בהמשך לחלוקה שערך ממשיך וקובע חברי כי "אם כן, יש צדק בטענת ב"כ הנאשם והנאשם עצמו ולפיה, הנאשם, "נגרר" אחרי ארתור ומקום בו ארתור מדבר בלחש, או בשקט, גם הנאשם כך".
225. על עמדה זו של חברי אני חולקת, שכן עוד בטרם התיישב ארתור על המיטה לצד הנאשם (שלב ב' אותו תיאר חברי), היה זה הנאשם אשר התחיל לדבר בלחש, עת מסר בפני ארתור:
הנאשם: "זין כמה נמאסה... זין כמה נמאסה."
ארתור: "אה?"
הנאשם: "זין כמה נמאסה. זין כמה היא נמאסה עלי (ייתכן, הכוונה ל-"זה", או "הם" כגון "החיים". לאו דווקא "ילדה")"
ארתור: "מי? מי זין כמה נמאסה? הילדה?"
הנאשם: "כולם. זאת הייתה הטיפה האחרונה. האחרונה. ואותי... (מצביע על הראש כאילו בשיגעון) נתלש הרף/הגג (כלומר "ירדתי מהפסים")(מצביע על הראש)."
(מט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 17/52).
הבעת רגש של הנאשם בנוסף על תיאור הרצח
226. ברצוני לחזור לציטוט שהובא קודם לכן בהקשר אחר, לו יש בעיני משמעות רבה. מדובר בשלב בו הסתיימה לכאורה שיחת ההתוודות, וארתור כבר קם ממיטת הנאשם ועבר למיטתו שלו. בשלב זה זועק הנאשם לחלל החדר כי הוא בטוח בחפותו, ומיד לאחר מכן הוא קם מיוזמתו, הולך למיטתו של ארתור ולוחש על אוזנו עד כמה קשה לו לחיות עם מה שעשה ("מה שעשיתי עלי לחיות עם זה, וקשה לי מאוד... מה שאני עשיתי, עלי לחיות עם זה, וקשה לי מאוד. זה לוחץ עלי חזק מאוד"). לאחר מכן שב הנאשם למיטתו שלו, ושוב משחרר לחלל האוויר "הצהרה" בדבר חפותו. התנהלות זו ממחישה בעוצמה את הכנות האמיתית של שיחת ההתוודות, ומפריכה את גרסת ההגנה לגבי מניעיה. ביטוי התחושות האינטימיות והכמוסות של הנאשם בעקבות המעשה שביצע, החורג מתיאור יבש של הרצח, כלל אינו נדרש על מנת לרצות את השותף "המאיים" לתא. טענת ההגנה אינה יכולה להסביר את העובדה שגם לאחר שכבר התוודה "התוודות שקרית", הנאשם הביע מצוקה רגשית בגין המעשה שלא ביצע והוסיף דברי חרטה נוספים.
227. יתירה מכך, העובדה כי התנהגות זו מתבצעת בין שתי הקריאות לחלל החדר בדבר חפותו, מחזקת את המסקנה שהדיבור בלחש ביטא את האמת אותה רצה הנאשם לחלוק עם המדובב, והדיבור בקול נועד לייצר מצג שווא אצל מאזינים אחרים. כמו כן, היא משקפת את העובדה שהנאשם היה בשליטה.
משקל ההתוודות
228. מהטעמים לעיל, על משקלם המצטבר, מצאתי לייחס להתוודות הנאשם משקל פנימי גבוה ביותר. אני חולקת על חברי, שכינה את ההתוודות "דלה" (סע' 343 לחוות דעתו). לטעמי, מדובר בהתוודות עשירה ביותר, הן מבחינת מידע והן מבחינת התנהגויות והבעות רגש שמעמיקות אותה. זו אינה התוודות "מכנית", "כללית" או "חסרה", כפי שהיה מצופה מאדם שבכפייה בודה מליבו סיפור בדים. היא אותנטית, קוהרנטית, עקבית ורגשית, ועמוסה באותות אמת ובפרטים אותם בחר הנאשם למסור פעמים רבות מיוזמתו, כולל פרטים "שוליים" יחסית. בין אלה ניתן למנות את תיאורו את הדרך בה בוצע הרצח ואופן שיסוף כלי הדם, תיאורו את הסתרת הפלייר בחולצתו על מנת שלא יוכתם בדם, את הדרך בה שטף וזרק את להב הסכין, את דבריו בנוגע לטעות שעשה כאשר לא ניקה את טיפות הדם שנותרו בשירותי הבנים ואשר ניקרה במוחו למן יום מעצרו הראשון, את האופן בו זרק את המכנסים שלבש, את ניקוי נעליו, ועוד.
התוודות הנאשם אינה רק מילולית, אלא אף מלווה בהדגמה יזומה שהדגים הנאשם, בכללה תיאר את האופן בו עמדה המנוחה ואת הדרך בה ביצע את הרצח, וכן יש בה אלמנט רגשי. ההתוודות ברצח נעשתה בלחש, תוך קרבה פיסית לארתור, ונוספה לה גם הבעת חרטה. במקביל, הנאשם ניסה באופן מגושם להסתיר את ההתוודות בקול רם, באמצעות הצהרות מלאכותיות ומנותקות לגבי חפותו.
לסיכום, קשה להעלות על הדעת, כי תימצא התוודות הנמסרת בפני מדובב, לה ניתן יהיה לייחס משקל פנימי גבוה יותר מזו אשר מסר הנאשם לארתור במקרה דנן.
הסבר הנאשם מדוע התוודה התוודות שקרית
229. במצב עניינים זה, מתבקש היה כי הנאשם יניח בפנינו הסבר הגיוני ומניח את הדעת באשר להתוודות המפורטת ברצח המנוחה. לעניין זה כבר נקבע לא פעם:
"הודאה בעבירה חמורה נושאת עצמה תוצאות חמורות עבור הנאשם שהודה, שהרי גם הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט היא ראיה קבילה, ואם הועברה בשבט הביקורת של שני המבחנים הנ"ל (הפנימי והחיצוני), ניתן לבסס עליה הרשעה. מכאן, כי ניתן לצפות לכך שנאשם, הרוצה להתכחש בבית המשפט להודאתו שניתנה מחוץ לבית המשפט ואשר בעקבותיה הוא צפוי מאסר עולם, יעשה צעד ראוי כדי לשכנע את בית המשפט באמיתות התיזה המאוחרת שלו" (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 441 (מיום 25.08.1991)).
230. לאורך ההליכים בעניינו, הנאשם סיפק הסברים שונים להתוודותו. במסגרת עדותו הראשית מעל דוכן העדים, הנאשם העלה את הטענה כי התוודה ברצח המנוחה בפני ארתור מכיוון שפחד ממנו, עד כדי חשש לחייו:
"הנאשם, מר ר. זדורוב : הוא רצה ממני את הסיפור שכאילו שאני אספר לו שאני אספר לו שאני הרגתי את הילדה אבל אני לא יכול לספר את הסיפור כי זה שקר ולא רציתי לספר את השקר בשבילו, אבל איך להגיד, הוא להתחיל בצורה כזאת אגרסיבית אתה בוגד בי, אתה לא מבין לי, האמת אני לא הרגשתי נוח כי א. הבן אדם הזה עזר לי איזה יש יציאות פה איזה דרכים ומה יכול להיות ומצד שני פחדתי ממנו, אמרתי לו תשמע אני אתך בסדר אני לא רוצה ללכת, הוא אומר לי לא אתה לא סומך עלי לא מאמין, אמרתי למה לא סומך, יש קצת אמונה אבל יש בינינו את הגבול שלא אתה ולא אני יכולים לעבור למה שאני אשקר.
עו"ד י. הלוי : מה הגבול שאי אפשר לעבור?
הנאשם, מר ר. זדורוב : של השקר שלמה אני אשקר לו, הגבול הזה, לא אני משקר לך אני אומר לך כל האמת ואתה לא משקר לי אתה אומר כל האמת ולא רוצה לעבור את הגבול אבל הבן אדם ממשיך הוא ואמר כאילו איום כזה אתה יודע מי שפוגע בי מה אני יודע האמת צד אחד פחדתי כי אני אתו ביחד לך תדע אולי בלילה הוא יבוא יחנוק אותי, מצד אחד פחדתי פעם ראשונה במעצר ולא יודע איך להתנהג שם אמרתי לעצמי אם אתה רוצה ככה אז אני אשקר לך, אני אספר לך סיפור שיקרי שאתה רוצה ואני פשוט סיפרתי לו סיפור שקר שכאילו הרגתי את הילדה וכן אני סיפרתי לו שקר כי באותו רגע לא ידעתי שזה מדובב, לא ידעתי שיש האזנה או אין ואם יש האזנה סיפרתי בשושו שאם יש האזנה שלא ישמעו את השקר הזה כי זה היה סיפור בשבילו בשביל לרצות אותו להרגיע אותו שהוא יבין שאני סומך עליו כי הוא התחיל להבין מכיוון כזה שהוא סיפר לי שהוא ירה באנשים כאילו זה סוד ואני כאילו עכשיו רץ למשטרה להלשין עליו זה מה שקרה שם, שיקרתי, לא רציתי להגיד את זה ופשוט סיפרתי בשושו אמרתי לו כן הרגתי זה כל הסיפור"
(עדות הנאשם, עמ' 2867-2869 לפרוטוקול).
231. בגרסה זו של הנאשם לא מצאתי לתת אמון. מדובר בבירור בגרסה שקרית ומתפתחת, שלא הועלתה על ידו בחקירות שעבר או בהליך הראשון, ולמעשה הוצגה, כטענת הגנה, לראשונה במשפט החוזר. ניתן היה לצפות שאדם שאולץ להתוודות ברצח מתועב, תחת איומים מפורשים או משתמעים, שימהר ויתריע על כך. זאת ועוד, גרסתו אינה תואמת את מערכת היחסים הקרובה והחיובית שהתפתחה בינו לבין ארתור, כפי שנסקרה על ידי לעיל. להלן אפרט.
232. כפי שמתארת המאשימה, בחקירה מיום 1.1.07 הטיחו החוקרים, לראשונה, בפני הנאשם כי ארתור מסר להם שהנאשם התוודה בפניו ברצח. בתחילת החקירה הכחיש הנאשם באופן גורף את הדברים, והעלה תאוריה כי ארתור ממציא את הדברים על מנת לקבל הטבות, תוך שהוא מכנה את ארתור בשמות גנאי. לאחר מכן, כאשר מובהר לו שקיימת הודעה בכתב שארתור מסר, השתנתה גרסתו, לטענה כי הנהן בראשו לארתור ששאל אותו אם רצח את המנוחה, על מנת שזה יעזוב אותו לנפשו. רק בתום חקירה זו מודה הנאשם כי אכן אמר לארתור את הדברים, אך שיקר לו. בשום שלב במהלך החקירה, בה ניתן לראות בבירור את השינויים וההתפתחות של גרסת הנאשם, לא העלה הנאשם כל טענה בדבר איום כלשהו של ארתור מצד ארתור או כי חשש מפניו.
233. למעשה, לא רק שהנאשם לא טען כך בחקירות ובמסגרת ההליך הראשון, אלא הוא אף העיד על קשר החברות בין השניים ועל האמון שנתן במדובב:
"ש. במקביל לחקירות עם חוקרי המשטרה, אתה חוזר לתא אל המדובב, אני רוצה להבין ממך- ספר לבית המשפט למה הודית בפני המדובב
ת. אני חזרתי מהחקירות לתא וסיפרתי למדובב כל מה שהיה בחקירות כי המשטרה כל הזמן אמרה לי שיש עובדות נגדי ואני האמנתי לכך, כי המשטרה לא משקרת, חזרתי לתא ודיברתי עם המדובב חופשי כי קיבלתי אותו כחבר, אני קיבלתי אותו כמו בן אדם שיש לו נסיון בבית סוהר, והוא יודע מה צריך לעשות, שאלתי אותו שאלות, הוא נתן לי עצות ואני הסקתי מסקנות מהעצות האלה, אני האמנתי לו במאה אחוז כי הוא ידע מלעשות, מה צריך להגיד, הוא יודע מה הוא אומר" (ת/453 עמ' 1017).
ובהמשך: