מיד לאחר מכן מתחיל סשה לגבות את ההודאה הכתובה מפי הנאשם.
(מט 172/06 (1) חלק 3 עמ' –42-43).
בהינתן רצף העניינים שתואר, איני מקבלת את הטענה כי הנאשם הודה, משום ששודל במרמה על ידי חוקריו, בהבטחה כי הודאה "בלב נקי" תשתלם לו.
269. יתר על כן, אפילו היה מקום לקבל כי במערך שיקוליו של הנאשם להודות עמד גם שיקול זה, מתוך ניסיון למזער נזקיו נוכח אמירותיו של סשה, שהינו איש מרות ולהבטחתו נפקות בעיני הנאשם, דומה כי לא ניתן לייחס לכך משקל רב. כידוע, כדי שהבטחה במובן של "פיתוי והשאה" תוליך לפגיעה בקבילות, עליה להיות בעלת עוצמה מיוחדת "שאין מדובר כאן בהבטחה "סתם" אלא, בהבטחה שעוצמת הפיתוי או ההשאה הטמונים בה "משבשים" את יכולת הבחירה של הנחקר, ומקימים את אותו החשש של אמירת כזב המשמש טעם ונימוק לפסילה של הודיה..." (קדמי, עמ' 80). בענייננו, הגם שניתן לתהות מדוע נעשה השימוש בביטוי זה על ידי סשה (לכל הפחות במועד זה), הרי שהעובדה שהנאשם גייס את בדיית האפקט, מלמדת כשלעצמה, כי לא השתבשה אצלו יכולת הבחירה, וכי עשה בה שימוש בהתאם להערכתו את מצבו ומתוך שיקול דעת.
לאמור יש להוסיף ולהזכיר כי מושג ה"הודאה בלב נקי" היה מוכר לנאשם עוד קודם למעצרו. הוא אף זכה לייעוץ משפטי לכל אורך ימי מעצרו והרבה קודם להודאתו, והאפשרות להתייעץ גם בהקשר זה עמדה בפניו. כמו כן, ברגע האמת, הגם שסשה מציין בפניו כי הודאה בגילוי לב תובא בחשבון על ידי בית המשפט, הוא מוסיף במפורש כי הנאשם אינו יכול לצפות ממנו לתשובות ספקולטיביות על חשבון בית המשפט.
הטענה לגבי השפעת תרגיל החקירה על משקל ההודאה
270. סוגיה אחרת שנטען לגביה כי השפיעה על ההודאה הינה "תרגיל החקירה", בגדרו הטיחו החוקרים בנאשם בחקירה מיום 13.12.06, כי נמצא דם של המנוחה על כליו. סוגיה זו, לרבות המסקנות ממנה, נדונו בהרחבה לעיל. כאמור שם, לא התרשמתי כי לתרגיל חקירה זה הייתה השלכה על נכונותו להודות.
בחינת המשקל החיצוני - התאמת ההודאה לממצאי הזירה
271. אקדים ואומר כי מלכתחילה, איני מצפה שתהיה התאמה מלאה בין ההודאה לזירה. מדובר באירוע קיצון, כאוטי (כהגדרת המאשימה) ולא מתוכנן, שנמשך פרק זמן קצר מאד, ולקחו בו חלק שני אנשים שלא הכירו זה את זה. בהינתן שהנאשם לא ניחן בזיכרון צילומי יוצא דופן, אך טבעי הוא שבחלק מהפרטים יטעה, חלק ישכח, ולאחרים – סביר שכלל לא שם לב, אפילו היו ממש מול עיניו.
272. אכן, מטבע הדברים, החוקרים היו להוטים לחלץ את הגרסה מפי הנאשם והרבו בשאלות. לנוכח העובדה שהייתה בפניהם גרסת ההתוודות השוטפת והקוהרנטית, הם לא התרשמו ממצג השכחה של הנאשם והם לחצו עליו ל"היזכר" גם במקומות בהם טען כי לא זכר היטב את הפרטים. כתוצאה מכך, הם קיבלו מדי פעם תשובות מגומגמות או לא מדויקות.
273. בנוסף, הנאשם ניסה להציג גרסה של רצח תחת "אפקט", לאחר שקיבל "רוח גבית" להיתכנותה של אפשרות זו מאזולאי. לכן, תשובות מעורפלות ולא מדויקות אף שירתו את מטרתו. אי לכך, אין זה מפתיע כי רוב רובם של הפרטים שמסר הנאשם, ואשר לטענת חברי אינם תואמים לזירה, נמסרו במסגרת ההודאות לחוקרים ובמהלך השחזור, במהלכם טען הנאשם שוב ושוב כי אינו זוכר פרטים במדויק (כחלק מ"טענת האפקט"), ולא במסגרת ההתוודות. אז, הנאשם דווקא ידע להשיב לשאלות ארתור באופן קולח ומפורט, מסר פרטים מיוזמתו, וכלל לא התיימר לסבול מבעיית זיכרון.
274. עוד התרשמתי, כי הנאשם בחר במודע לא לחלוק עם החוקרים את חלק מהפרטים שסיפר לארתור במהלך ההתוודות, שהיו יכולים להצביע על מחשבה מאורגנת ושאינם מתיישבים עם גרסת האפקט. כפי שהסביר לארתור, "זה שזה היה אפקט – לא יעבור. אין כלי (הרצח), נקיתי (אולי "ניקה") הכל, כל הראיות ניקיתי (אולי ניקה) – לא יעבור" (מט 165/06 (26) חלק 3 עמ' 24/46).
275. בפסיקה כבר הוכרה סיטואציה אפשרית בה נאשם מנסה "להתל" בגורמי החקירה על ידי שזירת פרטים כוזבים, גם במהלך מסירת ההודאה. לעניין זה נקבע ברע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (5) 761 (מיום 3.3.05):
"בחקירתם הרבו המערערים במסירת פרטים כוזבים, וגם משגילו טפח מיהרו לכסות טפחיים... אינני סבור כי המדובר בשקרים בעלמא, אלא במצגים שקריים מכוונים שמן הסתם נועדו להטעות את החוקרים... לא זה בלבד ששתילת נתונים שקריים באמרות הנמסרות על-ידיהם היא תופעה מוכרת אצל חשודים המתוודים על ביצועה של עבירה, אך בוחרים לעשות כן ב"הליכה צעד קדימה ושניים אחורנית", אלא ששקרי המערערים במקרה הנדון מהווים ראיה לכושרם ולכוונתם לשטות בחוקריהם ולהטעותם. במה דברים אמורים? בכך שלא פעם – בניסיונם להוליך שולל את חוקריהם – הציגו המערערים גירסות שקריות שתוכנן לא היה מפליל פחות מהודאותיהם בעובדות נכונות. כדברי בית-המשפט המחוזי בתארו את מגמת ה"שיטוי" שאפיינה את גירסות המערערים בחקירה:
"לא בהכרח חייב להיות 'ערך מוסף'" לבחירת גירסה מסוימת לעומת גירסה אחרת, כאשר שתיהן מפלילות. ערבוב האמת בשקר מקשה על המשטרה להגיע לגירסה, וגם הנאשמים מבינים זאת. הערך המוסף נמצא, במקרה זה, לאו דווקא בהחלפתו של נתון אחד בנתון אחר, אלא בעצם העובדה שיש מספר גירסות, באופן שהחוקרים מוצפים בפרטים, חלקם נכונים חלקם לא נכונים, וזהו 'השיטוי'".
276. באמצעות תיעוד שיחותיו של הנאשם עם המדובב, ניתן היה לעקוב ולראות כיצד נבנית הגרסה השקרית של "רצח באפקט" וכיצד הנאשם מנסה לבסס אותה באמצעות סיפור ההכאה של אחיו, אותו, כידוע, זכר היטב. לאחר מכן ראינו כיצד השתמש בה כשמסר את ההודאה. ההשוואה בין הגרסה הספונטאנית והאותנטית שמסר בהתוודות לבין ההודאה שנמסרה, כביכול, במצב של אובדן זיכרון, מוכיחה כיצד הנאשם ניסה לשטות בחוקריו.
277. משכך, אני סבורה כי בחינת ההודאה של הנאשם בפני החוקרים צריכה להיעשות במבט רחב יותר מאשר התמקדות באי התאמות בין פרטים מסוימים שמסר הנאשם בהודאה לבין חטיבת הזירה, ולאורם בלבד לבחון את משקלה. למרות שאני מכירה בקיומן של אי התאמות מסוימות, אני מוצאת כי ההודאה, בעיקרה, תואמת את ההתוודות ואת הזירה בסוגיות מפתח, וחלקה אף כולל ידיעה של הנאשם בדבר פרטים מוכמנים. אלה, במצטבר, מעצימים את התוקף החיצוני של ההודאה. כמבואר להלן, קביעה זו יפה גם לעניין השחזור.
278. בטרם אתייחס לפרטי ההודאה, אציין, כי בשונה מחברי, לא התרשמתי כי החוקרים הם שהניחו בפיו של הנאשם את התשובות שנתן. ככלל, כפי שניתן לראות שוב ושוב בחקירת הנאשם מיום 19.12.06 (כמו גם בחקירות קודמות), החוקרים מבקשים מהנאשם שיספר את שבאמת ארע ולא יבדה גרסה מליבו. כך, סשה מסר לנאשם עוד טרם החל בהודאה ברצח: "לא צריך להמציא... אני צריך שתספר מה שעשית באמת", (מ"ט 172/06 (1), חלק 1, עמ' 20/100), וכן: "הרי אנחנו לא עושים משפט... אנחנו מציגים הוכחות בבית משפט... הרי אנחנו לא.. לא עושים עסקאות איתך" (מ"ט 172/06 (1), חלק 1, עמ' 34/100), ובהמשך: "לא צריך "לקחת" את התיק, אתה צריך לספר את התיק שלך" (מ"ט 172/06 (1), חלק 1, עמ' 44-45/100), ובנוסף: "לא צריך להמציא רצח. לא צריך להמציא רצח... צריך לספר מה שקרה" (מ"ט 172/06 (1), חלק 1, עמ' 46/100).
279. כאמור, החוקרים היו מעוניינים לחלץ את גרסת הנאשם מפיו, ולעיתים הם מציעים לו מגוון אפשרויות מענה באמצעות שאלותיהם. אולם, לרוב, ובמיוחד בכמה מקרים ברורים ומשמעותיים, המידע שנמסר בהודאה מגיע ביוזמת הנאשם עצמו. כך, למשל, העובדה שראה את המנוחה על גרם המדרגות, העובדה שהיה עם סכין, ששלף את להבו והדגים זאת, שנכנס אחרי המנוחה לשירותי הבנות, ועוד.
280. להלן אדון בפרטים המהותיים אותם מסר והדגים הנאשם לחוקרים במסגרת ההודאה, אשר תואמים באופן ממשי לחטיבת הזירה ואשר מצביעים על משקלה הגבוה של ההודאה. אציין, שעל מנת להימנע ככל האפשר מחזרות בחוות דעתי, חלק מהדיון בפרטי הזירה לא יתקיים כאן אלא בפרקים העוסקים בשחזור ובפרטים המוכמנים.
281. הנאשם ידע למקם את המנוחה ליד תא מספר 2 - בחקירה אמר הנאשם מיוזמתו וללא הכוונה מצד החוקרים: "לדעתי זה היה ליד תא מספר שתיים" (מט 172/06 (1) חלק 2 עמ' 47), (וזאת גם מקום בו, כפי שציין חברי, לא נאמר על ידו בתוך תא מס' 2). בהמשך, הבהיר כי המנוחה נכנסה לתא מס' 2: "אני עשיתי צעד בכיוון שלה, בכיוון שלה. היא קפצה לתא שירותים מספר שתיים" (מ"ט 172/06 (1), חלק 4, עמ' 2/9), ואף מיקם את גופת המנוחה בצד ימין של תא מספר 2: "נפלה לתא מספר שתיים איפה שהאסלה... הנה ככה. כאילו עם הצד... היא נפלה... היא, ככל הנראה, נפלה... הנה אסלה, כאילו ... לצד ימין, כאילו עם הצד" (מט 172/06 (1) חלק 2 עמ' 53-54). לטעמי, ידיעת הנאשם על התא בו נמצאה המנוחה בסופו של יום, מהווה פרט מוכמן מהותי, המחזק את משקל ההודאה.
282. הנאשם ידע לאיזה צד נפלה המנוחה - איני שותפה להתרשמות חברי, כאילו יש פגם בהודאה משום שסשה הוא שדאג להכווין את תשובת הנאשם בנוגע לצד אליו נפלה המנוחה. אכן, הנאשם החווה תחילה לצד שמאל, אולם בדבריו הוא אומר שוב ושוב כי המנוחה נפלה "לצד ימין". בעקבות האמור שואל אותו סשה שאלת הבהרה, בה לא מצאתי כל הכוונה אלא רק ניסיון ליישב את הסתירה בדברי הנאשם: לצד ימין... במובן? אם אתה עומד... ככה, אתה עומד עם הפנים כלפי השירותים", אז השיב לו הנאשם מפורשות "לימין", הגם ששוב החווה לשמאל. סשה שב והציג בפני הנאשם את הסתירה, ואף שואל את הנאשם "אז היא נפלה לשם?" (תוך הצבעה על כיוון ימין) "או שנפלה לכאן?" (תוך הצבעה על כיוון שמאל), לכך שב הנאשם והשיב באופן מפורש: "לא, לימין" (מט 172/06 (1) חלק 2 עמ' 54). כאמור, בניגוד לעמדת חברי, התרשמתי כי הנאשם פשוט התבלבל בתשובותיו, ושאלות סשה בעניין לא נועדו להכניס מילים לפיו אלא רק ליישב בלבול זה, תוך מתן אפשרות מלאה לנאשם לבחור את תשובתו כרצונו. מכל מקום, המנוחה נמצאה ישובה על האסלה, ואין לדעת בוודאות לאיזה כיוון נפלה קודם לכן. די בעצם התיאור שנפלה.
283. הנאשם ידע כי למנוחה נגרמו שני חתכי סכין באזור הגרון- כשנשאל על מספר פצעי הסכין שגרם למנוחה, הנאשם ביוזמתו השיב וללא שהחוקרים "שמו מילים בפיו": "אחד או שניים... פעמיים. פעמיים... יכול להיות פעמיים... בגרון וכאן למטה יותר", ובהמשך, לאחר שנתן הסבר כי בתחתית הגרון רצה לדקור אולם הדבר לא היה אפשרי בשל הסכין היפנית, נשאל שוב "אבל באזור הגרון, אתה אומר, יש שניים, כן?", והשיב באופן מפורש "כן". כפי שהבהרתי, ידיעת הנאשם כי למנוחה נגרמו שני פצעי חתך באזור הצוואר, תואמת את ההדגמה שביצע בתא בלילה הקודם, במסגרת ההתוודות, כמו גם אמירות קודמות של הנאשם. כן תואמים דבריו אלו את דו"ח הנתיחה שלאחר המוות שנערך על ידי ד"ר זייצב (ת/442), ממנו עולה כי נמצאו לפחות שני פצעי חתך עיקריים בצוואר המנוחה.
284. הנאשם ידע לתאר את המנח בו עמדו הוא והמנוחה - לידיעה זו יש משמעות רבה מאוד. בתשובתו לשאלת החוקרים, הנאשם הבהיר מפורשות כי המנוחה עמדה כשצדה מופנה אליו, כשגופה ופניה מופנים לכיוון הקיר, תוך שהוא דוחה את שאלת/"הצעת" החוקרים, לפיה המנוחה עמדה כשגבה מופנה כלפיו או כשפניה כלפיו. לטעמי, עניין זה מלמד שלא מדובר בגרסה שמקורה "בהדרכת החוקרים". ברור כי הנאשם ידע היטב "לעמוד על שלו", מקום בו "הצעות" החוקרים לא התאימו לגרסתו. אילו רצה הנאשם "לרצות את חוקריו", מה פשוט יותר מלאמץ את התזה ההגיונית שהציגו לפניו ולאשרה, כאשר נשאל פעם אחת האם המנוחה עמדה כשגבה מופנה כלפיו ופעם שנייה האם כשגופה מופנה כלפיו? אלא שהנאשם, מבלי להתלבט או להתבלבל, הבהיר באופן מידי כי המנוחה עמדה כשצדה הוא המופנה כלפיו.
285. חשוב להדגיש – אם לא די בכך שהמידע שמסר הנאשם בהודאה לגבי זווית עמידתה של המנוחה תואם את ממצאי הזירה, לגביהם אין מחלוקת, הרי הוא גם הולם את ההדגמה שביצע במהלך ההתוודות, עת הציב את המדובב כשצד ימין שלו מופנה כלפיו, ואת השחזור שהתבצע בהמשך. גם שם העמיד באופן דומה את השוטרת שדימתה את המנוחה.
286. אני סבורה כי ההתאמה לזירה מקבלת מימד עומק נוסף, לנוכח האותנטיות בה התבצעה ההדגמה בנקודה זו. לאחר העמדת החוקר בצדודית אליו, הנאשם ביקש ממנו, ביוזמתו המלאה, שיפנה את פניו אליו ("עם הצד... איכשהו ככה... רא(ש).. עם הפנים אלי"), תוך שהוא מחווה בידיו לחוקר להפנות את פניו כלפיו. השתדלותו של הנאשם לדייק את הסיטואציה מצביעה על הקושי להציג את ההדגמה כבדיה שקרית.
287. אכן, כפי שציין חברי, כאשר התבקש הנאשם להדגים את מנח המנוחה לחוקרים, הוא התבלבל מעט. תחילה ציין כי עמדה כשצד ימין מופנה אליו, ובהמשך שינה את תשובתו לצד שמאל. אח"כ אף הבהיר כי "אני לא יודע. אני היה ככה. או ככה, או ככה" (מט 172/06 (1) חלק 2 עמ' 36). איני שוללת כי בשלב זה, והדבר אכן נראה מתיעוד החקירה, שהנאשם היה מעט מבולבל באשר לכיוונים ובאשר למיקומו המדומיין ו"הוירטואלי" של תא השירותים (בשים לב לכך שההדגמות בשלב זה בוצעו בחדר החקירות). זאת, בדומה לתשובתו הקודמת לעניין הצד אליו נפלה המנוחה. מכל מקום, הנאשם התעשת, ואז הבהיר והדגים מפורשות כי המנוחה עמדה כשצדה הימני מופנה כלפיו וציין "הנה, הנה, היא עמדה ככה כלפי" (מ"ט 172/06 (1), חלק 2, עמ' 87/93). בשים לב להתלבטות של הנאשם (ואזכיר כי ההעמדה הראשונה שביצע הייתה כאמור לצד ימין), לא מצאתי כי רצונם של החוקרים לברר לעומק סוגיה זו, מהווה ניסיון לחלץ מהנאשם תשובה שתתאים להם, אלא כי מדובר במהלך אותנטי מצדו של הנאשם אשר דייק בתשובתו לעניין מנח המנוחה.
288. ידיעת הנאשם את פרטי הביגוד שלבשה המנוחה - אף בעניין זה, דעתי שונה מדעתו של חברי. משקל רב נותן חברי לעובדה שהנאשם התקשה לתת תשובה ברורה באשר לפריט הלבוש העליון שלבשה המנוחה. לטעמי יש ליתן משקל רב יותר ל"יש" הראייתי הברור, ובענייננו, לעובדה שהנאשם ידע לספר ללא היסוס ובאופן מיידי כי המנוחה לבשה ג'ינס בצבע כחול כהה ונעלה נעלי ריצה בצבע לבן-אפור/ אפור - שחור, דבר שבעיקרו הינו נכון עובדתית.
289. בכל הקשור למכנסיים שלבשה המנוחה ולנעלים שנעלה, הנאשם נתן תשובה מהירה ותואמת למציאות, מבלי לטעון לחוסר זיכרון כלשהו. חברי טוען כי תיאור הנאשם את הנעלים אינו נכון, אלא שגם בנקודה זו אני חולקת עליו. הנאשם הבהיר כי המנוחה נעלה נעלי ריצה, אשר צבען היה "לבן עם אפור" ובהמשך "לבן-שחור... או שאפור-שחור. קפצו שם הצבעים האלה", אשר מהווים חלק מרכזי בשילוב הצבעים בנעלי הספורט אותם נעלה המנוחה (ת/458 ו-ת/459). אכן, בצדי נעלי המנוחה היה קיים גם סימן אדום, אולם איני סבורה כלל, כי ניתן לקבל שאך בשל כך מדובר בתיאור שגוי.
290. ודוק, כפי שציינה המאשימה, בסופו של יום, מה הסבירות כי אדם מן הישוב, אשר יישאל אילו נעליים נעלה נערה פלונית, בת 13, באמצע חודש דצמבר, ידע להשיב כי מדובר דווקא בנעלי ספורט (ולא נניח בנעל גבוהה, נעל עור או מגף)? ומה הסיכוי שאותו אדם אף יוכל לזהות באופן מדויק כמעט לחלוטין את שילוב הצבעים הייחודי של אותה נעל (ולא צבע אחיד או שילוב צבעים אחר), אם לא ראה בפועל את אותה נערה ואת נעליה? איני מסכימה לקביעת חברי כי הנאשם "לא מסר תיאור נכון". לטעמי, ידיעת הנאשם כי בשעת הרצח לבשה המנוחה ג'ינס כחול כהה ונעלה נעלי ספורט בצבע לבן-אפור/ אפור-שחור, תואמת את חזות לבושה של המנוחה, ומהווה (כפי שיורחב בפרק הרלוונטי) פרט מוכמן בעל משקל, עליו סיפר הנאשם מיוזמתו לחוקרים וצדק בחלק הארי של תיאורו.
291. לעומת זאת, בכל הנוגע לחלק העליון של לבוש המנוחה, הנאשם טען כי הוא מתקשה לזכור, מסר כי המנוחה לבשה "חולצה, אבל אני לא יודע איזה", וכנשאל תחילה "איזה צבע?" השיב "לא יודע". למעשה, גם בסוף חקירתו, ולאחר שתיאר את החלק העליון שלבשה המנוחה כ- "ירוק יותר, בהיר, אני לא יודע בדיוק", שב הנאשם מיוזמתו לשוחח על החלק העליון אותו לבשה המנוחה והבהיר "הדבר היחידי, אני לא יודע, באיזה קרדיגן ("קופתא") היא הייתה. אני לא הסתכלתי על צבע הקרדיגן ("קופתא")". לדעתי, לא מפתיע שהנאשם, שפגש לראשונה את המנוחה בעת האירוע, ראה אותה למשך זמן קצר ובמצב קיצון, לא יצליח לדייק באופן מלא בתיאור פרטי לבושה. אך טבעי הוא שחלק יזכור, חלק ישכח ובחלק יטעה. אם כן, איני מקבלת שהנאשם שגה בתיאור המעיל של המנוחה אלא פשוט לא זכר מהו, כפי שאמר בזמן אמת לחוקריו.
292. ידיעות הנאשם לגבי הפגיעות ביד ובחזה - תיאור הנאשם את הפגיעות שנגרמו למנוחה ביד ימין ובחזה, תואם את ממצאי הזירה והנתיחה. לעניין זה, לא רק שהנאשם ידע לספר, ואף להדגים, כי פגע עם הסכין ביד ימין של המנוחה כשזו "הרימה את היד" בתנועת התגוננות, אלא הוסיף כי אותה פגיעה התרחשה לאחר החיתוך הראשון שלו בצוואר המנוחה: "כאשר.. כשאני ב.. (מראה על הגרון) פגעתי במקרה בגרון, היא הרימה את היד (רומן מראה תנועת התגוננות)... כשהכיתי בפעם השנייה אני פגעתי במקרה ביד כאן" (מט 172/06 (1) חלק 3 עמ' 11 – התיאורים במקור- ת.נ.ש). בהמשך הדגים הנאשם כי בשלב ההנפה השנייה, לאחר שפגע בידה של המנוחה, המשיכה תנועת הסכין ופגעה בחזה המנוחה (ראו גם הציטוטים בסע' 249).
293. יכולתו של הנאשם לתאר לחוקרים את הפגיעות שנגרמו למנוחה, הן ביד והן באזור החזה, באופן התואם במידה רבה לפגיעות ולחתכים שאכן נגרמו לה בפועל, מהווה אף היא פרט משמעותי המחזק את משקל ההודאה. כן אדגיש, הפרטים נמסרו על ידי הנאשם מיוזמתו, ומבלי שהחוקרים "שמו מילים בפיו", למעט שאלה כללית "איפה עוד פצעת אותה בגוף?.. ראש, כתפיים, ידיים, רגליים" (מ"ט 172/06 (1), חלק 3, עמ' 8/65). יתירה מזו, הוא אף מוסיף דקויות בתיאורו, ומתייחס לעומק החתך ולנסיבות בהן החתך נגרם (מדגים איך הרימה את היד, מציין שהפגיעה ביד הייתה במקרה). אלה פרטים שלא נצפה למצוא בהודאת שווא, שמן הסתם תהיה מכאנית ושטחית. בנסיבות אלו, ידיעת הנאשם אודות הפגיעות שנגרמו למנוחה ביד ימין ובאזור החזה, הינה בעלת משקל של ממש.
עוד אני רואה להזכיר בהקשר זה, כי הנאשם סיפר בתחילת מעצרו כי שמע שמועות כאלה ואחרות אודות האופן שבו נרצחה המנוחה. משלל הגרסאות שהיו בפניו, לא בחר בחלופות ששמע בנוגע לדקירות בבטן או בלב, ואף לא בחר לאמץ מתוך החלופות שהציעו לו חוקריו איברים אחרים בהם פגע, אלא תיאר פגיעות שתואמות את דו"ח הנתיחה. לטעמי, אין כל היתכנות, שיכול היה לנחש כי למנוחה נגרם חתך בחזה.
294. אינני מתעלמת כמובן מהעובדה שהנאשם תיאר את הפגיעה ביד ימין של המנוחה באזור האמה (או שורש כף היד), בעוד שעל פי חוות דעתו של ד"ר זייצב, פצעי החתך שנמצאו ביד ימין של המנוחה היו באזור האצבעות וכללו "פצע חתך נמצא באגודל הימני סמוך לציפורן, אופקי...", "פצע חתך נמצא באצבע 4 של כף היד הימנית, בצד קדמי של הגלילי המרוחק, אלכסוני, מלמעלה למטה ומימן לשמאל...", "פצע חתך נמצא באצבע 3 של כף היד הימנית, בצד החיצוני של הגליל המרוחק...".
כפי שציינתי קודם לכן, בהתחשב בעובדה כי עסקינן באירוע רצח ברוטאלי וכאוטי, אינני שוללת כי הנאשם אכן אינו זוכר באופן מדויק האם הסכין שהניף פגע בחלק התחתון או העליון של יד ימין של המנוחה. מכל מקום, חוסר זה מתגמד לנוכח העובדה שהנאשם ידע לציין את הפגיעות ביד ובחזה ולתאר את נסיבותיהן הקונקרטיות, למרות שפגיעות באיברים אלה לא היו במוקד תקיפתו את המנוחה.
295. כפי שיורחב בהמשך בפרק שיעסוק בפרטים מוכמנים, מסקנה זו אף משתלבת עם חוות דעתו של ד"ר זייצב (וכן חוות דעתו של ד"ר קוגל), לפיה בעוד פצעי החתך באצבעות כפות הידיים יכולים להשתלב עם פצעי הגנה, הרי שהחתך בשורש כף היד השמאלית של המנוחה נגרם, "קרוב לוודאי", לאחר המוות (מאחר ובקרקעיתו נמצאו רקמות רכות ללא דימום). לעניין זה אפנה כבר עתה להודאה שמסר הנאשם לחוקרים ביום 21.12.06, בה הבהיר מיוזמתו כי גרם לחתך בכף ידה של המנוחה, לאחר שזו פרפרה ואיבדה הכרה, וזאת "על מנת לבלבל עקבות" (מ"ט 120/06 (1), חלק 2, עמ' 58/93).
296. בנוסף, איני מתעלמת מהעובדה, אליה הפנה חברי, כי הנאשם ציין שלדעתו פגע במנוחה גם בצד הגוף התחתון, באזור התוספתן, כאשר בפועל לא נמצאו על המנוחה פגיעות מסוג זה. שוב, לדעתי, חוסר זה, הגם שקיים (ויש לו משקל כלשהו), לא די בו כדי לשלול או לשמוט את הקרקע מתחת ל"יש" הראייתי הברור, ככל שזה נוגע לידיעת הנאשם אודות הפגיעות ביד ובחזה. כן אוסיף, כי בכל מקרה, בכל הנוגע לפגיעה במותן או בתוספתן של המנוחה, הנאשם היה מסויג, תוך שציין: "נראה לי כאן איפה שהתוספתן הזה ו.. מתחת לגב התחתון, לדעתי הבאתי לה מכה גם כן... יכול להיות אני לא יודע... איפשהו כאן". מכל מקום, לא ניתן לשלול את התזה שהעלתה המאשימה בסיכומיה, כי אפשר והנאשם אכן כיוון בשלב כלשהו את הסכין לעבר אזור המותן של המנוחה, אולם בשל השכבות שלבשה - הסכין לא חדר ו/או לא פגע בגופה. חיזוק לתזה זו מצוי בחוות דעתו של ד"ר זייצב, שם צוין כי בתחתית חולצתה התחתונה של המנוחה (מתוך 3 שכבות עליונות שלבשה), נמצאו שני קרעים ("בקצה התחתון מימין נמצאים 2 קרעים..."). גם כאן, איני מתעלמת מכך שמדובר היה בחולצה תחתונה כפי שמחדד הסנגור, ואולם, בהינתן מיקום הקרע – בתחתית ומימין, הרי שלא ניתן לשלול את האפשרות שדווקא היא שניזוקה מפגיעת הסכין בדיוק כפי שהדגים הנאשם.
297. לסיכום סוגיית התאמת ההודאה לזירה ולנתיחה- אכן, כפי שציין חברי, קיימות אי התאמות בין נתונים שונים שמסר הנאשם במסגרת ההודאה ובין ממצאי הזירה או הנתיחה. כאמור, הדברים נוגעים, בין היתר, לאמירת הנאשם כי פגע במנוחה באזור המותן, ואמירת הנאשם כי פגע בשורש כף יד ימין של המנוחה, היעדר התייחסות לחבלות בראשה. לכך יש להוסיף גם את אמירת הנאשם כי עיניה של המנוחה היו פקוחות (אשר לא נמצא לה תיעוד ברור בדו"ח הנתיחה) וטענתו כי יצא מדלת התא, נעל אותה מבחוץ ולא טיפס על שום דבר. כמו גם את עניין הותרת הגופה ישובה על האסלה. הצגתי לעיל מספר הסברים אפשריים לאי התאמות אלה. מקורם, כך לטעמי, בעובדה שבשלב ההודאה הנאשם כיוון לגרסת האפקט, שמבוססת על שכחה של אלמנטים הקשורים ברצח, ואינה מתיישבת עם פעולות מתוכננות. על כן, הנאשם העלים מחוקריו את עניין ניקוי הזירה, שאינו מתיישב עם "אפקט" (ראו דבריו לארתור - מט 165/06 (26) חלק 3 עמ' 24/46), וכך אף ניתן להניח ביחס להנחת גופת המנוחה על האסלה – מהלך העומד אף הוא בסתירה לרצח מתוך אובדן זיכרון והתפרצות עצבים. לגבי פרטים נוספים שחסרו מההודאה, הרי שכפי שפירטתי, ועוד אדרש לכך להלן, כאשר עסקינן באירוע רצח ברוטלי כזה, המתרחש בפרק זמן מהיר, סביר כי הנאשם לא יזכור כל פרט ופרט.
כאמור, הגם שאין להתעלם מאי ההתאמות, הרי שלהתרשמותי, אין בהן כדי למעט ולפגוע במארג הראייתי הפוזיטיבי, שכלל את ידיעתו אודות המנח בו עמדה כאשר אירע הרצח, סוג הפגיעות שנגרמו לה, שני פצעי חיתוך באזור הגרון, הבגדים שלבשה והתא בו אירע הרצח. נתונים אלה מלמדים כי לפנינו הודאה בעלת משקל משמעותי. גם אם פחות מזה של ההתוודות בפני המדובב.
298. בשים לב לאיכות וכמות הפרטים שידע הנאשם למסור, לרוב מיוזמתו ולעיתים תוך דחיית התזה שהציגו לפניו החוקרים, אף איני רואה כיצד ניתן לטעון כי "הוכוון" על ידי החוקרים או נתן את הפרטים כתוצאה מ"ניסוי וטעייה", וטענה זו של ההגנה יש לדחות.
השחזור:
299. עוד באותו יום, לאחר הודאתו ברצח בפני החוקרים, הוצא הנאשם לביצוע שחזור בבית הספר. גם על השתלשלות העניינים העובדתית הנוגעת לחלק מביצוע השחזור, פירט חברי, בין היתר בסעיפים 177-184, וכן בסעיפים 275-296 לחוות דעתו, כך שלא אאריך בתיאור הדברים אלא מקום בו הדבר נדרש.
300. כבר עתה אבהיר, כי איני רואה עין בעין עם חברי גם בכל הנוגע לקביעותיו בעניין משקל השחזור. לדעתי, עסקינן בשחזור מלא ומפורט, אשר גם במסגרתו ידע הנאשם למסור פרטים מהותיים ומוכמנים, התואמים לממצאי הזירה והנתיחה. אכן, גם בשחזור עלו סתירות מסוימות ו-"אי דיוקים" מטעם הנאשם, אולם אלו ניתנים להסבר, ובכל מקרה אינם פוגעים בהתרשמותי הכוללת ובמסקנתי לגבי משקלו.
301. אמינות עורך השחזור - כפי שציין חברי, השחזור נערך על ידי הקצין אנטולי שקלאר (להלן: "אנטולי"), אשר לא היה חלק מצוות החקירה, והגיע במיוחד מתחנה אחרת. בחוות דעתו העביר חברי ביקורת על התנהלות אנטולי במהלך השחזור ואחריו. בין היתר, קבע כי אנטולי היה בקיא בפרטי האירוע טרם ערך את השחזור, וכי עדותו ועדות החוקרים האחרים בסוגיה "לא היו מדויקות וזאת בלשון זהירה" (סע' 322 לחוות הדעת).
302. איני שותפה כלל לביקורת זו. להתרשמותי, אנטולי ביצע את תפקידו נאמנה ואפשר לנאשם לבצע את השחזור באופן חופשי, תוך שהוא ממקד אותו רק מקום בו הדבר נדרש. לטעמי, לא ניתן לראות בשאלות ששאל אנטולי ואליהן הפנה חברי את ביקורתו, כגון "כמה פעמים דקרת אותה?" (לאחר ביצוע השחזור הראשון ע"י הנאשם), "באיזה איזור בגוף דקרת אותה?" (לאחר תשובת הנאשם כי דקר את המנוחה "פעמיים.. שלוש.. ארבע") או "ואח"כ?" (לאחר שהנאשם משיב כי הדקירה הראשונה הייתה בצוואר), כשאלות מנחות או ככאלו החורגות באופן כלשהו מניהול תקין וסדיר של שחזור. מכל מקום, ברור כי אין בשאלות אלו של אנטולי כדי לשים תשובות כלשהן בפיו של הנאשם.
303. כמו כן, באשר לדוגמאות לשאלות אליהן מפנה חברי בסעיף 293 לחוות דעתו, הן בנוגע לשערות המנוחה שנמצאו בתא והן בנוגע לנעילת הדלת מבפנים/מבחוץ, הרי שאלה נשאלו על ידי אנטולי בתחנת המשטרה, לאחר שהסתיים השחזור הפיזי בזירת האירוע (ראו סוף עמ' 74/90 לתמלול השחזור מיום 19.12.06). ודוק, איני שוללת את האפשרות כי בשלב זה, כאמור אחרי סיום השחזור שעשה הנאשם בזירה, אכן מסרו החוקרים לאנטולי מידע כלשהו לצורך השלמת החקירה. על כן, איני מקבלת את המסקנה כי אנטולי לא אמר אמת, עת טען בעדותו כי לא קיבל מידע מקדים מהחוקרים טרם עריכת השחזור.
304. באשר למהימנותו של אנטולי, יש לציין את הדברים הבאים - אנטולי העיד בפנינו ביום 26.10.21 כי בשלב עריכת השחזור לא נחשף לתמונות, לדו"ח הפתולוגי, למקום הרצח בתוך בית הספר או למידע על איך בוצע הרצח, וכי עובר לשלב השחזור לא נרמזו לו פרטים הנוגעים לחקירה (עדות אנטולי, עמ' 522-523 לפרוטוקול). אנטולי הותיר עלי בעדותו רושם חיובי ומצאתי לתת אמון בגרסתו, אשר לטעמי לא נסתרה. לדעתי, עצם העובדה שהובא קצין חקירות מנוסה ממחוז אחר, אשר לא היה מעורב בתיק בשום צורה, מלמדת כי ברור היה לגורמי החקירה הצורך בהובלת השחזור על ידי גורם "נקי". אף מטעם זה, לא אוכל להסכים עם קביעות חברי לפיהן החוקרים התנהלו בצורה פסולה ודאגו לעדכן את אנטולי בפרטי ההודאה טרם עריכת השחזור, או כי אנטולי עצמו "הסכים" לקבל מידע זה קודם לעריכת השחזור.
305. מהלך השחזור - בטרם היציאה לשחזור, לאחר שאנטולי הבהיר לנאשם את זכויותיו, ביקש הנאשם מיוזמתו להודיע לעורך דינו שהוא מסר הודאה "בלב נקי" (עמ' 2/90 לתמלול השחזור מיום 19.12.06). לאחר הגעתו לבית הספר נשאל הנאשם כיצד אירוע הרצח התחיל, והשיב "פשוט אני שמעתי השפלות והעלבות כלפיי, העלבות כלפי שלי.. המשפחה שלי. ולא החזקתי את עצמי והתפרצתי" (שם, עמ' 6/90). הנאשם סיפר כי ספג את הקללות מהילדים בבית הספר, אשר בין היתר ביקשו ממנו סיגריות, וכי ביום הרצח כבר היה עצבני. כשעלה להכין לעצמו קפה "והבחורה הזאת קראה לי בשם גנאי. ממ.. אני התפרצתי וביצעתי.. את הרצח" (שם, עמ' 7/90). יש לציין, כי ניכר שכבר בשלב זה ניסה הנאשם לעבות את "טענת האפקט", לפיה הרצח בוצע לאחר ש"העצבים לא החזיקו מעמד" וכי "אני זוכר ממש מעורפל, איך אני רצחתי/הרגתי אותה, אני נזכר בחלקים מסוימים של התיק הזה, אבל אני לא זוכר הכל במדויק, איך כל זה התרחש" (שם, עמ' 7-8).
הנאשם התבקש להראות לאנטולי את המקום בו פגש את המנוחה, והוביל אותו למקלט מספר 2 בו עבד. לדבריו, כשיצא מהמקלט והחל לעלות לכיוון חדר המורים, על מנת להכין קפה, הוא ראה את המנוחה. הנאשם הדגים, באמצעות השוטרת שדימתה את המנוחה, כי זו עמדה בתחילת גרם המדרגות המוביל לקומה הבאה, שם נמצאים שירותי הבנות, ו-"כבר הייתה עולה במדרגות". לדבריו, המנוחה קיללה אותו, כשבין היתר קראה לו "בן זונה", ועלתה במהירות במעלה המדרגות כשהוא בעקבותיה, מרחק של "שלוש ארבע צעדים ממנה". הנאשם הוסיף: "מאותו הרגע אני זוכר ממש מעורפל משהו, את מה שהיה. היא קפצה לתוך שירותי נשים" (שם, עמ' 13/90).
בראש המדרגות, תחילה ביקש הנאשם מהשוטרת לפנות ימינה, לכיוון העלייה לקומה העליונה בבית הספר. הנאשם נראה מעט מהוסס, תוך שציין "ופה אני לא זוכר", אך לבסוף הפנה את אנטולי לחדר השירותים בקומה בה היו (זירת הרצח), באומרו "לא, היא לא, היא לא הייתה בתהליך עלייה. או שהיא לאלה.. לאלה... לשירותים האלה ככל הנראה היא נכנסה" (שם, עמ' 14/90).
בתוך חדר השירותים ביקש הנאשם שהשוטרת תעמוד בסמוך לתא השני ("אפשר הבחורה תיגש לתא השני?" (שם, עמ' 17/90). עוד תיאר, כי גובה המנוחה היה בסביבות 1.50-1.60 מטר, כי הייתה "חטובה" וכי לבשה ג'ינס כחול ונעלה נעלי ספורט בצבע "ייתכן לבן עם שחור או אפור עם שחור, אני לא זוכר" (שם, עמ' 19-20/90). הנאשם סיפר כי המנוחה אמרה לו שיעזוב את המקום. הוא רץ, קפץ אחריה לתא, והוציא את הסכין היפנית שנשא עמו (שם, עמ' 23/90).
בהמשך לכך, הנאשם מיקם את השוטרת בתוך התא השני כשפניה לכיוון התא הראשון, והדגים את ביצוע הרצח באמצעות תנועת חיתוך לכיוון גרונה של המנוחה ("הבאתי לה מכה בגרון. אני לא זוכר, עמוק, לא עמוק" (שם, עמ' 25/90)). עוד הוסיף ותאר, כי המנוחה רצתה לסגור את הדלת אך הוא עצר אותה, וכי הרימה את ידה הימנית, בתנועת התגוננות. אז פגע בה גם ביד ובחזה. חרף ההדגמה המפורטת, הנאשם המשיך "לפזר" אמירות בדבר "שכחה" של חלק מפרטי הרצח ("הילדה הרימה את היד... כאילו, כאילו מתגוננת... אני פגעתי ביד, ו.. אי שם באזור הזה פגעתי עם הסכין. אני כבר לא זוכר כלום... אני זוכר בערך... אני לא זוכר איך רצחתי/הרגתי" (שם). הנאשם תיאר כי לאחר הרצח נפלה המנוחה לצד שמאל של התא, כשראשה בין האסלה לבין הקיר של תא השירותים השלישי, והוסיף: "אני לא יודע, כמה פעמים הבאתי עוד מכות. אני לא זוכר" (שם, עמ' 26/90).
הנאשם תיאר, כי לאחר הרצח יצא וסגר/נעל את דלת התא "או שמבחוץ או שמ.. שמבפ.. לא, אני, כנראה, מבפנים סגרתי/נעלתי את הדלת... רוב הסיכויים מבפנים" (שם). עוד הוסיף, כי נעל את המנעול ונותר עם המנוחה בתא (שם, עמ' 27/90). לאחר מכן תאר כיצד יצא - "מלמעלה טיפסתי החוצה. מעל התא טיפסתי החוצה", כאשר עלה על האסלה וקפץ מעל לדלת, תוך הנחת הידיים על דפנות התא לחדר השירותים הראשי, כך שהדלת נותרה נעולה. הנאשם תאר כי ניקה באמצעות חולצתו את חלקה העליון של הדלת. הנאשם נשאל על מספר הפעמים שדקר את המנוחה והשיב: "אני לא יודע, פעמיים, שלוש פעמים, ארבע, אני.. לא זוכר". (שם, עמ' 28/90).
כן הוסיף והדגים פעם נוספת, כי הפגיעה הראשונה הייתה בגרונה של המנוחה, וכי אז ניסה לפגוע בה פעם שנייה אך פגע בטעות בידה ואחר כך באזור החזה. הנאשם הדגים כי כשהשיג את המנוחה היא הייתה בתוך התא, כאשר "היא הייתה ככה על מנת לסגור/לנעול את הדלת" (שם, עמ' 34/90). עוד הוסיף כי "הביא מכה" בהתחלה בצוואר, תוך שציין כי חתך "את כולו, זאת אומרת חצי צוואר, או שרק קצת. אני לא יודע, אני לא זוכר.". לאחר מכן, המנוחה ישר הרימה את ידה, והוא דקר פעם שנייה ופגע "אי שם בחזה, אני לא יודע לאן... שלוש פעמים... ארבע פעמים היכיתי, נראה לי.. הילדה התחילה להתכופף." (שם, עמ' 35/90). עוד הוסיף וציין, כי לאחר מכן דקר אותה באזור המותן, וזכר כי המנוחה נפלה ושכבה וכי אז נעל/ סגר את הדלת.
הנאשם נשאל שוב על פעולותיו לאחר הרצח והשיב כי סגר את הדלת, תוך שהוא מציין: "אני, לדעתי, ממ.. סגרתי/נעלתי מבפנים, או שמ.. מבחוץ.. אני לא זוכר במדויק. אני סגרתי/נעלתי את הדלת כאילו תפוס כאן." (שם, עמ' 38/90). לשאלת אנטולי השיב כי "המכסה היה מורם כאן. והמכסה עצמו היה סגור (הערה: כנראה מתכוון למושב)... אני לא זוכר במדויק" (שם, עמ' 39/90 ההערה במקור – ת.נ.ש). הנאשם שב ותיאר כי טיפס על האסלה, שם ידיו על דפנות התא וזינק החוצה, כאשר לאחר מכן ניקה את הדלת ("אני לקחתי את הקרדיגן ("קופתא") וניגבתי אותה (את הדלת)" (שם, עמ' 40/90)). לשאלת החוקר האם המנוחה אמרה משהו השיב: "הדבר האחרון ששמעתי הוא או "איטה" או "אימא"" (שם, עמ' 41/90).
לשאלת החוקר, הנאשם הבהיר כי לא תפס את המנוחה אלא רק הכה אותה, תוך שהוא מציין "ייתכן ושמתי יד..." (שם, עמ' 42-43/90). כן ציין כי שם לה יד על מנת שלא תקפוץ עליו וכי הכה אותה "שלוש או ארבע פעמים. אני לא יודע במדויק" (שם, עמ' 44/90).
הנאשם תאר כי לאחר הרצח ירד למטה. אז הבחין בדם על היד שלו ועל הסכין, הלך לשירותי הבנים, ליד המקום בו עבד, ושם שטף את ידיו ואת הלהב, "אבל כנראה שטפתי לא טוב" (שם, עמ' 48/90). בהמשך הוסיף, כי לאחר מכן הלך להכין לעצמו קפה בחדר המורים, ואז שב לחדר השירותים של הבנים, על מנת להטיל מימיו. שם הבחין ב- "טיפות דם על הרצפה ליד האסלה. בערך.. היה שתיים, שלוש טיפות" (שם, עמ' 51/90), אשר לדעתו טפטפו מהיד שלו והיו טריות. הוא סיפר כי לא עשה עמן דבר וחזר למקלט, להמשיך בעבודה.
הנאשם סיפר כי לאחר הרצח המשיך לעבוד עם הסכין, כאשר הוא שבר את הלהבים על הרצפה וזרק אותם לפח אשפה בסיום היום. את הבגדים אותם לבש בזמן הרצח, וכן את כלי העבודה, השאיר בתיק במקלט בסיום היום, והלך לביתו. לדבריו, כשהגיע ביום חמישי לבית הספר היו במקום שוטרים, והוא לא יכול היה לקחת את התיק, לכן אסף אותו ביום שישי. כן הוסיף כי באותו יום (שישי) זרק את המכנסיים לפח ליד ביתו.
הנאשם סיפר כי בערב יום הרצח שוחח עם ראובן ג'נח. אז שאל אותו על "שירותים" ו-"אסלה". הוא ציין כי בזמן האחרון היה כל הזמן בעצבים, ונזכר באירוע קודם של "התקף עצבים" בו הכה את אחיו חזק, אם כי לדבריו "אני לא זוכר על מה, אני לא זוכר כלום ואיך... ההורים שלי סיפרו לי, שהרבצתי לו חזק מאוד, והוא הלך, ממ, לשירותים לעשות צרכים קטנים ועשה עם דם" (שם, עמ' 60/90). לבסוף, הוסיף כי לא רצה לבצע את הרצח וכי לא הייתה לו כוונה להרוג את המנוחה.
בסיום השחזור, אנטולי ביקש מהנאשם להדגים את אופן היציאה שלו מהתא לאחר הרצח (כאשר קודם לכן הנאשם לא השלים את הדגמתו). הנאשם עלה עם רגליו על מכסה האסלה, נעזר בידיו לאחוז בדפנות התא העליונות, התיישב על שפת הדלת, זינק החוצה לחדר השירותים, וניגב עם חולצתו את סף הדלת. עם זאת, ציין כי "זה ככה. זה לא מדויק.. אני לא זוכר, איך זה היה... אני לא זוכר, אבל קפצתי מעל הדלת הזאת... מה עשיתי הלאה ממש כאן, אני לא יכול להגיד. אני לא יכול להיזכר בזה" (שם, עמ' 73-74/90).
306. בסיום השחזור בבית הספר הוחזר הנאשם לחדר החקירות, שם נשאל שאלות הבהרה על ידי אנטולי. כאמור, רק בשלב זה הטיח אנטולי בנאשם פרטים הקשורים לדברים שמסר בחקירה, כשבין היתר נשאל מדוע מסר בחקירה כי סגר את דלת תא השירותים מבחוץ, והשיב "אני לא זכרתי במדויק, אני חשבתי שנעלתי/סגרתי מבחוץ באמצעות סכין... במקום נזכרתי שנעלתי/סגרתי מבפנים, לא מבחוץ... אני לא זוכר במדויק... אני יודע שנעלתי/סגרתי את הדלת... ככל הנראה מבפנים היה" (שם, עמ' 77-78/90).
הנאשם נשאל האם הוא זוכר את מספר הפעמים שהכה באמצעות הסכין והשיב: "לא. היה.. ארבע פעמים, ככה. ככל הנראה ארבע פעמים. אני לא יכול להגיד במדויק. אבל.. שלוש פעמים הבאתי מכה על בטוח" (עמ' 78-79/90).
בנוסף, הנאשם נשאל על שערות המנוחה שנמצאו בזירה, ואמר כי אינו זוכר אם תפס את השיער שלה במהלך הרצח. לדבריו, שיער המנוחה היה "עטוף" "כמו שלא קולעות (הכוונה לצמות), אלא סתם ככה וזורקות אחורה" (שם, עמ' 80/90), אך הוא אינו זוכר את צבע השיער שלה. הנאשם שב וציין כי המנוחה לבשה ג'ינס כחול כהה וסוודר שאת צבעו הוא אינו זוכר, אבל חושב שהיה יותר בהיר מהג'ינס, ונעלה נעלי ספורט "רוב הסיכויים אפור-שחור היו... אני לא יכול להגיד את הצבע במדויק" (שם, עמ' 81/90).
הנאשם שב וציין כי המנוחה "כבר כאילו הייתה בשירותים. אני כאילו עצרתי אותה... שהיא לא תסגור/תנעל את הדלת" (שם, עמ' 83/90). הוא הבהיר כי עצר אותה באמצעות ידו השמאלית, תוך תפיסת השיער של המנוחה, והכה בידו הימנית. הנאשם שוב נשאל כמה פעמים פגע בגרונה של המנוחה והשיב: "פעם או פעמיים" (שם, עמ' 85/90).
התרשמותי מהשחזור ובחינת משקלו
307. כפי שציין חברי, גם במסגרת השחזור קיימים פרטים בהם לא דייק הנאשם, או כאלה שאינם תואמים באופן מלא את מצב הדברים בזירה לאחר הרצח. בשים לב לאמור, חברי קבע כי "קיימת אי התאמה כוללת בין השחזור לבין ממצאי הנתיחה והזירה.. בעייתיות רבה יש באותנטיות של השחזור, ובהתנהלות הנאשם במהלך השחזור". עוד קבע, כי "משקל" הבעיות שבאופן השחזור, התמצאות או אי התמצאות הנאשם במבנה בית הספר ובקומה שבה בוצע הרצח, היסוסיו הרבים, הפגמים שבהדגמה ו"התמסרותו" בתשובותיו לשאלות אנטולי, מטים את הכף גם כאן לכך, שמשקלו של השחזור הינו מועט ביותר" (סע' 296).
308. אכן בעריכת השחזור נפלו פגמים מסוימים. לעניין זה ניתן כמובן להפנות לפתק בעברית וברוסית שהיה מודבק על דלת חדר השירותים בהם התרחש הרצח, לפיו (בעברית) "השירותים לא בשימוש". מקובלת עלי המסקנה אליה הגיע חברי, כי נוכח פגם ממשי זה, הפניית הנאשם את החוקרים לחדר השירותים בו התרחש הרצח במסגרת השחזור אינה יכולה להוות פרט מוכמן. כך גם בעניין מיקום הזירה, אשר הוצג לנאשם עוד בחקירה מיום 15.12.06, כפי שמציין הסנגור בסיכומים. עוד מקובלת עלי מסקנתו של חברי כי לא היה מקום שהחוקרים ייקחו מידו של הנאשם את סכין הפלסטיק ששימשה אותו להדגמה, טרם שחזר את היציאה מהתא.
309. ואולם, לצד זה, וכפי שציינתי לעיל בפרק ההודאה, מלכתחילה איני סבורה כי ניתן לצפות שתהיה התאמה מלאה בין השחזור לזירה. זאת, בין השאר, נוכח אופי האירוע, העובדה שטבעי שלא כל פרט ייזכר במדויק, והמגמתיות של הנאשם לייצר "גרסת רצח תחת אפקט". לדעתי, לא בכדי דאג הנאשם לשלב במהלך השחזור טענות שכחה ואובדן זיכרון, להיראות כמהסס במספר נקודות, ואף לטעון בראשית השחזור כי "אני זוכר ממש מעורפל, איך רצחתי/הרגתי אותה, אני נזכר בחלקים מסוימים של התיק הזה, אבל אני לא זוכר את כל זה במדויק, איך הכל התרחש".
310. משכך, ובנסיבות המקרה הכוללות, גם לנוכח אי ההתאמות, דעתי היא כי השחזור אותו ביצע הנאשם הינו אותנטי ומפורט, תואם את ממצאי הזירה בהיבטים משמעותיים, ושבמסגרתו אף ידע הנאשם למסור פרטים מוכמנים בעלי משקל ממשי. השחזור, כמו ההודאה, אף כלל "אותות אמת", כגון התייחסות למילותיה האחרונות של המנוחה (איטה או אימא) והבעת צער וחרטה מצד הנאשם. כל אלה מעידים על משקלו הפנימי הגבוה של השחזור.
התאמת השחזור לזירה
311. שחזור המנח בו עמדו הנאשם והמנוחה - כך, כמו בהודאה שקדמה לשחזור וכמו בהתוודות, הנאשם ידע להכווין מיוזמתו את השוטרת אשר דימתה את המנוחה לעבר תא מספר 2. בהמשך, אף ידע הנאשם למקם את השוטרת בתוך התא, תוך שהוא עצמו מכוון, מסובב ומנחה אותה לעמוד כשפניה מופנות לכיוון התא הראשון, וצד ימין שלה מופנה כלפיו. בפרק שיעסוק בפרטים המוכמנים אדון בהרחבה גם בממצאי הזירה, אולם כבר עתה אומר, כי לשיטתי ובניגוד לדעת חברי, חלק זה בשחזור, הכולל את מיקומה והעמדתה באופן מיוחד ומסוים של "המנוחה" על ידי הנאשם, תואם באופן מלא את ממצאי הזירה שאינם במחלוקת.
312. מצב דלת השירותים- הנאשם תיאר שתקף את המנוחה לפני שסגרה את הדלת, וזו נותרה פתוחה. בשונה מעמדת חברי, אני סבורה שגרסת הנאשם נתמכת אף היא בממצאי הזירה. נושא זה היה נתון למחלוקת בין הצדדים, וידון בהרחבה בהמשך בפרק על הפרטים המוכמנים.
313. ידיעת חלק מפרטי הלבוש של המנוחה - בנוסף, גם בשחזור ידע כאמור הנאשם לתאר את לבוש המנוחה, בדגש על העובדה שלבשה מכנסי ג'ינס בצבע כהה ונעלה נעלי ספורט בשילוב הצבעים לבן - אפור/ אפור - שחור.
314. מיקום הפגיעות במנוחה - שיחזור הנאשם את מיקום הפגיעות תואם את ממצאי הנתיחה, מבחינת אופן שיסוף הגרון ומבחינת הפגיעות ביד ובחזה המנוחה. הנאשם אומנם לא ידע לומר את מספר הדקירות המדויק ובמהלך השחזור לא ביצע שתי תנועות שיסוף של הגרון, אולם הדגיש כי פגע במנוחה מספר פעמים (ככל הנראה 4 פעמים), ואף ידע לספר כי פגע בגרונה של המנוחה "פעם או פעמיים".
אוסיף לעניין זה, כי להתרשמותי ניתן לזהות כי הנאשם חש מבוכה, עת התבקש להדגים את תנועות הסכין על השוטרת שדימתה את המנוחה. גם בכך ניתן להסביר מדוע ההדגמות שביצע היו "מורכבות פחות" מאלו שהדגים הנאשם במהלך ההתוודות בפני ארתור או במהלך ההודאה, בין היתר לעניין היקף תנועת היד.
315. אופן יציאת הנאשם מהתא - האופן בו שחזר הנאשם את הדרך בה יצא מהתא, עת טיפס על האסלה, הניח ידיו על צדדיו וקפץ החוצה לחדר השירותים, תואם את ממצאי הזירה, בדגש על מציאת טביעות נעליו של הנאשם על מכנסיה של המנוחה והמצאות כתמי דם על קורות התא. יתר על כן, ניתן אף לקבל כי נוכח חזרתו למקום הפשע, הוא אף נזכר באופן יציאתו מהתא, וגם לכך אדרש בהמשך. עוד ראיתי לציין, כפי שהעיר חברי, שהנאשם מסר את סכינו לאנטולי טרם ביצע את ההדגמה, ואולם, מספר שניות קודם לכן, כאשר נתבקש להדגים את דרך יציאתו מהתא, הנאשם הדגים באופן ממשי כיצד הניח את ידיו על קורות התא כשהסכין בימינו.
אמנם, הנאשם אינו מתאר כי הותיר את המנוחה לאחר הרצח על האסלה. לטעמי, פרט זה אינו בבחינת פרט סותר אלא פרט חסר, שהיעדרו מתיישב היטב עם גרסת הרצח באפקט שביקש הנאשם לקדם. אוסיף בהקשר זה, כי בהחלט אפשרי, שהנאשם חש מבוכה להודות כי דרך על גופת המנוחה.
316. טיפות הדם בשירותי הבנים - במסגרת השחזור, הנאשם תאר כי לאחר הרצח הלך לשירותי הבנים על מנת לשטוף את ידיו ואת הסכין. שם הבחין בטיפות דם אשר לדעתו טפטפו ממנו. הדבר מתיישב עם טיפות הדם שראה במקום המנקה ויקטור, כמו גם עם החשש שהביע הנאשם, בין היתר במסגרת ההתוודות בפני ארתור, כי ממצא זה קשור אליו באופן ישיר, ועלול להפליל אותו בשל ה"טעות" שעשה בהותירו את טיפות הדם במקום.
סיכום הדיון במשקל השחזור
317. גם אם נפחית במעט ממשקל השחזור, נוכח פגמים ואי דיוקים כאלו ואחרים שנסקרו לעיל, נותרים אנו בסופו של יום עם שחזור מפורט, הכולל מספר לא מבוטל של נתונים ופרטים אותם ידע הנאשם למסור ולהדגים ביוזמתו. כמצוין לעיל, וכפי שיפורט עוד בהרחבה בפרק הזירה, השחזור עולה בקנה אחד עם ממצאי הזירה והנתיחה, כמו גם משתלב במארג הראייתי בחטיבת ההודאה לצד ההתוודות וההודאה שמסר הנאשם. בשים לב לאמור, דעתי היא כי לפנינו שחזור אותנטי ובעל משקל גבוה.