ארתור קם ממקומו והולך לכיוון השירותים שבתא המעצר. הנאשם נועל את נעליו, קם אחריו, אוחז בידו של ארתור ומכווין אותו בפתח תא השירותים לעמוד בזווית מעט אלכסונית לכיוון צד ימין, באופן בו צדודית צד ימין של ארתור מופנית לכיוון הנאשם. לאחר מכן ארתור נע לאחור.
ארתור/הנאשם: " (?-) הדלת(?-) נפתחת..."
ארתור: "אה, (?-) דם על הקיר (?-)."
הנאשם: "גש, גש לכיוון השירותים (ייתכן: "כנס, כנס לא רחוק")".
ניתן לראות כי הנאשם שוב אוחז בידו של ארתור ומסובב אותו לכיוון השירותים.
ארתור: "לשם?" (הנאשם עושה כן עם הראש).
ארתור: "אה, חכה. היא נכנסה איפה שהתאים. את הדלת לתא אני רואה."
הנאשם: "אוקיי. תיגש לשם."
ארתור: "נכון?" (הנאשם עושה כן עם הראש).
חברי לא התרשם שההדגמה נערכה בתוך תא השירותים. דעתי שונה. ניתן להיווכח שהמדובב הוכוון על ידי הנאשם מעבר למפתן מבואת השירותים בתא, ושם הוא מדגים את פעולת השיסוף, כשהוא עצמו ניצב מחוץ לתא (כפי שכבר הבהיר עוד קודם בשיחה "אני לא נכנסתי לשירותים (תא)".
בהמשך נצפים הדברים הבאים:
הנאשם:"...אחת... שתיים" (הנאשם צועד שני צעדים לעבר ארתור).
הנאשם מדגים באמצעות יד ימין תנועת שיסוף עם גב כף היד, משמאל לימין, לכיוון צווארו של ארתור. ארתור מתחיל לצאת מהתא, תוך שהוא מצביע על צווארו, ואז מדגים הנאשם תנועת שיסוף שנייה.
הנאשם: "ופששש... היא..." (הנאשם מדגים חצי סיבוב ימינה ונפילה).
ארתור: "מיד, כן?"
הנאשם: "ולשם" (הנאשם מחווה ידיו לעבר פנים התא).
(מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 19-20/46).
190. בפעולה זו של הנאשם מצאתי משמעות רבה, שכן ניתן לראות כיצד הוא מדגים ביוזמתו את אופן ביצוע הרצח. הנאשם מבקש מארתור לקום מהמיטה וללכת לכיוון השירותים, שם הוא "מביים" אותו באופן מדוקדק, מורה לו כיצד, היכן ובאיזה זווית לעמוד. הוא מבצע שתי הנפות סכין לכיוון הצוואר, מדגים כיצד נפלה המנוחה ומבהיר לאיזה כיוון ולאן נפלה. מדובר בהדגמה מפורטת וקפדנית ביותר, שתואמת את ההסבר שקדם לה על המיטה ובאופן המלמד על אותנטיות.
191. בסיכומיו, ב"כ הנאשם ניסה לטעון כי ארתור הוא שלמעשה "שלט" בהדגמה המתוארת, כך שבין היתר, הוא זה שדאג לעמוד בזווית אלכסונית לכיוון צד ימין של תא השירותים. אלא שבטענה זו אין ממש. לא ניתן לקבל את ניסיונו של ב"כ הנאשם לחלק את ההדגמה שביצע הנאשם למספר חלקים, או "להקפיא" פריימים חלקיים מההדגמה, לשבריר שנייה לא היה מגע בין הנאשם לארתור. את ההדגמה יש לבחון כאירוע מתמשך אחד, מתחילתה ועד סופה. מהתיעוד המצולם עולה בבירור, שהנאשם הוא שמכווין את ארתור לעמוד כך, בטרם זה נסוג לאחור. גם בהמשך ההדגמה, ארתור לא נעמד סתם ביוזמתו, שכן רואים היטב שהנאשם אוחז את ארתור בידו ומנחה אותו היכן וכיצד לעמוד.
192. גם התרשמות חברי, כאילו הנאשם הדגים בפני ארתור הנפת סכין אחת, עליה חזר פעמיים, שונה באופן מובהק מהתרשמותי. לא ניתן להתווכח עם העובדה שבפועל, הנאשם מבצע שתי הנפות סכין, בצמידות, ועם קביעה זו מסכים גם חברי. לא מצאתי אינדיקציה לכך שההנפה השנייה שימשה את הנאשם רק לצורך שחזור של ההנפה הראשונה, ולא הדגמה של הנפה נוספת. לטעמי, ברור כי הנאשם הדגים באופן ספונטני שתי הנפות סכין, זו אחר זו. זאת, ללא קשר לעובדה שארתור, אשר מטבע הדברים לא ידע מה עומד הנאשם לבצע, החל ביציאה מהתא והצביע על צווארו, כמה מאיות שנייה לפני שהנאשם ביצע את ההנפה השנייה.
לדעתי, קביעה זו של חברי "מקפיאה" שלב בתהליך ההדגמה הרציף, בעוד שבפועל, יש לבחון את רצף פעולותיו של הנאשם. להתרשמותי, ניתן לראות כי במסגרת ההנפה השנייה, הנאשם לא התייחס לתזוזתו של ארתור או לנגיעה בצוואר, אלא המשיך ברצף ההדגמה.
193. אוסיף, כי חברי מוצא חיזוק להתרשמותו כאילו מדובר בהנפה אחת המבוצעת פעמיים, במשפט אותו אומר הנאשם לארתור בשלב מוקדם יותר של ההתוודות, לפיו "היא יצאה ואני במכה חזקה כלפי חוץ ("נאוטמאש")". אלא שלא ניתן להתעלם מהעובדה שרגע לפני ביצוע ההדגמה, כאשר הנאשם מסביר לארתור במשפט דומה כי לצורך הריגה צריך לתת "מכה חזקה כלפי חוץ ("נאוטמאש")", הוא מדגים בבירור, גם שם, שתי תנועות לרוחב הצוואר, ולא תנועה אחת.
194. במאמר מוסגר, אציין שאין המדובר בפעם הראשונה בה הבהיר הנאשם כי הוא מודע לעובדה שהרצח בוצע באמצעות שתי הנפות סכין, לפחות לעבר הגרון. לעניין זה ניתן להפנות לדברי הנאשם למדובבים ביום 14.12.06 לפיהם: "מה, הוא יחתוך לה בעדינות את הגרון? הוא דפק אותה בלאט, פעמיים בעזרת סכין..." (מ"ט 165/06 (5), חלק 4, עמ' 19/102). ודוק, הנאשם מדבר שם בהקשר זה על הגרון דווקא. כן ניתן להפנות לאמירה נוספת של הנאשם בפני המדובבים מיום 15.12.06, לפיה: "לא, אני פשוט חושב, אולי פשוט לקחת על עצמי את הרצח הזה... אגיד "כן, זין איך נמאסה עלי ה'חברה' הזאת, פלטה משהו ואני התרוממתי.. לקחתי, על הזין, את הסכין, וזין איך שדפקתי אותה כפעמיים" (מ"ט 165/06 (9), חלק 1, עמ' 35/68).
אני ערה למחלוקת מסוימת בהקשר תרגומו של המשפט מיום 14.12.06 (עדות הנאשם, עמ' 3336 לפרוטוקול). עם זאת, על האמירה שחיתוך הגרון נעשה "פעמיים", לא היה חולק.
195. כן אציין, כי אפילו הייתי קובעת כי מדובר בתנועת שיסוף אחת (ולא היא), הרי שגם בכך אין כדי לפגום באותנטיות ההדגמה שבוצעה בפני המדובב. שכן, אינני סבורה שהנאשם "התחייב" במסגרת ההתוודות להראות שחזור מדויק של כל תנועה שעשה במהלך ביצוע הרצח. מנגד, אי אפשר להתעלם מכמות הפרטים של ההדגמה הספונטנית. כפי שטוענת המאשימה, יש לזכור כי ארתור אינו חוקר את הנאשם אלא מקבל מפיו גרסה כללית, ולכן אין לצפות לדיוק מלא או לשחזור שלם.
196. מכל מקום, אנו רואים כי התנהגות הנאשם אינה עולה בקנה אחד עם טענתו כיום כי התוודה מכיוון שפחד מארתור. שכן, הנאשם עצמו יזם את קיומה והכווין במהלכה את ארתור, לרבות באמצעות מגע והזזה. לא יעלה על הדעת כי אדם החושש לחייו עד כדי הודאת שווא ברצח, יורה לבן שיחו "המאיים עליו" לקום ממקומו, ויערוך עליו הדגמה מיוזמתו המלאה. זאת, תוך שהוא מזיז אותו באמצעות מגע פיזי, מתקן את האופן בו הוא עומד, מדגים את המנח והזווית של ביצוע הרצח ומנדב מיוזמתו נתונים ופרטים חדשים, אותם לא התבקש כלל לתת. האם לא היה סביר יותר שאדם שנאלץ תחת איומים להודות, יסתפק באישור העובדה שאכן רצח, ולא יתאמץ לרדת לפרטים?
197. הנאשם התבקש להסביר מעל דוכן העדים את ההדגמה אותה ביצע, אולם לא סיפק כל הסבר אשר עולה בקנה אחד עם ההיגיון או השכל הישר. זאת, אף לא בחקירתו הראשית, אליה, מן הסתם, נערך מראש עם סנגורו:
"עו"ד י. הלוי : או קיי, אני מראה לך מונה מסך 00:01:53 תמונה 47, אני אגיש את זה בהמשך, רואים את ארתור הולך בצעדים, איך הוא צעד אני שואל, אתה יודע להתייחס מי אמר לו ללכת?
הנאשם, מר ר. זדורוב : אני לא אמרתי לו ללכת לאיזשהו מקום ספציפי ולעמוד ספציפי הוא בא לבד בהחלטתו.
ש : טוב, אתה נוגע בו ב- 00:01:54 תמונה 58, אתה נוגע בו ביד שמאל, מה זאת הנגיעה ביד שמאל שאתה נוגע בו?
ת : היה פשוט נגיעה, לא היה שתפסתי או משהו זה פשוט היה נגיעה לא יותר מזה.
ש : הוא ניגש לכיוון השירותים, עוצר ב- 00:01:55, תמונה 79, מה אתה עושה עם יד שמאל?
ת : זה ככה רואים שכאילו אני תופס אבל שם היה ככה נגעתי לא תפסתי פשוט,
עו"ד ב. משה : מסמן יד פתוחה.
כב' הש' א. קולה : כן, רואים יד פתוחה, או קיי.
עו"ד י. הלוי : נמשיך, מה אתה עושה במונה 00:01:55 תמונה 55?
הנאשם, מר ר. זדורוב : לא עושה שום דבר, רואים שאני לא מצביע על שום דבר.
ש : אני ממשיך, אתה עומד מולו ולא נוגע במונה 00:01:56 תמונה 107 אתה רוצה להתייחס? אתה עומד מולו עם ידיים מושטות קדימה אבל לא נוגע בו למה זה?
ת : שום דבר, הוא מתאים לו שם.
...
ש : תראה, מ- 00:01:58 אנחנו רואים בעיניים שארתור יוצא מהשירותים, אתה יודע להסביר למה הוא יצא מהשירותים?
ת : אין לי מושג.
כב' הש' א. קולה : אבל אתה לא מחזיר אותו לשירותים?
הנאשם, מר ר. זדורוב : (ל)לא, הוא בא לבד שם.
כב' הש' א. קולה : אני רואה שם את יד שמאל שלך.
הנאשם, מר ר. זדורוב : זה נראה כאילו שאני תופס אותו אבל זה נגיעות.
כב' הש' ת. נסים שי : למה אתה נוגע בו?
הנאשם, מר ר. זדורוב : זה לא היה נגיעה כי שם אולי נגעתי שהוא לא זה משהו זה לא היה נגיעה שתופס בן אדם לא.
...
עו"ד י. הלוי : אני ממשיך, אנחנו רואים אותו קצת מסתובב 2 מטר מהשירותים 00:01:58 תמונה 170 ואתה נוגע בו עם יד שמאל מה קורה שם?
הנאשם, מר ר. זדורוב : אמרתי שאני לא יודע מה זה הנגיעה הזאת היה אבל זה לא היה ספציפית לתפוס אותו בכוונה או משהו או לעשות משהו לו.
ש : הוא עומד, אתה אומר לו כנס לשם לכיוון השירותים 00:01:59 תמונה 180, אתה אומר לו כנס לשם לכיוון השירותים.
כב' הש' א. קולה : למה אתה אומר לו כנס לשם לכיוון השירותים?
ת : כי אנחנו כבר דיברנו שהוא רצה לראות כאילו איך אני הרגתי את הילדה ואנחנו דיברנו על הילדה בלונדינית שהרגתי ילדה בלונדינית ואמרת תכנס מה אכפת לי תכנס, הוא ייכנס, הוא בא לבד איפה בא לו איפה נוח לו אני פשוט עשיתי את ההדגמה הזאת וזהו"
(עדות הנאשם, עמ' 2894-2895 לפרוטוקול).
ובהמשך גם בחקירתו הנגדית, הנאשם מעיד דברים שאינם מתיישבים עם מה שהעין רואה בתיעוד המצולם, מכחיש כי נגע במדובב לצורך הכוונתו בהדגמה, ולא מציג הסבר אחר לפשר הנגיעות בו:
"ש : אתה אתמול סיפרת לנו, עורך דינך המוכשר הראה פריימים של ההדגמה שלך לארתור, פה נגעת בו, פה לא נגעת בו, פה אולי נגעתי אבל לא תפסתי אותו, לא נגעתי בו, לא הכוונתי אותו, לא הכוונתי אותו, זו האמת?
ת : כן, זה אפשר לראות בווידאו.
ש : וכשאמרת לנו שארתור נעמד איפה שבא לו אם אני זוכרת נכון, איפה שבא לו זו האמת
ת : נכון, לא אמרתי לו איפה ללכת איפה לעמוד איך לעמוד לא אמרתי לו בכלל".
...
(בשלב זה מוקרן סרטון באולם בית המשפט)
...
"עו"ד מ. חן רוזנפלד : ראית את הקטע.
העד, הנאשם : נכון.
ש : לא כיוונת אותו?
ת : לא, זה מה שאמרתי, התחילה שיחה במיטה הוא שאל איפה פתח? אני סימנתי לו, הוא אומר פה איפה למדת ? אמרתי לו שכן ראיתי באינטרנט סתם זרקתי, איך, אמרתי לו בוא לך, הוא הלך, לא אמרתי לו לא שם תהיה ככה תעמוד ככה, לך, הוא בא לבד, עצרתי אותו נכון נגעתי אבל לא תפסתי אותו לא ככה.
ש : זה מקרי הנגיעות שלך בו, אני מדברת על הקטע של העמידה, זה מקרי? נגעת בו במקרה לא כיוונת אותו?
ת : לא כיוונתי אותו.
ש : סתם נגעת בו, למה נגעת בו בשביל מה?
ת : אולי זז הוא עצרתי אותו.
ש : מה אכפת לך אם הוא זז?
ת : אני הייתי לידו.
ש : נו מה זה מעניין אותך אם הוא זז? לא הבנתי, בשביל מה נגעת בו?
ת : לא יודע, לא יכול להגיד לך.
ש : מה לא יודע אתה היית שם, בשביל מה נגעת בו?
ת : הנה ראיתי שאני עושה את האחד שתיים צעד מסמן אבל לא תפסתי אותו כמו שאת אומרת, לא אמרתי לו תהיה ככה או ככה, לא.
ש : או קיי, בשביל מה נגעת בו? לפני שהראית את השסופים, לפני שהראית את המכה, בשביל מה נגעת בו?
ת : יכול להיות שאמרתי תהיה פה, הנה כמו שסימנתי תהיה פה, זזתי קצת עשיתי אחד שתיים ועשיתי את זה.
ש : אז כן כיוונת אותו.
ת : זה לא כיוונתי אותו.
...
ש : יכול להיות שאתה כיוונת אותו?
ת : אני לא שומע שאני מכוון את ארתור איך לעמוד ואיפה לעמוד.
ש : או קיי, בוא נמשיך, אז יש לנו יד שמאל שלך על הזרוע שלו ויד ימין מובילה אותו קדימה מסמנת לו קדימה אבל זה לא נקרא להכווין אותו, הנה, תראה כמה פעמים מראה לך הנה, עכשיו נראה לך הלוך ושוב כמה פעמים את התמונה כדי שתקלוט אותה היטב איך אתה מסמן לו עם יד ימין ומוביל אותו ביד שמאל, אז הובלת אותו, נראה לי רומן כמו שהצעתי לך קודם, בוא קבל ממני עצה אתה לא חייב זכותך, במקום כל ההתפתלויות של השקרים כשברור לכולנו שאתה משקר , בשם התביעה לפחות, לפעמים עדיף להגיד את התשובה הפשוטה כן הובלתי אותו ותסביר למה תגיד את האמת, לבוא ולהגיד לא הובלתי כשאנחנו רואים את הדבר הזה זה לא אמין, עכשיו תענה מה שאתה רוצה.
ת : אני אמרתי לא כיוונתי ולא שיקרתי בעדות קודם, אמרתי שעשיתי לו את התנועה, למה אני עצרתי אותו שלא נכנס בשירותים אין לי מושג אולי שלא ייכנס שלא זה לא יודע אנחנו דיברנו, הוא רצה לראות איזה חתך היה כי הוא סימן לי על הגרון, נתתי לו את הסימן הזה וזהו זה מה שהיה וכמה שאני שמעתי אפילו שלא שומעים טוב לא אמרתי לו איפה לעמוד איך לעמוד זה לא היה דבר כזה"
(עדות הנאשם, עמ' 2976-2980 לפרוטוקול).
198. לטעמי, לנוכח התיעוד המצולם והסבריו הדלים של הנאשם, לרבות בחקירתו הראשית, אין מנוס אלא מלקבוע כי גרסת הנאשם, לפיה לא הכווין את ארתור במסגרת ההדגמה, הינה גרסה שקרית באופן מובהק. אדגיש, מדובר בשקר ברור של הנאשם בעניין מהותי ומרכזי ביותר, הנוגע לליבת ההתוודות ברצח, ושנמסר על ידי הנאשם לראשונה כיום, שנים רבות לאחר האירוע. זאת, כפי שכבר ציינתי, כאשר ניתנת לו הזדמנות יוצאת דופן למסור גרסת אמת ולהסביר את הדברים הנראים בתיעוד המצולם. העובדה שלא רק שלא עלה בידי הנאשם למסור גרסה הגיונית וסדורה, אלא שהוא בחר למסור גרסה שקרית ובלתי סבירה באופן מובהק, מלמדת לטעמי על קושי ממשי לתת אמון בגרסת הנאשם בכללותה.
199. לא למותר להזכיר בשלב זה, כי בפסיקה נקבע לא פעם כי "... שקרי הנאשם בחקירתו או במשפטו מספקים חיזוק ואף סיוע פורמאלי לראיות התביעה, מקום שמדובר בשקרים מהותיים; ברורים וחד-משמעיים; המכוונים לסיכול החקירה ולהטעיית בית המשפט; אשר הוכחו באמצעות ראיה פוזיטיבית ועצמאית; ואשר קשורים לעבירה עליה נסב המשפט, כאשר הם מצביעים על תחושת אשם של הנאשם ועל ניסיונו להרחיק עצמו ממעשה העבירה" (ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 22.08.2021)).
בענייננו, אני סבורה כי יש בסיס מוצק לקביעה כי הנאשם שיקר בעדותו בסוגיה מהותית זו, באופן המהווה ראיה שמחזקת ותומכת בגרסת התביעה.
200. עוד אקדים ואציין בתמצית, כי הדגמת ביצוע הרצח שערך הנאשם בתא, ביוזמתו, מלמדת גם על משקלה החיצוני הרב של חטיבת ההודאה בכללותה. שכן, היא תואמת בחלקה המהותי את ממצאי הזירה, כמו גם כוללת מספר פרטים מוכמנים אותם הכיר הנאשם. כגון, המנח בו עמדו הוא והמנוחה בעת ביצוע הרצח (לגביהם יפורט בהרחבה בפרק הרלוונטי), לרבות העובדה כי המנוחה עמדה בתוך התא ובכניסה אליו ("גש, גש לכיוון השירותים (ייתכן: "כנס, כנס לא רחוק")"), כשגופה פונה לכיוון קיר ימין וכשהוא עומד מחוץ לתא ("אני לא נכנסתי לשירותים (תא)").
201. כן מצאתי לייחס משקל לעובדה שהנאשם הדגים בפני ארתור את תנועת השיסוף באמצעות גב כף היד ואף הבהיר, הן במהלך ההתוודות והן במהלך ההודאה בפני החוקרים כי זו בוצעה באמצעות "מכה חזקה כלפי חוץ ("נאוטמאש")" (שאין מחלוקת על פירושה). שכן, כפי שיפורט בהמשך בעת בחינת הפרטים המוכמנים, היא תואמת את חוות דעתו של ד"ר קוגל, אשר כזכור העיד כעד הגנה בתיק.
202. לאחר סיום ההדגמה שבו הנאשם וארתור והתיישבו על מיטת הנאשם והוסיפו לשוחח. הנאשם טוען כי ניתן ללמוד שגרסתו בהתוודות הינה שקרית, וזאת מהטעם שהתוודה בפני ארתור ברצח של "ילדה בלונדינית". את טענתו זו הוא סומך על חילופי הדברים הבאים -
ארתור: "מה שבעיתון, תגיד לי, צדקתי?"
הנאשם: "היא צבעה את עצמה."
ארתור: "לא, לא הבנת, מה שרציתי לשאול. מה שראיתי בטלוויזיה, או ש.. בעיתון, הפנים והשערות, זה היה אותו הדבר, או שצדקתי, והיא צבעה את עצמה?"
הנאשם: "נראה לי, היא צבעה את עצמה, בגלל שאני לא יכולתי לראות בבירור."
...
ארתור: "אבל צדקתי? צבועות או שלא שמת לב?"
הנאשם: "לא שמתי לב, אבל לדעתי, הן היו צבועות."
(מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 21-22/46).
203. לחילופי דברים אלו קדם שיח בין הנאשם לבין ארתור ביום 17.12.06, בו שוחחו על ילדה אשר התקרבה לנאשם והציקה לו. לגביה מסר הנאשם "ילדה הייתה ניגשת, אבל היא תמיד הייתה בהירה... וההיא שחרחורת" (מ"ט 165/06 (21), חלק 4, עמ' 57/84). ייתכן, כפי שציין חברי, כי השניים שוחחו על העדה לנה ספולנס, אשר אישרה בעדותה כי ניתקה מספר פעמים את הכבל של הנאשם. גם ביום 18.12.06, עוד בטרם התוודה הנאשם ברצח, שוחחו השניים על אותה ילדה אשר הציקה לו, כאשר הנאשם לא זכר אם זו הייתה המנוחה: "האם זאת הייתה היא, האם זאת הייתה לא היא, זין איך...". לכך השיב לו ארתור: "אתה לא זוכר? אולי זאת אפילו היא, אבל אתה לא זוכר...שיער בהיר, אולי היא צבעה." (מ"ט 165/06 (25), חלק 3, עמ' 20/59). הנאשם הבהיר כי ראה את המנוחה בתצלום בטלוויזיה, שם רקדה עם שיער ארוך שחור ולכן ייתכן שהסתפרה וצבעה אותו.
204. כפי שעולה מהשיח המתואר לעיל, הנאשם עצמו דווקא לא אישר כי המנוחה הייתה בלונדינית, אלא רק כי אפשר ש"צבעה את עצמה", כאשר גם לעניין זה הבהיר כי הוא אינו בטוח ולא שם לב. הנאשם אף לא הבהיר בשום שלב כי הוא בטוח שהנערה אותה רצח הינה אותה נערה "בהירה" אשר הציקה לו קודם לכן, ואף ציין בפני ארתור מפורשות כי הוא מודע להיותה של המנוחה "שחרחורת".
205. יתרה מכך, התנהלות זו של הנאשם אף היא אינה מתיישבת עם הטענה כי "אוים" על ידי ארתור או ניסה לרצות אותו. שכן, אם היה ממש בדברים, דומה כי הנאשם פשוט היה מקבל את האפשרות שארתור העלה בפניו (לפיה אותה נערה בהירה היא המנוחה), ללא כל סייג. ממילא הדברים אף סותרים טענה מרכזית אחרת של ב"כ הנאשם בסיכומיו, בדבר "קשירת קשר פלילית" בין החוקרים והמדובבים, שהרי ברור שלו היה ארתור מתודרך על ידי גורמי החקירה, בוודאי שרכיב זה בדבר צבע שיערה של המנוחה, היה מובהר לו.
206. השיח בין השניים המשיך, כשבין היתר הבהיר הנאשם לשאלות ארתור כי "זה היה השיעור האחרון. הוא היה לקראת סיום בשעה שתיים" וכי "הייתי בטוח עד הסוף שלא ימצאו אותה, שימצאו למחרת". בהמשך, הנאשם הוסיף מיוזמתו בלחש: "את האמת? אילו הייתי יודע... אילו הייתי יודע מי זאת, לא הייתי עושה את זה... זאת הבת של חבר של בן אדם שהתחלתי לעשות שיפוצים אצלו." (מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 23-24/46).
207. אמירות אלו של הנאשם מלמדות על אותנטיות ההתוודות, בהיותן משובצות בנימה אישית ובהבעת רגש וחרטה. כפי שציינתי מספר פעמים לאורך חוות דעתי, התנהגות זו של הנאשם מעניקה אמינות להתוודותו, ואינה עולה בקנה אחד עם גרסתו לפיה התוודה כי פחד.
208. יתירה מכך, אמירת הנאשם לפיה היה בטוח כי הגופה לא תימצא עד למחרת, מלמדת כי הנאשם היה מודע לכך שתא השירותים בו בוצע הרצח היה נעול, ולכן עובדי הניקיון לא יוכלו להיכנס אליו. כזכור, העובדה שתא השירותים היה נעול, אכן האריכה את משך הזמן עד מציאת גופת המנוחה. הנאשם עצמו אישר בעדותו מעל דוכן העדים, כי היה מודע לכך שבשעות אחר הצהריים, לאחר סיום הלימודים, עובדים במקום אנשי ניקיון (עמ' 3267 לפרוטוקול).
209. הנאשם נשאל על הדברים במסגרת חקירתו הנגדית, אולם תשובתו הייתה סתמית ומתחמקת, מבלי לתת כל הסבר הגיוני לדברים:
"ש : דיברתם כאן על השעה שמצאו אותה רק אחרי 4 שעות משתיים עד שש, הוא שואל אותך ואתה כבר ידעת את זה שלא מצאו אותה, ואתה עונה, הייתי בטוח עד הסוף שלא ימצאו אותה, שימצאו למחרת, אני שואלת אותך למה אמרת את זה הייתי בטוח שלא ימצאו אותה, אתה מדבר מזמן המעשה קדימה, הייתי בטוח שלא ימצאו אותה רק למחרת למה אתה אומר את זה ככה?
ת : נכון, זה מה שאמרתי שאני עונה על השאלות שלו, אומר מה לא ימצאו אותה, בטוח שלא ימצאו מאיפה אני יודע ימצאו לא ימצאו אני לא יודע שום דבר ואני עונה זורק לו זה מה שאמרתי, אני עונה על השאלות מה שהוא נותן כי אני לא יודע שהוא מדובב, הוא שואל אני זורק בלי מחשבות הכל.
ש : אבל הוא שואל אותך על זמן עבר, הוא שואל אותך ואתה כבר ידעת את זה שלא מצאו אותה, זמן עבר, אתה עונה לו הפוך, מזמן עבר לעתיד, הוא שואל אותך בדיעבד רטרו ואתה עונה לו בזמן הפוך, הוא שואל ואתה כבר ידעת את זה שלא מצאו אותה? אתה עונה, הייתי בטוח עד הסוף שלא יימצאו אותה, שיימצאו למחרת ואני שואלת למה ענית ככה?
ת : נכון, זה מה שאני אומר, כאילו הוא שואל מה ידעת שלא מצאו? בטח שלא מצאו, מחר מחרתיים, זורק, זה לא משהו משמעותי"
(עדות הנאשם, עמ' 3269 לפרוטוקול).
210. השיחה בין ארתור והנאשם הוסיפה להתנהל, תוך שהנאשם מתוודה בלחש:
הנאשם: "את המכנסיים ואת הלהב אי אפשר למצוא... הם אינם קיימים. אינם קיימים לגמרי. את המכנסים, את המכנסיים עשיתי עוד ביטוח, ייתכן (?-) אולי עלי הדם נפל שם (?-) ייתכן. לכן עשיתי עוד ביטוח שם. אותו הדבר הלהב ביחד עם המכנסיים פיניתי."
ארתור: "ואתה לתוך השקית ובתוך האדמה קברת?"
הנאשם: "לא, עוד יותר גרוע."
ארתור: "מה? שרפת?"
הנאשם: "לא. יש לנו מקלט , איפה שעושים בטון... והם קבוע באותו מקום שופכים בטון... נו, אני זרקתי. והם שפכו בטון. אין מתחת לקרמיקה. רק מתחת לבטון. שם אף אחד לא מרים."
(מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 29-30/46).
211. אם כן, שוב ניתן לראות כי הנאשם הוא שמנתב את מהלך שיחת ההתוודות עם ארתור, ומתקן את התזה שהעלה בפניו ארתור בדבר שריפת הראיות. משמע, הוא אינו "חוזר כתוכי" על דבריו, כפי שנטען על ידי ההגנה בהקשרים דומים. הנאשם מתוודה, מיוזמתו המלאה ובפירוט רב, על הפעולות שביצע לצורך העלמת ראיות לאחר הרצח, ועל החשש שמא הותיר אחריו דבר מה מפליל בזירה. שוב, מדובר בריבוי הפרטים וההסברים, שאינם מאפיינים גרסת שווא.
212. ב"כ הנאשם טען, לראשונה בסיכומים, שאפשר שבדברים אלו התייחס הנאשם רק ללהב הסכין, אותו, לטענתו, שבר במהלך יום העבודה והשליך יחד עם פסולת הבנייה שמגיעה לאתר בו שופכים בטון (ראו סע' 72-74 לנספח 1 לסיכומי הנאשם). אולם, טענה זו אינה נתמכת בדבריו של הנאשם, אשר סיפר מספר פעמים כי העלים את המכנסיים יחד עם הלהב, ואף עשה עמם "עוד ביטוח".
התנהלות הנאשם - דיבור בלחש ובקול רם
213. כאן המקום להפנות זרקור לאופן בו התנהל הנאשם בעת ההתוודות. כפי שציינתי, השיחה בין השניים התקיימה כשהם יושבים צמודים זה לזה על מיטתו של הנאשם, כאשר ההודאה, כמעט במלואה, נמסרת בלחש. ואולם, במהלך שיחת ההתוודות וממש בצמוד למשפטים בהם מתוודה הנאשם בלחש בפעולות הקשורות ברצח, ניתן לשמוע אמירות בדבר חפותו, אותן "זורק" הנאשם לחלל החדר בקול רם ובאופן מופגן.
214. בהתנהלות סלקטיבית זו של הנאשם מצאתי משמעות רבה, שכן גם בה יש להעיד על אותנטיות ההתוודות ועל משקלה הפנימי הגבוה. ניתן לזהות מתאם ברור בין המשפטים בהם מתוודה הנאשם ברצח המנוחה או בהסתרת הראיות, אשר נאמרים בלחש ובאופן המכוון בבירור רק לאוזניו של ארתור, ובין קריאות בהן פוצח מעת לעת הנאשם, באופן שאינו נחזה להיראות כחלק טבעי מהשיחה. בהן, הנאשם "מצהיר" לחלל התא בקול רם כי הוא חף מפשע, ומקווה שהרוצח האמיתי ייתפס, ואחריהן הוא שב ללחוש על אוזנו של ארתור וממשיך בהתוודות ברצח. להלן מספר דוגמאות מהתיעוד המוקלט המלמדות כי מדובר בהתנהגות שיטתית ומחושבת מצד הנאשם:
ארתור: "תתפלל לאל, בלאט, שלא ימצאו את מכנסיים, על הזין. תתפלל לאל, בלאט."
הנאשם (בלחש) : "ארתור, אני נשבע לך - לא ימצאו."
ארתור: "בסדר."
הנאשם (בלחש) : "אני נשבע לך."
ארתור: "בסדר. אבל אתה, אתה צעקת שזרקת אותם לתוך הזבל, בתוך הזבל, לתוך הדבר הזין הזה. בתוך הגדול הזה, לא?"
הנאשם (בלחש) : "אין, שם, אגיד כל מיני דברים."
ארתור: "אין דיבור. אבל תראה, בלאט, אם ימצאו אותם..."
הנאשם (בלחש) : "אותם לא ימצאו. זה בגלל שהחבאתי אותם בשקית, שקית עוד פעם לתוך שקית אחת. ו..."
הנאשם/ארתור: "ומתחת לצמנט/אדמה. "
ארתור: "אוי, בלאט.. תראה, תחזיק. מה אגיד לך? תחזיק."
הנאשם (בקול רם) : "אני, אתה מבין, אני יודע שאני לא אשם. אני, אני אנסה להוכיח זאת".
(מ"ט 165/06 (26), חלק 3, עמ' 9-10/46).