246. דוגמא נוספת לאותה "התנהגות מאיימת" של ארתור כלפי הנאשם, מצא הסנגור בהדלקת האור בתא ע"י ארתור, לאחר שהנאשם כיבה אותו. גם בטענה זו אין ממש. לטעמי, לא ניתן, אף לא בדוחק, לראות בפעולה בסיסית ופשוטה כמו הדלקת אור כפעולה מאיימת, בוודאי לא כזו אשר בעטיה יבחר אדם חף מפשע להודות ברצח אותו לא ביצע. מכל מקום, אף כאן לא ניתן להתעלם מההקשר בו הדליק ארתור את האור, כחלק מהשיח בין השניים, כאשר ארתור היה מעוניין לשאול את הנאשם שאלה נוספת. יתירה מכך, אי אפשר לתת משקל לעובדה שארתור הדליק את האור בתא, ובו בזמן להתעלם מכך הנאשם הוא שכיבה את האור רגע אחד קודם לכן. זאת, חלף אמירתו הברורה של ארתור כי הוא לא מעוניין שיעשה כן:
הנאשם: "לכבות לך את האור?"
ארתור: "לא צריך לכבות לי את האור. טוב לי גם עם האור."
...
(רומן מכבה את האור)."
ארתור: "לא צריך, לא צריך לכבות את האור בינתיים....
(ארתור מדליק את האור)"
(מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 14-15/52).
האם יעלה על הדעת כי אדם מאוים יבחר לכבות את האור על דעת עצמו, תוך שהוא מתעלם בהפגנתיות מ"דרישות" בן שיחו המאיים עליו שלא לעשות כן?
247. על פי טענת ב"כ הנאשם, דוגמא נוספת ל"איום" מצד ארתור ניתן למצוא בכך שארתור בחר להתיישב לצד הנאשם על מיטתו. אף בטענה זו אין ממש, כאשר שוב, אינני רואה כיצד ניתן לראות במהלך זה כפעולה מאיימת. הסנגור שוב מתעלם מהדינאמיקה ומההקשר שקדמו לכך, שכן עוד קודם לכך החל הנאשם במסירת "ראשית הודיה" בלחש. רק לאחר שהנאשם החל, ביוזמתו, ללחוש לכיוון ארתור כי "היא נמאסה עלי", כי "זאת הייתה הטיפה האחרונה" וכי לו "נתלש הרף/הגג", התיישב ארתור לצד הנאשם, על מנת שהשניים יוכלו להמשיך להתלחש. יתירה מזאת, כאמור לעיל, בסיום ההתוודות, אחרי שארתור כבר במיטתו שלו, דווקא הנאשם הוא זה שמתקרב אל מיטתו של ארתור, רוכן אליו, וביוזמתו משתף אותו בתחושת האשם שהוא חווה בעקבות הרצח.
248. זאת ועוד, ב"כ הנאשם טען כי גם דבריו של ארתור לנאשם קודם לתחילת ההתוודות, בהם סיפר כי הוא עצמו ביצע עבירות חמורות ש"עדיין לא עלו", אף הם מהווים דוגמא ל"איומים" מצדו. שוב, גם בטענה זו לא מצאתי דבר. בשלב בו סיפר ארתור לנאשם על אותם "ויש תיקים שעדיין לא יצאו, עדיין על התיקים האלה לא עלו" (מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 39/52), כבר שהו הנאשם וארתור יחד בתא המעצר פרק זמן משותף של מספר ימים, במהלכם הציג עצמו ארתור בפני הנאשם כעבריין עשיר ומנוסה. מכל מקום, עיון בהקשר השיחה מלמד בבירור, כי הפניית ארתור לתיקים אלו נועדה, שוב, על מנת לבסס את אמון הנאשם בו ולא מתוך איום כלשהו. אמירה זו מצד עבריין חושפת אותו בנקודה רגישה, ואכן, ארתור ציין מיד בפני הנאשם: "כמו שאתה סיפרת לי את סודך, כך אני מספר לך גם, הבנת?", ובהמשך: "אתה רואה, אני סומך עליך. אתה יודע, מדוע אני סומך עליך? אני יודע, מדוע אני סומך עליך. ראשית, אתה גבר. אתה מהגברים האלה שאת המילה של עצמו יכול לשמור." (מ"ט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 39-40/52). מכל מקום, אמירה זו באה לאחר שהנאשם כבר החל להתוודות, ועל כן לא יכולה הייתה להיות הסיבה להתוודות.
249. לסיכום, כפי שידוע היטב לנאשם, אז כמו עכשיו, השאלה מדוע בחר להתוודות ברצח בפני ארתור היא אחת משאלות המפתח בתיק. על כן, לא יעלה על הדעת כי הנאשם יבחר למלא פיו מים, הן בחקירותיו והן בבית המשפט, ינצור מידע הכרחי בליבו ואף יעיד, בעדות שקר, את ההיפך מן "האמת", כאילו בינו ובין ארתור שררו יחסי ידידות וכי נתן בו אמון. גרסת הנאשם כיום לפיה התוודה כי ארתור איים עליו, הינה גרסת בדים שקרית שבאה לעולם בדיעבד, מתוך ניסיון שווא של הנאשם לתת הסבר חדש למעשיו, לאחר שהגרסאות שהעלה בעבר נדחו בהליכים הקודמים.
כפי שכבר צוין לעיל, שקר גס של נאשם בנושא מהותי ומרכזי יכול להוות משום "ראיית סיוע". אפנה בהקשר זה גם לדברים אלה שנקבעו בע"פ 3731/12 סוילם נ' מדינת ישראל (מיום 11.11.2014):
"הלכה היא, כי בנסיבות המתאימות רשאי בית המשפט ליתן לשקרים מהותיים שנמסרו על-ידי נאשם במהלך חקירתו, משקל ראייתי עצמאי, עד כדי ראיית סיוע במקום שנדרשת ראיה כזו. כל זאת, בהתקיימם של מספר תנאים: מדובר בשקר בעניין מהותי; אשר מוכח בראיה או בעדות עצמאית; השקר ברור וחד משמעי; והוא מכוון להכשיל את החקירה ולהטעות את בית המשפט; תנאי נוסף הוא כי השקר קשור לעבירה עליה נסב המשפט ואינו נובע מעילה שאינה רלבנטית, לצורך בירור האשמה (ראו: עניין גץ, בפסקה 76 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; קדמי, חלק שני, בעמ' 830-840). שקרי הנאשם בחקירה אינם יכולים להחליף את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הרשעה, אך ניתן לייחס להם משקל עצמאי, כראיה המחזקת את ראיות התביעה (ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל; [פורסם בנבו] קדמי, שם). כוחם הראייתי של השקרים מותנה בהיעדרו של הסבר סביר, שניתן על-ידי הנאשם לאותם שקרים (קדמי, חלק שני, בעמ' 838)."
בענייננו, שקריו הבוטים של הנאשם בסוגיה מהותית זו בהחלט עונים על התנאים הנדרשים, וניתן לתת להם משקל ראייתי עצמאי המסייע לראיות התביעה.
250. לנוכח מכלול האמור לעיל, נדחות טענות ההגנה לפיהן אין משקל להתוודותו של הנאשם. כפי שכבר קבעתי, משקלה הפנימי של ההתוודות גבוה ביותר. הדיון במשקלה החיצוני של ההתוודות יהיה חלק מהדיון במשקלה של ההודאה.
ההודאה בפני החוקרים ביום 19.12.06 -
251. בהמשך להתוודות, שעות מספר לאחריה, המשיך הנאשם והודה ברצח בפני החוקרים במסגרת חקירתו ביום 19.12.06.
ייאמר מיד, ההודאה בפני החוקרים עומדת בפני עצמה כראיה בעלת משקל כנגד הנאשם, גם במנותק מההתוודות, כאשר השתיים משלימות ומחזקות האחת את רעותה.
252. חקירת הנאשם והודאתו ברצח המנוחה, ביום 19.12.06, פורטה ברובה בהרחבה במסגרת סעיפים 361-381 לחוות דעתו של חברי, ולא מצאתי לחזור על מכלול הדברים והציטוטים. עיקר המחלוקת שלי עם חברי נוגעת למסקנות אותן מצא להסיק מחילופי הדברים בין הנאשם והחוקרים, ומהודאת הנאשם.
253. בטרם אצלול לפרטי החקירה, אבקש לחדד את הקשרה: להבדיל מהחקירות הקודמות, בהן חיפשו החוקרים ראיות המחזקות את הקשר של הנאשם לרצח, בבוקר זה כבר הייתה בידיהם ההתוודות המפורטת והאותנטית בפני המדובב. מטרתם בחקירה הייתה לחלץ את הגרסה פעם נוספת מפי הנאשם, וזאת במנותק מההתוודות, ובנוסף לה.
254. בתמצית, אזכיר כי חקירה זו נוהלה בראשיתה על ידי החוקר סשה, שערב קודם דחה את "ניסוי הכלים" של הנאשם לגבי הודאה ברצח ב"אפקט". בתחילת החקירה הכחיש הנאשם בתקיפות את ביצוע הרצח. לאחר שסשה הבהיר לו כי הודאה בשלב זה עדיין תחשב כ"הודאה בלב נקי", עובדה שיש לה השלכה על העונש שיקבל, החקירה ממשיכה, ואולם פעם אחר פעם, הנאשם שב ודוחה את ה"הצעה" להודות. כפי שמביא חברי (סע' 362 בחוות דעתו) "מאיפה אני יודע איך רצחו/הרגו אותה"... "אני לא יודע כלום"..."אני לא רצחתי/הרגתי, אילו הייתי יודע הייתי אומר סשה" וכשסשה ממשיך ואומר "אני עדיין לא ראיתי בן אדם שמסרב לכרוניקה שנותנים לו..."משיב הנאשם "הייתי לוקח בשמחה... אבל אני לא יכול לקחת אותה, אני לא יודע איך רצחו/הרגו את הילדה".
בהמשך, במשך לאורך כחצי שעה, מתנהל דו שיח "מעגלי" שחוזר על עצמו – סשה מטיח בנאשם שהוא יודע שביצע את הרצח ושהיום הוא יודע דברים שלא ידע אתמול, והנאשם מכחיש ומתעקש שאין לו קשר לרצח.
255. עם זאת, בהמשך, אזולאי הצטרף לחקירה, ו"החזיר את גרסת האפקט לשולחן" באמצעות "הבעת אמון" בהיתכנותה (לאחר שכזכור נדחתה על ידי סשה ערב קודם). רק אז החל הנאשם להודות ברצח המנוחה, תוך שהוא מוסר פרטים אודות אופן ביצוע הרצח. בעוד שמצפיה בתיעוד החקירה ניתן להיווכח כי עיקר השיח עם סשה היה לעומתי ומתנצח, נימת הדיאלוג עם אזולאי הייתה שונה. הנאשם שיתף פעולה עם ההנחה של אזולאי שהרצח בוצע תחת "בלק" (כך אזולאי) ו"טפטף" מידע בהדרגה, בשחקו את התפקיד של מי שמתקשה לשחזר את הפרטים. כך, בין היתר, הנאשם מסר כי ראה את המנוחה "בקומה הראשונה. איפה מדרגות למעלה" (מ"ט 172/06 (1), חלק 1, עמ' 85/100), שם היא קיללה אותו והוא החל לרדוף אחריה: "היא, לדעתי, אמרה לי משהו.. לגבי זונות. לגבי זונה... לכיווני... "אישה שלי", "אישה שלך זונה"... ואני: "מה?!"... אני הלכתי אחריה... היא התחילה לברוח למעלה. אני אחריה." (מ"ט 172/06 (1), חלק 1, עמ' 87-88/100). הנאשם הוסיף כי המנוחה נכנסה לשירותים בקומה השנייה: "אני, לדעתי, נכנסתי לשירותים אחריה. היא צעקה עוד משהו. ממ, כאילו, "תסתלק מפה!". כאילו משהו כזה... אני, לדעתי, לקחתי סכין בעזרת היד. אני כבר לא זוכר כלום" (מ"ט 172/06 (1), חלק 1, עמ' 98-99/100). חשוב להדגיש – כל פרטי המידע הנ"ל באו מיוזמתו של הנאשם, בתשובה לשאלות, מבלי שהחוקרים הציעו לו תשובות. בין השאר, הוא סיפק מידע אזוטרי, כגון לגבי אורך הלהב ששלף מהסכין היפנית, והדגים את תנועת הוצאת הלהב.
בהמשך לכך ביצעו החוקרים מספר הדגמות עם הנאשם, לגבי אופן ביצוע הרצח והמנח בו עמדו הוא והמנוחה. הנאשם נשאל האם "היא עמדה עם הגב כלפיך או איך?" והשיב באופן מפורש: "עם הצד... איכשהו ככה... רא(ש).. עם הפנים אלי" (מ"ט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 35/93). בהמשך העמיד הנאשם את החוקר כשצדו מופנה אליו, והבהיר לעניין הצד הנכון (ימין או שמאל): "אני לא יודע... אני היה ככה... או ככה, או ככה". מכל מקום, כאשר נשאל האם המנוחה עמדה כשגבה או כשפנייה מופנים כלפיו, שלל זאת הנאשם והעמיד את החוקר כשצדו מופנה כלפיו (מ"ט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 36-37/93). בסופו של דבר, לאחר מספר הדגמות בהן העמיד הנאשם את החוקרים כשצד שמאל שלהם מופנה כלפיו, ולאחר שהחוקרים הבהירו לנאשם את דימוי מרחב הזירה בחדר בו היו, אישר הנאשם כי המנוחה עמדה דווקא כשצידה הימני היה מופנה אליו.
הנאשם נשאל על מיקומה של המנוחה בשירותים כאשר השיג אותה והשיב: "ליד התאים... לדעתי, זה היה ליד תא מספר שתיים" (מ"ט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 47/93), והוסיף: "אני נבהלתי... אני ירדתי מהר איפה ששירותי גברים". הנאשם התבקש להיזכר מה אירע בתוך התא והשיב: "אני רצחתי/הרגתי אותה הלכתי" (מ"ט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 50-51/93). לשאלת החוקרים הוסיף הנאשם כי לאחר הרצח המנוחה: "נפלה לתא מספר שתיים איפה שהאסלה... הנה ככה. כאילו על הצד... היא, ככל הנראה, נפלה.. הנה אסלה, כאילו.. לצד ימין, כאילו עם הצד, נפלה עם הגב לשם מאחורי/ מעבר השירותים (הכוונה "מאחורי האסלה")" (מ"ט 172/06 (1), חלק 1, עמ' 52-54/93). הנאשם נשאל על הדם בזירה, והשיב: "על.. על הדלת הגיע קצת... דם (אולי "גם") לדלת. שירותים מספר שתיים. קצת על הדלת. וילך שמה.. וככה.. ועל הריצ... הלך על הרצפה." (מט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 56/93).
כאשר נשאל הנאשם על מספר פצעי הסכין שגרם למנוחה השיב: "אחד או שניים... פעמיים. פעמיים... יכול להיות פעמיים... בגרון וכאן למטה יותר" (מ"ט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 50-59-60/93). בהמשך נשאל הנאשם מפורשות: "אבל באזור הגרון, אתה אומר יש שניים, כן?" והשיב: "כן" (מ"ט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 62-63/93).
הנאשם הוסיף ותיאר כי ביצע את הרצח באמצעות שיסוף גרונה של המנוחה, אולם הבהיר כי הוא מתקשה לזכור בדיוק כיצד אירע הדבר: "ככה. (מראה תנועת שיסוף גרון) קפצתי פנימה. ו... איכשהו ככה דקרתי. אני לא זוכר. איכשהו עוד פעם... אני כאילו... פגעתי לה בגרון (מראה שיסוף). ואחר כך כאילו רציתי... לתקוע, אבל... הלהב, זה לא הלהב (המתאים)" (התיאורים במקור – ת.נ.ש. מ"ט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 89/93).
הנאשם נשאל האם גרם למנוחה חתכים נוספים וציין כי הוא אינו זוכר במדויק. עם זאת, השיב כי: "נראה לי כאן, איפה שהתוספתן הזה ו... מממ... מתחת לגב התחתון, לדעתי, הבאתי לה מכה גם כן". (מ"ט 172/06 (1), חלק 3, עמ' 5/65). בשלב זה נשאל הנאשם על פציעות נוספות שגרם למנוחה והשיב: "כנראה, חתכתי לה במקרה יד. היא... כשהרימה את היד (מרים יד ימין) יכול להיות... יד (אוחז בשורש כף יד ימין או סמוך לו)". כשנשאל הנאשם באיזה מקום חתך את המנוחה ביד השיב "זה. (נוגע פעמיים בצד של שורש כף יד ימין או סמוך לו) והיא ככה. (רומן קם) היא עושה ככה (רומן מראה תנועת התגוננות של ידיים) ... אני ביד. (מראה על אמה יד ימין) חתכתי לה יד, כנדמה" (מ"ט 172/06 (1), חלק 3, עמ' 8-9/63). לעניין סדר הפגיעות, תיאר הנאשם: "כאשר... פגעתי במקרה בגרון, היא הרימה את היד (רומן מראה תנועת התגוננות) ... כשהכיתי בפעם השנייה, אני פגעתי במקרה ביד כאן" (מ"ט 172/06 (1), חלק 3, עמ' 11/63). בהמשך הוסיף הנאשם: "הבאתי עוד מכה אחת. ופגעתי במקרה ביד שלה... (..מראה על אמה יד ימין...) .. אני לא יודע איך להגיד. ס: איך זה נקרא? (מסתכל על כף היד השמאלי) ר: ימני(ת)... ס: כף יד ימני? ר: זה לא כף יד. זה ... מרפק ... עצם המר ... אה, לא. (אזוק, מראה על אמה של יד ימין) ס: אוקיי. שורש כף יד? ר: הנה שורש כף יד ... (מראה על אמה של יד ימין).... פגעתי לה במקרה עם הסכין... והכיתי איפשהו באזור החזה (מראה על צד ימין החזה)... זה אומר, כאילו החליק מהיד, ולאזור החזה". (התיאורים במקור – ת.נ.ש. מ"ט 172/06 (1), חלק 4, עמ' 4-5/9).
הנאשם הוסיף: "אני עשיתי צעד בכיוון שלה, בכיוון שלה. היא קפצה לתא שירותים מספר שתיים". לשאלת סשה האם המנוחה הספיקה לסגור את הדלת השיב: "לא. היא לא הספיקה. עם הלהב. אני... היכיתי בעזרת להב הסכין". הנאשם נשאל על דלת תא השירותים והשיב: "נדמה לי שסגרתי (נעלתי) אותה... בעזרת הסכין" (מ"ט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 71).
הנאשם סיפר, כי לאחר הרצח ירד לשטוף את הסכין בשירותי הבנים וניגב אותה במכנסיו. עוד הוסיף, כי היה מעט דם על הלהב אשר נזל על היד שלו, והוא שטף אותה וחזר לעבודה. כן תיאר הנאשם כי זרק את מכנסיו לפח ביום שישי והוסיף לעבוד עם להב הסכין, לאחר ששבר את הלהבים שהתקהו וזרק אותם.
הנאשם נשאל על מכסה האסלה בתא השירותים בו ארע הרצח, והשיב: "ככל הנראה זה היה פתוח, אבל לא לגמרי, אלא רק המכסה בדיוק... כלומר המכסה ... זה איפה שיושבים.. היה פתוח." (מ"ט 172/06 (1), חלק 3, עמ' 32/65). אחר כך סיפר כי לאחר שיצא מהתא נעל אותו מבחוץ, לא ביצע שום מניפולציה עם האסלה ולא עמד או טיפס על משהו. לדבריו: "לא, לא, לא. אני עזבתי וסגרתי/נעלתי. אני נבהלתי נורא. אני נבהלתי נורא, שפתאום מישהו/י יכול/ה להיכנס. אני סגרתי/נעלתי מהר את הדלת והלכתי" (מ"ט 172/06 (1), חלק 3, עמ' 34/65). הנאשם הוסיף כי המנוחה "נפלה על הרצפה. ככה, בין האסלה ו.. כאילו בין האסלה והקיר... והראש, לדעתי, לא הגיע קצת עד הקיר". (מ"ט 172/06 (1), חלק 3, עמ' 37-38/65).
לשאלת החוקרים אודות לבושה של המנוחה, הנאשם השיב כי לדעתו היא לבשה ג'ינס בצבע כחול כהה וקרדיגן ("קופתא"), אשר התקשה לזכור את צבעו, וטען תחילה כי "היה שם משהו תואם לג'ינס. אולי קצת יותר בהיר. אולי יותר כהה... ירוק יותר, בהיר, אני לא יודע בדיוק" (מ"ט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 28/93). בהמשך הוסיף: "הדבר היחידי, אני לא יודע, באיזה קרדיגן ("קופתא") היא הייתה. אני לא הסתכלתי על צבע הקרדיגן ("קופתא")" מ"ט 172/06 (1), חלק 3, עמ' 20/65). הנאשם הוסיף כי לדעתו המנוחה נעלה נעלי ריצה בצבע "לבן עם אפור", ובהמשך כי נעלי הריצה היו בצבע "לבן-שחור.. או שאפור-שחור. קפצו שם הצבעים האלה... אני בכלל לא הסתכלתי. אני העפתי מבט שנעלי ריצה וזהו" (מ"ט 172/06 (1), חלק 3, עמ' 21/65).
הנאשם מסר שהרצח התרחש בשיעור האחרון, להערכתו בין השעות 13:20- 13:30, ותיאר כי היה בדרכו להכין קפה בחדר המורים, אז פגש במנוחה. עוד תיאר כי המנוחה נפלה, רעדה פעם אחת ואמרה "אמא" או "איטה" (מ"ט 172/06 (1), חלק 3, עמ' 23/65).
בהמשך מסר הנאשם לחוקר סשה הודאה בכתב, שם שב והודה כי רצח את המנוחה.
ההתרשמות מההודאה ובחינת משקלה
256. הנה אם כן, לפנינו הודאה אשר על פניה נחזית כהודאה מלאה ומפורטת, הניתנת ביוזמת הנאשם ותואמת בעיקרה את ההתוודות בפני ארתור. מטבע הדברים ובשים לב לשאלות החוקרים, היא גם מפורטת הרבה יותר. אכן, עיקרה תשובות לשאלות, ואולם, הפרטים שמוסר הנאשם באים מפיו, הם הגיוניים, ומשתלבים זה עם זה באורח קוהרנטי, כמו גם עם רצף הסיפור. ריבוי הפרטים שמסר הנאשם, כשלעצמו, אף הוא מלמד על גרסה בעלת משקל פנימי גבוה.
257. חברי התרשם כי חקירה זו התאפיינה בלחץ כבד של החוקרים, שהכחשות הנאשם נדחו על ידם בזלזול, ושהציגו בפניו כי רק הודאה בלב נקי יכול ותביא להקלה בעונשו, ומנגד, משמעות עמידה על חפותו היא מאסר עולם. לעמדת חברי, אופן ניהול החקירה והשאלות המנחות שנשאלו במסגרתה (באופן התואם בין היתר לממצאי הזירה), פגעו באותנטיות ההודאה. בנוסף, חברי מתרשם כי ההודאה שמסר הנאשם לחוקרים בסופו של יום "איננה תואמת את ממצאי הזירה וממצאי דו"ח הנתיחה", כאשר תשובות רבות ותיאורים רבים שנתן "עומדות בסתירה לתמונת הזירה". כמבואר לעיל ולהלן, דעתי שונה.