם הסבר להלך רוחו ולתחושותיו עובר לרצח.
165. עינינו הרואות, שההתוודות המלאה של הנאשם ברצח, אשר החלה מיד בהמשך לדברים אלו, לא באה לאוויר העולם "בחלל ריק" או באופן מכני, כאילו הייתה שקרית ונמסרת בכפייה או מן הפה ולחוץ, רק כדי לרצות את ארתור. אלא, היא הייתה חלק מהתפתחות אותנטית וטבעית של השיח בין הנאשם לבין ארתור, במסגרתו פרש הנאשם את האירועים והלך הרוח שהביאו אותו לבצע את המעשה. ניתן לראות שבהדרגה הוסרו "חומות ההכחשה" של הנאשם, באופן שתואם את עוצמת יחסי האמון בין השניים.
166. לאחר השיח המתואר, כשהשניים יושבים זה לצד זה על המיטה, ארתור מספר לנאשם על עבירות שהוא ביצע ושטרם "יצאו" ("כמו שאתה סיפרת לי את סודך, כך אני מספר גם לך, הבנת?"), ומסביר לנאשם כי הוא סומך עליו משום שהוא אחד "מהגברים האלה שאת המילה של עצמו יכול לשמור". בשלב זה פתח הנאשם בהתוודות יזומה ברצח המנוחה, תוך שהוא לוחש לארתור: "אני עשיתי טעות אחת, לא היו עדים... אני עשיתי טעות, לא פינתי דם בשירותים של הגברים... את הדם, את הטיפות לא פיניתי. זו הטעות שלי..." (מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 40/52).
167. אדגיש, כי אני מוצאת לאופן בו פתח הנאשם את התוודותו חשיבות רבה. שכן, הרכיב הראשון אותו מסר הנאשם לארתור במסגרת ההתוודות הוא איננו אמירה "סתמית" כי רצח את המנוחה, לה ניתן היה אולי לצפות מאדם המוסר הודאת שווא תחת לחץ, אלא הבעת חשש כי שגה והותיר בזירת הרצח ראיה מפלילה. פתיחה זאת, ובהמשכה ההערה "לא היו עדים", מלמדות אף הן על האותנטיות הרבה של ההתוודות, כבר מתחילתה. רק אדם שיודע שהשאיר סימני דם ומוטרד מכך, ואף יודע שלא היו עדים, יכול להתייחס לפרטים אלה, ובשלב כזה של השיחה. עוד אדגיש, כי העובדה שהנאשם היה מודאג מעניין הדם חשובה בעיני. שכן, כזכור, סוגיית הדם בשירותים, שחזרה ועלתה בחקירות ובשיחותיו עם המדובבים טרם ההתוודות, טרדה את מנוחתו, ועתה, לראשונה, מבינים מדוע.
168. במסגרת עדותו בפנינו נשאל הנאשם שוב ושוב, הן על ידי ב"כ התובעת והן על ידי חברי ההרכב, מה גרם לו לפתוח את ההתוודות באמירה בדבר הטעות שעשה. לעניין זה ניתן להפנות לחילופי הדברים הבאים:
"כב' הש' א. קולה : למה אתה צריך להגיד לו עשיתי טעות שלא ניקיתי דם בשירותי בנים?
הנאשם, מר ר. זדורוב : שהוא גם חושב שהוא קיבל את הסוד איזה סוד אבל האמת אני לא זוכר בכלל היה דם או לא, אני זוכר שראיתי טיפות דם בשירותי של הבנים אבל אותו יום רצח או לא אני חושב שזה היה אותו יום במתי היה הרצח זה מה שאני זוכר אבל אני לא יכול להגיד בוודאות מתי זה קרה ואמרתי לו כאילו סוד בשבילו כן לא היה עדים ניקיתי ילדה ביקשה סיגריה עצבנה אותי הלכה למטה וקיללה אותי, והחזרתי כל הסיפור מה שאנחנו דיברנו.
כב' הש' א. קולה : כן אבל זו לא תשובה לשאלה ששאלה אותך התובעת, היא אומרת פה הוא אומר לך אתה צודק צריך לראות את כל הקונטקסט את כל האינטונציה ונראה את זה, אבל פה הוא אומר לך תשמע אתה גבר אתה שומר על סוד ונגמר, ואז אתה אומר לעצמך אני עשיתי טעות לא ניקיתי דם בשירותים של הגברים, למה המשפט הזה היית צריך להגיד אותו עכשיו, מה תרם לך המשפט הזה, למה צריך להגיד את המשפט הזה?
הנאשם, מר ר. זדורוב : כי זה מה שהיה, זה כבר התחיל התוודות שאני,
כב' הש' א. קולה : איזה טעות יש בזה?
הנאשם, מר ר. זדורוב : צריך לראות קודם את השיחה.
כב' הש' א. קולה : ראינו ונראה עוד פעם, היא אומרת לך עכשיו בשלב הזה הוא אומר לך דבר נורא פשוט אתה יודע לשמור סוד, לכאורה נגמר, אנחנו לא יודעים מה היה קורה אילו, אילולא היית אומרת לו מה בהמשך אנחנו לא יודעים, יש פאוזה של שקט ואז אתה אומר לו אני עשיתי טעות אחת שלא פיניתי דם בשירותי בנים, למה אתה אומר את המשפט הזה?
הנאשם, מר ר. זדורוב : אני אומר שאני לא יודע אמרתי את זה כבודו אבל אני יודע שזה היה זמן מתי אני התחלתי לו לשקר, למה אמרתי אולי בגלל שהוא יהיה רגוע.
כב' הש' א. קולה : הוא כבר רגוע.
הנאשם, מר ר. זדורוב : לא, כי זה התחיל מלחץ מתי הוא הדליק אור אה אתה ככה.
כב' הש' א. קולה : אנחנו הרבה אחרי זה, פה בשלב הזה לכאורה, אני לא יודע מה הרגשת לא הייתי בתא אנחנו חיים רק ממה שיש בפנינו, בסרט הזה לכאורה על פניו בלי לקבוע מסמרות בשלב הזה הוא יושב רגוע אתה יושב רגוע ואתה פתאום מחוץ לכל קונטקסט אומר לו אני עשיתי טעות אחת שלא פיניתי דם בשירותי הבנים, זו עוד תמיהה שיש דם בשירותים הבנים אבל זה נשאיר לעת מצוא, אבל פה למה אתה פותח את המשפט הזה?
הנאשם, מר ר. זדורוב : זה מה שאמרתי, אני חושב שזה לא היה שקר שהוא יחשוב שהוא יודע איזה סוד עלי, אמרתי לא יודע בדיוק לא יכול להגיד מה היה באותו רגע בראש שלי."
(עדות הנאשם, עמ' 3163-3164 לפרוטוקול).
169. מהציטוט לעיל עולה, כי הנאשם קיבל הזדמנויות רבות להסביר את התמיהות העולות מהתנהלותו, להצדיק את המניע לתחילת ההתוודות בפני ארתור ולהבהיר את בחירתו להצטער על הטעות הקשה שלכאורה עשה, בנוגע להותרת דם בשירותי הבנים. ההסבר אותו מסר הנאשם בנקודה זו לא היה מהימן. תשובתו, כאילו רק "זרק עצם" לארתור בכדי לקטוע את לחציו ולהפיג את עלבונו, איננו סביר, ואף לא מתיישב עם הדינמיקה בין השניים, כפי שמשתקפת בתיעוד. ניתן היה לצפות שהנאשם יגיע לעדות עם גרסה קוהרנטית וברורה. במקום זאת, הוא הסתבך בלשונו, ולא ידע למסור תשובה המניחה את הדעת בסוגיה קריטית זו.
170. בהמשך לכך שאל ארתור את הנאשם האם יתכן שאדם כלשהו ראה אותו, והנאשם השיב כי אינו יודע. אז התקיים בין השניים השיח הבא, כאשר הנאשם ממשיך לדבר בלחש:
הנאשם: "זה, אני חושב, אני חושב שבכל זאת בגלל הדם, שנזל מהידיים, הורדתי את השערות או הלכתי (?-) לשטוף את הדבק, (?-) אז, אני חושב, זה אפשרי."
ארתור: "אה? מהידיים שלך? מברשת? ואתה לא הייתה בכפפות?"
...
הנאשם: "הן היו נקיות."
ארתור: "הידיים. ומה עם הסכין? שטפת? ופה לכאן שמת? אפילו אם יבדקו, זה הזין כמה כלום?"
הנאשם: "היה על הלהב. על הלהב היה קצת, על הלהב היה."
ארתור: "אבל בכל זאת היה?"
הנאשם: "קצת. היה על הלהב."
ארתור: "אבל שטפת אותו? ושמת אותו באותה צורה? ומאיפה אתה יודע שלא דם, ולא שום דבר?... מאיפה אתה יודע שלאקספרטיזה לא יקחו?"
הנאשם: "שייקחו. את הלהב הזה, אשר זה, אני אותו פששש... לכן אני רגוע."
ארתור: "אה, זרקת אותו?"
הנאשם: "הרי אפשר להחליף את הלהבים."
ארתור: "כן, אבל אמרת לי הרגע ששטפת אותו."
הנאשם: "שטפתי, שמפו/סבון נוזלי, דם קרוש על הלהב."
ארתור: "אה, את הפלסטיק עצמו?"
הנאשם: "את הלהב- ... שטפתי... זרקתי."
...
ארתור: "ועם המחליפים לא עשית כלום?"
הנאשם: "עם זה משכתי החוצה, אבל עליו לא היה שום דם- כלום. רק על הלהב."
(מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 41-44/52).
171. הנה כי כן, ההתוודות של הנאשם אינה ממשיכה בפרטים לגבי אופן ביצוע הרצח, שוב, כפי שניתן היה לצפות מאדם אשר מתוך חשש מבן שיחו או שאיפה לרצותו, מוסר הודאת שווא. אלא, הנאשם מפרט את הפעולות אותן ביצע לאחר הרצח במטרה לטשטש את עקבותיו, תוך שהוא מביע ביטחון כי הסכין בה עשה שימוש אינה מהווה מכשול עבורו ("לכן אני רגוע"), בין מקום בו ניקה אותה היטב ובין מקום בו זרק את הלהב.
אכן, כפי שמזכיר חברי בסעיף 401 לחוות דעתו, בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה האם הנאשם אכן אמר את המשפט "הורדתי את השערות". מכל מקום, המילה "שיער" נשמעה ברורות על ידי המתורגמנית, והנאשם לא הציע הסבר אחר לאמור. הקשר הדברים דווקא תומך בתרגום שנערך והוגש על ידו, שעניינו בשטיפת הידיים, כפי שטוענת המאשימה. עם זאת ואף בהיעדר המשפט הנ"ל, אין מחלוקת באשר ליתר הדברים, ואין בכך כדי לשנות מהדיאלוג הנוגע לסכין, על ה"יש" הברור שבו.
172. בשלב זה ממשיך הנאשם בהתוודות מלאה ברצח המנוחה, ומפרט בלחש את האופן בו ביצע אותו. לשאלת ארתור, האם צדק בתאוריה שהעלה מספר ימים קודם לכן באשר לאופן ביצוע הרצח, משיב הנאשם "כמעט". ארתור לוקח קנקן מים הנמצא בחדר ומדגים עליו את התאוריה (שיסוף הגרון באמצעות סכין, כשהרוצח נמצא מאחורי הקורבן), אך הנאשם מתקן אותו בלחש, תוך שהוא מדגים על צווארו כיצד בוצע הרצח על ידו:
הנאשם: "אחד, יש כאן ווריד, זהו. את זה מספיק... ארטריה אחת... כאן נכנס וכאן יוצא."
ארתור: "ואם אתה נוגע בזה כאן וכאן לא, אז פיזדיץ (חבל"ז) לה?"
הנאשם: "הדם הולך, חוגג. שתיים, שלוש דקות מקסימום."
ארתור: "פיזדץ (חבל"ז). רק תחתוך, כן? ואם ווריד... חכה, כאן עוברים שניים, נכון? שני עוברים?"
הנאשם: "כאן מגיע, כאן יוצא."
...
ארתור: "כאן יוצא? זה שיוצא, אם את מוריד כאן, מהצד הזה או שלא משנה?"
הנאשם: "הנה, מהזה... כאן מגיע... הנה לכאן...זה הדם מגיע למוח וללב."
(מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 44-46/52).
173. בחילופי דברים אלו מצאתי משמעות רבה. ראשית, הנאשם אינו מאשר באופן מלא בפני ארתור את התאוריה שזה מציג בפניו, אלא מציין כי זו רק "כמעט" נכונה. לטעמי, התנהלות זו מלמדת על האותנטיות הרבה של ההתוודות. שכן, אם לפנינו נאשם המוסר הודאת שווא שקרית, ודאי כזו שמקורה בפחד מארתור, מה פשוט היה מלאשר בשפה רפה בפני ארתור את התאוריה שזה הציג בפניו לגבי אופן ביצוע הרצח? מדוע בחר הנאשם דווקא לחלוק על הגרסה שהוצגה בפניו? דברים אלה מחזקים את הרושם שהנאשם הכיר את אופן ביצוע הרצח, וידע כי השערתו של ארתור בנושא איננה מדויקת.
174. הנאשם נשאל על הדברים הללו במסגרת חקירתו הנגדית, אולם שוב לא נתן כל הסבר הגיוני להתנהלותו. תחת זאת, השיב תשובה סתמית ומתחמקת:
"ש: הבנתי, אז תגיד לו כן, למה אתה אומר לו כמעט?
ת : כי אני לא יכול להגיד לו בוודאות, יכול להיות על משהו אחר הוא התכוון אני לא זוכר.
כב' הש' ד. צרפתי : היא שואלת על ארתור, היא שואלת למה לא אמרת לארתור כן מצוין מה שאמרת נכון, למה אמרת לו לא בדיוק.
עו"ד מ. חן רוזנפלד : אתה פוחד ממנו, אתה רוצה שהוא יהיה מרוצה ממך, הוא שואל אותך אם צדקתי תגיד לו כן מה הבעיה הכי נוח לך להגיד לו כן אתה הרי פוחד ממני.
הנאשם, מר ר. זדורוב : אז אמרתי אני לא יודע על מה הוא התכוון בדיוק אני חושב על הזה אבל אני לא יודע אם הוא זה אז לא נכון מה הוא אמר כי זה לא מסתדר מה שהוא אומר.
ש : אז איך תדע למה הוא מתכוון?
ת : אני לא יודע, אני לא יודע מאיזה צד הרגו, אנחנו דיברנו בתא, דיברנו שהרגו ילדה, דיברנו איזה יכול להיות, הוא נתן כמה גרסאות איך אפשר להרוג בן אדם אנחנו דיברנו על הכל אבל מה בדיוק הוא התכוון אני לא יודע.
ש : אבל גם הוא לא יודע איך הרגו וגם אתה לא יודע איך הרגו אז אם הוא הראה לך והוא כבר טרח והדגים לך הכי נוח להגיד לו כן גם לא תעצבן אותו וגם קיבלת פרט הגיוני ונכון לוגי שאפילו עבריין הכבד הזה חושב שככה זה היה.
ת : אבל עוד פעם אני אומר שאני לא יודע על מה הוא התכוון."
(עדות הנאשם, עמ' 3166 לפרוטוקול).
הסברו זה של הנאשם, עליו חזר מספר פעמים כמצוטט לעיל, אינו מתיישב עם חילופי הדברים הנ"ל בתא וזאת בנוסף לכך שמי שאינו מבין למה בן שיחו מתכוון, אינו מדייק אותו במילה "כמעט" אלא מבקש ממנו להסביר.
175. על הידע לגבי מבנה העורקים בצוואר והאופן בו השתמש בידע זה לרצח המנוחה, חזר הנאשם בהמשך השיחה עם ארתור, ואף הבהיר, בלחש:
ארתור: "הטיפשונת הזאת, כשזין איך דפקת לה, שתי דקות מספיק על מנת אותה.."
הנאשם: "תראה, יש בספר... אתה מבין, כמו שעולמו שלבן אדם בנוי, ככה- כאן ארטריה, כאן אאורטה... כלומר לכאן ... הדם מגיע, נכנס לתוך המוח. יוצא מהמוח ונכנס מטה. ובכל האורגניזם חוזר ללב... המסלול הקצר. כאן היציאה. הלב עובד יותר מהר. הדם הולך. ובן אדם מת מהר מאוד מזה שאיבד הרבה דם."
(מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 5-6/46).
176. התיאור המפורט שנותן הנאשם לארתור על אנטומיית העורקים בצוואר, הכולל הדגמה ויזואלית והסבר כיצד צריך לפעול על מנת לגרום למותו המהיר של הקורבן, מלמד אף הוא על משקלה הפנימי הגבוה של ההתוודות. שוב, הדעת נותנת כי אדם המוסר תיאור שקרי במסגרת התוודות שווא מתוך פחד, לא יטרח לפרט ולהמחיש כיצד יש לבצע את הרצח באופן המיטבי ביותר.
177. הנאשם המשיך ותיאר בלחש את האינטראקציה בינו ובין המנוחה. לשאלת ארתור האם עבד כאשר פגש במנוחה, הבהיר: "אני התקרבתי. פשוט הדליק אותי. בלאט, נזכרתי בהכל ואיך". בהמשך סיפר הנאשם על המנוחה כי: "...היא עברה, הציצה, כאילו: "מה יש שם? מישהו עובד"... היא יצאה, ואני במכה חזקה כלפי חוץ ("נאוטמאש")". והוסיף: "אני למטה, והדלת הרי פתוחה. ראיתי מי הולך". לשאלת ארתור כיצד ראה את המנוחה אם עבד במקלט הוסיף הנאשם: "הייתה בראשונה. היא הייתה בקומה הראשונה, אבל היא התהלכה, ראיתי את זה... איפה שיש להם כיתות ושירותים. היא הלכה לשנייה. אני אחריה. והיא לשם. אחר כך לשם נכנסה." (מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 46-48/52). הנאשם המשיך והשיב בלחש לשאלות שהפנה כלפיו ארתור, אשר ביקש להבין ממנו את השתלשלות הדברים, כי המנוחה: "למדה למעלה... היא התהלכה למטה... סתם התהלכה... אבל זין כמה זה מציק לי." (שם, עמ' 48).
178. בהמשך לכך, הנאשם שב ומסר פרטים נוספים אודות הרצח והשתלשלות העניינים שקדמה לו. כעת העלה הנאשם את הטענה כי המנוחה קיללה אותו: "התהלכה. "לכו תזדיינו, שרמוטות רוסיות"... "לכו תזדיינו, רוסים מתרוממים". "כולכם זונות". בלאט". עוד הבהיר הנאשם, מיוזמתו, כי בתגובה לדברים הוא הוריד את נגן המוזיקה מתחת לחולצה: "למרות שיש עלי פלייר (נגן), אבל זה עצבן אותי. אני את הפלייר (הנגן) פנימה". לשאלת ארתור אם הוריד את הנגן הוסיף הנאשם בלחש: "מתחת לקרדיגן ("קופתא"). כן. כמו כן על מנת ששום דבר לא יהיה עליו. נו, והלכתי למעלה. היא למעלה. אני רואה - היא כלפי השירותים (חלל/תא). אני נכנסתי לשירותים (חלל/תא), כשני צעדים. וגם היא. היא הלכה ו-"טס"." (מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 48-49).
179. אם כן, האותנטיות של דברי הנאשם מגבירה את משקלה של התוודותו ומחזקת את מהימנותה. לא די בכך שהנאשם השיב באופן מפורט לכל השאלות שהציג בפניו ארתור לעניין האינטראקציה עם המנוחה, מבלי לעצור ולחשוב, להתלבט או להתבלבל בתשובותיו, כפי שהיה מצופה מאדם אשר בזה הרגע בודה מליבו סיפור שקרי, אלא גם הוסיף באופן יזום עובדות נוספות, עליהן כלל לא נשאל – כגון שהמנוחה קיללה אותו, ושטרם רציחתה הוא נערך לכך כאשר דאג להכניס את הנגן אל מתחת לחולצתו, על מנת שלא יוכתם בדמה.
180. הסבר יזום זה של הנאשם, לגבי הסתרת הנגן בתוך חולצתו טרם הרצח, הינו בעל משמעות רבה, דווקא משום היותו, לכאורה, פרט "זניח", שאינו רלבנטי לתיאור מהלך הרצח. שכן, קשה להעלות על הדעת כי אדם הבודה את סיפור הרצח מליבו יטרח להמציא פרט סתמי זה, ולא כל שכן יעלה אותו בפני בן שיחו במסגרת ההתוודות, אשר נעשתה "בכפייה ומתוך פחד".
181. במסגרת עדותו בחקירה נגדית, הנאשם התבקש לתת הסבר להיותה של ההתוודות משופעת בפרטים רבים, כולל כאלו שאינם חיוניים להודאה ברצח. זה, כדרכו, התחמק ממתן תשובה ברורה, ולבסוף טען שוב כי אינו זוכר מדוע נהג כך:
"עו"ד מ. חן רוזנפלד : לא קיבלתי תשובה לשאלה למה לא הסתפקת בלהגיד לו רצחתי אותה וזהו בשביל מה כל הזמן תראה לי.
...
עו"ד מ. חן רוזנפלד : אני שואלת על הפרטים, לדוגמה, הסיפור הזה של הפלייר,
...
עו"ד מ. חן רוזנפלד : למשל הסיפור של הפלייר בשביל מה אתה צריך לתת את הפלייר הזה,
כב' הש' א. קולה : נגן המוזיקה.
עו"ד מ. חן רוזנפלד : בשביל מה לתת את הפרט הזה?
הנאשם, מר ר. זדורוב : כי אמרתי אני ששמתי אחרי החולצה.
כב' הש' א. קולה : למה למה.
כב' הש' ד. צרפתי : למה אתה מוסר פרטים, אתה רוצה להוריד אותו תגיד לו רצחתי וזהו, למה אתה מספר פרטים היא שואלת.
הנאשם, מר ר. זדורוב : אני הבנתי אבל אני חשבתי שזה פרט אם רוצח נקי או זה דם שמתי שם בפנים.
כב' הש' א. קולה : למה אתה צריך לספר את זה לארתור מה עובר לך בראש שאתה מספר את זה לארתור למה?
הנאשם, מר ר. זדורוב : אני לא יודע מה היה בראש כי אני התחלתי לשקר בלי שחשבתי יותר מדי היה פלייר שמתי אותו למעלה הוא לא שואל על הפלייר.
כב' הש' א. קולה : בדיוק, הוא לא שואל ואתה אומר לו.
הנאשם, מר ר. זדורוב : אולי שלא ישאל לא יודע מה היה באותה תקופה, אני התחלתי לשקר לו והוא פשוט זורק זורק זורק שמתי ככה הוא שאל משהו שמה היה משהו בידיים כזה יכול להיות איזה שאלה היה ואמרתי לא זוכר בדיוק מה היה."
(עדות הנאשם, עמ' 3168 לפרוטוקול).
182. הנאשם וארתור מוסיפים לשוחח בלחש, כאשר הנאשם שב ומסביר פעם נוספת את האופן בו ביצע את הרצח בשירותים:
ארתור: "לא הבנתי. נכנסת לשירותים (תא)? היא ראתה אותך?"
הנאשם: "אני לא נכנסתי לשירותים (תא)."
ארתור: "היא הייתה יוצאת מהשירותים (חלל או תא)?"
הנאשם: "היא הצעידה אותי לשירותים (תא). שם צריך לעבור אל השירותים (תא)."
ארתור: "יש שם תאים? אה, היא נכנסה לתאים?"
הנאשם: "אני, מה אני צריך? שני צעדים לשירותים (חלל או תא). "
ארתור: "היא אפילו לא שמה לב עליך?"
הנאשם: "היא רק: "אה!"... אחורה."
ארתור: "מה אתה אומר! ... ופיזדץ?"
הנאשם: "להב מתחת למים, ניגבתי. סכין..."
ארתור: "איפה, באותו המקום? בשירותי הנשים? אה, ירדת."
הנאשם: "ולכן טיפות הדם נפלו מהסכין."
ארתור: "גם שם נפלו? בשירותי נשים?"
...
הנאשם: "של נשים? אני לא יודע, אני התחפפתי."
ארתור: "אז אחרי זה ירדת מהר למטה?"
הנאשם: "על מנת שלא יראו."
ארתור: "והמכנסים היו בדם?"
הנאשם: "ייתכן היה קצת, אבל לא התחלתי להסתכן... למטרת איזה זין להסתכן. אם הקרדיגן ("קופתא") נקי, אבל את המכנסים אף אחד לא לקח? למטרת איזה זין?... ולכן אני רוצה עד הסוף... ושם מה שיהיה הוא זה שיהיה."
...
ארתור: "את הדבר הזין הזה, הסכין, פלסטיק נשאר שם בפנים, נכון? ואת הברזל זרקת? ואם ימצאו אותו?..."
הנאשם: "אם את המכנסים לא נסעו לחפש, מי מפחד מהלהב?"
(מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 49-52/52).
183. הנה כי כן, הנאשם לא רק מתאר את האינטראקציה עם המנוחה, אלא מוסיף, שוב מיוזמתו, פרטים לעניין ניקוי הסכין והראיות שייתכן כי נותרו בזירה, ואף מביע ביטחון כי המשטרה לא תמצא את להב הסכין שזרק.
184. הנאשם וארתור המשיכו בשיחתם. הנאשם שב וציין בפני ארתור כי המנוחה קיללה אותו, והוסיף כי הדבר אירע לאחר שביקשה ממנו סיגריה והוא סרב. אז הוסיף הנאשם בלחש: "אני.. השגתי.. וזין איך שהתחפפתי... (ייתכן "והבאתי זין של מכה")... אחר כך, כשהלכתי, התחלתי להבין מה עשיתי. התחלתי להבין... והתחפפתי" (מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 2/46). בהמשך, שב ופנה הנאשם מיוזמתו לארתור, ללא קשר לאמירה הקודמת של האחרון (אשר עסקה במכנסיים), ושאל אותו בלחש "היית מחזיק? כשאת אמא שלך זין איך מעליבים, את האחות, את האישה את כולם? אני לא הצלחתי... לא הצלחתי להחזיק." (מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 4/46).
185. גם התנהלות זו של הנאשם מעידה על אותנטיות ההתוודות ועל משקלה הגבוה. הנאשם שינה את נושא השיחה, והתייחס למצב הרגשי שהיה נתון בו טרם המעשה. הוא פונה לארתור ביוזמתו, מודה בפניו ישירות כי "לא הצליח להחזיק עצמו", ואף שואל האם לא היה נוהג כמוהו. זו התנהגות שלא היית מצפה מאדם המודה הודאה שקרית מתוך פחד.
186. הנאשם וארתור המשיכו להתלחש, תוך חילופי הדברים הבאים:
ארתור: "איך שהבנתי, שלא אנסת אותה. כשבאת, אמרת "לא היה אונס"."
הנאשם: "עלי היה צריך זין איך להתחפף. ולמטרת איזה זין לאנוס את המטומטמת הזאת. היה צריך להתחפף כדי שאף אחד לא יראה אותי, אני עובד."
ארתור: "חכה, על היד לא היה דם בכלל?, אה, לבשת הרי ארוך... הרי לבשת ארוך. נכון?"
הנאשם: "קצת... ובמכה חזקה כלפי חוץ ("נאוטמאש")."
ארתור: "חכה, ובזמן הזה, אחרי ששטפת את כל זה, אתה ירדת ולבשת מיד?"
הנאשם: "בוודאי."
ארתור: "אבל לא פה ומה עם הישן?"
הנאשם: "השלכתי."
ארתור: "זרקת והחלפת את המכנסים עד סוף העבודה, נכון?... וזה פשוט שאמרת(י), שביום ההוא זרקת."
הנאשם: "זרקתי יותר מאוחר... ביום ההוא היו שם שוטרים הזבלים"
ארתור: "מתי זרקת אותם? יום אחרי, יומיים אחרי? פיזדץ (חבל"ז)."
הנאשם: "ביום ההוא הייתה משטרה, הם התבוננו בהכל, בכל דבר ודבר... הכל ... הם התבוננו בהכל, צילמו הכל."
ארתור: "וכשאמרת ש..."
הנאשם: "הזין של הדבר הזה, שעשיתי בו טעות, זה מבהיל, כשהדם נפל בשירותים של גברים, הטעות שלי."
...
ארתור: "חכה, אז אתה, כשחתכת אותה, היה לך דם כאן. נכון? על האצבע, זה הרי היה?"
הנאשם: "השארתי כשתי טיפות... קטנות."
ארתור: "אתה שטפת באותו המקום או שירדת?... והטיפה הזאת ירדה מהסכין?"
הנאשם: "על הרצפה."
ארתור: "בשל גברים?"
הנאשם: "אבל ראיתי את זה אחר כך. אחר כך ראיתי דם... היה שלוש ארבע טיפות דם... אחר כך ראיתי."
ארתור: "מטומטם, בלאט! יא מזדיין! .... זין כמה סתום, בלאט. יא מזדיין. אתה טמבל."
הנאשם: "כי למה אני מפחד. אתה מבין".
(מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 6-9/46).
187. מדובר בחילופי דברים משמעותיים. הנאשם השיב בפירוט רב לשאלות ארתור באשר לפעולות העלמת הראיות אותן ביצע לאחר הרצח. עם זאת, בשלב מסוים, שוב התעלם הנאשם משאלת ארתור, והביע באופן יזום את חששו מכך שעשה טעות והותיר ראיות בזירת האירוע. מהתנהלות זו ניכר, שהנאשם חש חופשי במהלך השיחה, שלט בדברים שאמר, ולא "נמשך בלשונו" ע"י ארתור. יתירה מכך, העובדה שבמהלך שיחת ההתוודות חזר הנאשם שוב ושוב, מיוזמתו, לפרט "הקריטי" של אי ניקוי טיפות הדם בשירותי הבנים, מלמדת על העובדה שאין מדובר בהמצאה של סיפור שקרי, אלא בפרט אמיתי הטורד את מנוחתו.
188. שיחת ההתוודות נמשכה, כאשר הנאשם שב ונידב מיוזמתו פרטים רבים. לשאלת ארתור האם המנוחה לבשה מכנסיים או חצאית, השיב הנאשם: "במכנסיים. מכנסיים, היא בג'ינס" (מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 14/46). השניים המשיכו לשוחח על העובדה שהנאשם היה בלי כפפות ועל ניקיון הסכין והציפורניים. בשלב זה הרים הנאשם את ידו והדגים בידו הימנית תנועת שיסוף (זמן מונה 1:36:02) ובאופן צמוד למדי, אחריה, תנועה נוספת לרוחב הצוואר (זמן מונה 1:36:07), תוך שהסביר לארתור כי למד לעשות זאת מספר ניהול קרב מגע עם סכין של ה- ק.ג.ב., אותו הוריד מהאינטרנט. לאחר מכן, הנאשם שב והדגים בצמידות שתי תנועת שיסוף לרוחב הצוואר (זמן מונה 1:36:27), תוך שהסביר כי יש לתת "מכה חזקה כלפי חוץ ("נאוטמאש")" (מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 18-19/46). למותר לציין, שאדם נורמטיבי חף מפשע לא היה מתהדר בידע בשיסוף גרון ומסביר את מקורו, על אחת כמה וכמה במסגרת "התוודות בכפייה".
189. לאחר חילופי דברים אלו, הנאשם הדגים בפני ארתור כיצד בוצע הרצח:
ארתור: "לא הבנתי. איך זה. הנה אני ככה כאן, אני ככה הולך...? אני למשל..., אני, למשל, ככה נכנס ולשירותים" (הדברים נאמרים על ידי ארתור כשהוא יושב על המיטה).
הנאשם: "לך לשם..."