ההודאה בפני החוקרים ביום 21.12.06 -
318. קודם להודאה זו, ביום 20.12.06, נפגש הנאשם עם עורך דינו החדש, ובעצתו חזר בו מההודאה שמסר יום קודם. בנוסף, בהארכת מעצר של הנאשם ביום 21.12.06, טרם חקירתו, נחשף בפני הנאשם דבר קיומו של המדובב.
319. לנתונים אלו, קרי, החלטתו של הנאשם לשוב ולהכחיש את המיוחס לו בהמלצת עורך דינו, והגילוי כי אפשר וההתוודות שמסר לארתור ידועה לחוקרים ואולי אף תועדה ("לחצתם עלי, שמתם לי מדובב, אני יודע על זה" (מ"ט 120/06 (1), חלק 1, עמ' 36/90)), יש משמעות רבה בעת בחינת החקירה מיום 21.12.06. שכן במהלכה, הנאשם נע, שוב ושוב, בין הכחשה להודאה, שינה תדיר את גרסתו, ומסר פרטים חדשים, חלקם בבירור שגויים ושונים מאלו שנמסרו על ידו קודם לכן, הן בנוגע לביצוע הרצח והן להתנהלותו אחריו.
320. כך, במסגרת חקירה זו הכחיש הנאשם תחילה שביצע את הרצח. לטענתו, הוא ידע לתאר אותו בשחזור ובהודאה על פי השערות, מצפייה בסרטי אקשן בהם נראים אירועי רצח ומפרטים שהמציא, לדבריו, לאחר ש"שמתי את עצמי במקום הרוצח" (מ"ט 120/06 (1), חלק 3, עמ' 52/91).
בין היתר מסר הנאשם, כי ביום הרצח הוא נעל נעלים אחרות מאלו שטען שנעל, וזרק אותן לאחר שהוכתמו בדם, כי השחיז את להב הסכין על אבן ברחוב, כי השליך את חלקי הלהב בדרכו לביתו וכי לבש חולצה אחרת מזו שנתפסה, אותה זרק יחד עם המכנסיים.
בנוסף לכך, הנאשם טען כי חתך את ידה של השמאלית של המנוחה כשניסתה להתגונן ולשרוט אותו, ובהמשך טען כי ביצע את החתך ביד לאחר שהמנוחה כבר פרפרה, "על מנת לבלבל עקבות" (מ"ט 120/06 (1), חלק 2, עמ' 58/93). לאחר מכן שוב שינה גרסתו, וטען כי חתך את ידה הימנית של המנוחה מכיוון שאחזה טלפון נייד ביד שמאל. עוד קישר בשלב כלשהו את חיתוך היד לאקט פולחני (כת), אך בהמשך הודה כי מדובר ב"שטויות" (מ"ט 120/06 (2), חלק 3, עמ' 16/65).
בהמשך, הנאשם טען כי לאחר הרצח הוא יצא בקפיצה לתא השכן, לדעתו התא הראשון, ולא מעל לדלת הסגורה לכיוון חדר השירותים, כפי שהדגים בשחזור. לאחר מכן, כך טען, שטף את ידיו באסלה של התא ולא נגע בקיר או ניגב בו ידיו, מכיוון שלא רצה להשאיר טביעות. הנאשם נשאל על נעילת הדלת והשיב כי "לא יכולתי לנעול/לסגור מבחוץ בעצמי" (מ"ט 120/06 (1), חלק 2, עמ' 77/93). בהמשך, סיפר כי ידע שאת התאים בשירותי הבנים שנמצאים למטה אפשר לסגור מבחוץ, אולם את תאי השירותים בהם אירע הרצח "אי אפשר" (מ"ט 120/06 (1), חלק 2, עמ' 85/93).
בשלב זה, הנאשם אף מסר מניע חדש לרצח, אשר לא עלה עד כה. לטענתו, הוא הותקף בילדותו על ידי מספר ילדות, אשר הפשיטו אותו וביצעו בו התעללות מינית, וכן טען שתקף את המנוחה מכיוון שהזכירה לו את אחת הילדות שפגעו בו. הנאשם אף חזר לטעון כי אינו יודע אם המנוחה נאנסה, ואף אמר בשלב כלשהו כי אנס אותה, וזאת חרף ידיעתו מהחוקרים כי המנוחה לא נאנסה.
321. לטעמי, התנהלות זו של הנאשם, טומנת בחובה ערבוב מודע בין אמת ושקר (ובלשונו "אני רוצה להשאיר לעצמי לפחות משהו", ובהמשך: "אני מדבר... שמונים אחוזים... אני אומר אמת. אבל עשרים אחוז אני לא מדבר" – מט 120/06 (2) חלק 1 עמ' 13-14), והפעלת מניפולציות וניסיון להתל בחוקרים לאחר שנחשף לקיומו של המדובב ולאחר שנועץ בעורך דינו. היא מעידה, שניסה לחלץ עצמו באמצעות שקרים, תוך ניסיון לטשטש את עוצמת ההודאה באמצעות העלאת גרסאות אחרות והתעמתות עם החוקר בסוגיית האונס, למרות שהודה ושחזר יום קודם מבלי שנשאל כלל על הנושא. בניגוד למאשימה, איני סבורה שהתנהגותו של הנאשם מלמדת על תחכום או "שכלול", אלא על הלך רוח סוער ונואש, של מי שמבין את חומרת מצבו ומנסה להציל את עורו.
בצד זאת, גם את טענת ההגנה בדבר תחנוניו של הנאשם לקבל מידע האם המנוחה נאנסה כראיה להודאת שווא, ראיתי לדחות בהיותם מניפולטיביים ומעושים בעליל. גם הם נועדו לטשטוש הרושם של ההודאה והשחזור. כפי שנסקר בהרחבה לעיל, הנאשם ידע שלא היה אונס. כאמור, בהתוודותו בפני ארתור הבהיר במפורש ש"אונס לא היה" וכי עשה טעות כשפלט "הכל רק לא אונס" (מט 165/06 (26), חלק 2, עמ' 28-29/52). לא למותר לציין כי בהודאתו מיום 19.12.06 לא העלה את הדבר, אף לא על דרך של סירוב להודות בכך (ככל שרק חשש שהדבר ייוחס לו), ובהמשך, לא שחזר ביצוע עבירה זו.
322. חרף האמור, בין עירוב האמת והשקר וניסיונות המניפולציה שביצע הנאשם, הרי שאף בחקירה זו צפו ועלו מספר אמירות של הנאשם, המהוות פרטי חקירה מוכמנים ובעלי משקל. החשוב שבהם הינו בסוגיית נעילת תא השירותים. לשאלת החוקר, מדוע בהודאה טען שנעל את הדלת מבחוץ ובשחזור סיפר שנעל מבפנים, הסביר הנאשם שלא ניתן לנעול את התא מבחוץ. הנאשם אישר שהוא מכיר את אופן נעילת התאים מבחוץ משירותי הבנים. כפי שיובהר בהרחבה בהמשך, הסבר יזום זה של הנאשם תאם את ממצאי הזירה. משכך, כפי שיובהר, מדובר לטעמי ללא ספק בפרט מוכמן בעל משקל ממשי.
323. פרט משמעותי שני שעלה בחקירה זו על ידי הנאשם, הוא הבהרתו לפיה החתך ביד המנוחה בוצע על ידו לאחר שזו כבר "פרכסה" ושכבה על הרצפה "בלי הכרה" (מ"ט 120/06 (1), חלק 2, עמ' 38/93), וכדברי הנאשם בוצע "פעם אחרון... בסוף" (מ"ט 120/06 (1), חלק 2, עמ' 89/93). זאת, באופן אשר תואם את חוות דעת המומחים (ד"ר זייצב מטעם המאשימה וד"ר קוגל מטעם ההגנה), לפיהן מנתיחת הגופה עולה כי החתך שנגרם למנוחה ביד שמאל בוצע ככל הנראה לאחר המוות. גם בכך אעסוק בהרחבה בהמשך.
סיכום המשקל הפנימי של "חטיבת ההודאה"
324. כאמור, חטיבת ההודאה עומדת על שלושה נדבכים שונים - ההתוודות, ההודאה והשחזור. כל אחד מנדבכים אלו עומד בפני עצמו, עם משקלו הייחודי, ובמשותף הם משלימים ומחזקים האחד את רעהו.
325. כפי שפירטתי בפרק הרלוונטי, התוודות הנאשם, במסגרתה הוא משיח לפי תומו אודות מעשיו, עמוסה באותות אמת ובפרטים, אותם מסר מיוזמתו. התנהלותו של הנאשם במהלך ההתוודות משקפת אותנטיות ועומק, דרך התבטאויות רגשיות בדבר אשמה, חרטה וקושי לחיות עם מעשיו, והדגמה מפורטת של ביצוע הרצח, שכללה פרטים מוכמנים משמעותיים, שתואמים לממצאים האובייקטיביים ולחטיבת הזירה. לכך יש להוסיף את המעבר היזום בין הודאה ברצח שנעשתה בלחש לבין קריאות חפות שהושמעו בקול רם. בשלב ההתוודות, הנאשם לא גילה קשיי זיכרון כלשהם, מהם "החל לסבול" רק בשלבי ההודאה והשחזור, שם ניסה ליצור את הרושם כי הרצח בוצע ב"אפקט".
כאמור, התרשמתי באופן מובהק כי הנאשם היה ביחסי ידידות עם ארתור, סמך עליו וראה בו "בעל ברית". שוכנעתי כי ארתור התנהל באופן ראוי מול הנאשם, לא איים עליו או "הדיח" אותו להודות ברצח, וככלל, עשה מלאכתו כמדובב נאמנה.
326. להתוודות יש לצרף את ההודאה והשחזור, אשר חרף סתירות ואי דיוקים מסוימים הקיימים בכל אחד מהם, הרי שבפרטים המהותיים, תוכנם תאם את ההתוודות ואת ממצאי הזירה. גם ההודאה והשחזור כללו מספר פרטים מוכמנים. את אי הדיוקים ניתן להסביר בניסיונו של הנאשם לתעתע בחוקרים, במאמציו לבסס את תאוריית "האפקט", ובכך שלעיתים הנאשם באמת ובתמים לא זכר.
327. בפסיקה כבר נקבע, כי קיומם של סתירות או פערים בהודאה אינו מביא בהכרח למסקנה כי היא אינה מהימנה או חסרת משקל, ועל בית המשפט לבחון את הדברים ואף לאמץ חלקים מסוימים מהודיית נאשם, כאשר נמצא יסוד סביר להבחין בין חלקיה. לעניין זה נקבע בעניין וולקוב:
"הלכה ידועה ומושרשת היא, כי קיומן של סתירות ופירכות בהודיה אינו מביא, מיניה וביה, למסקנה כי מדובר בהודיה שאינה מהימנה. על אף מאפייניה הייחודיים, הודיה היא למעשה סוג מסוים של ראיה שאת משקלה יש להעריך על פי סימני האמת... פערים בין ההודיה לבין המציאות ניתנים לגישור במספר דרכים. ראשית, הודיה, ככל עדות אחרת מפי בן אנוש, כפופה לחולשותיו ולמגבלותיו של הזיכרון האנושי. אין זה אלא טבעי כי הודיה תכלול גם השמטות, אי דיוקים, סתירות מסוימות וכדומה (ראו למשל, ע"פ 1714/95 יתום נ' מדינת ישראל, פיסקה 5.א.2 ([פורסם בנבו], 20.4.97)). מובן, כי הסבר מסוג זה אינו יפה אלא לסתירות ולפערים שאינם מהותיים. שנית, ייתכנו מקרים בהם יבחר המודה, משיקוליו, לא לחשוף את מלוא העובדות הידועות לו או להחדיר להודיה נתונים לא נכונים. זאת, כאשר סבור הוא שהצגת הדברים בצורה מסוימת תפחית את אשמתו או על מנת להכשיל את החקירה וליצור בלבול העשוי להיטיב את מצבו (ראו למשל, ע"פ 5825/91 שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 933, 950 (2001). שלישית, גם אם קיימים פערים או סתירות שקשה להציג להם הסבר סביר, אין בכך תמיד כדי לסתום את הגולל על מהימנותה של ההודיה. לא אחת קורה שהפסיפס הראייתי אינו מושלם. העובדה שקיימים חללים ראייתיים לא מוסברים ותהיות חסרות מענה אינה חוסמת בהכרח את האפשרות להרשיע על פי המארג הראייתי הקיים. זאת, כאשר על אף התהיות הבלתי מוסברות עומדת בעינה המסקנה שהאשמה הוכחה מעבר לכל ספק סביר (ראו, ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 657, 668-667 (2004); עניין ארקה, פיסקה 45).
כאמור, פערים וסתירות בהודיה אינם שומטים בהכרח את הקרקע תחתיה. לא זו אף זו, הפסיקה הכירה באפשרות לאמץ חלקים מסוימים מהודיית נאשם (או מעדות אחרת) ולדחות אחרים.... מיוחד כך הוא, כאשר נטען כי אין ליתן אמון בחלק מן ההודיה מכיוון שהנאשם בכוונת מכוון החדיר לתוכה סתירות או יצר בה פערים עובדתיים. במקרה כזה, יש משקל רב לאפשרות להתרשם מן הנאשם ומהסבריו באופן בלתי אמצעי כאשר עומד הוא על דוכן העדים (או למתן נפקות מתאימה להימנעות הנאשם מלהעיד; ראו, סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982)."
328. דברים אלה יפים ומתאימים לענייננו. לנוכח סימני האמת שמצאתי בהתוודות, בהודאה ובשחזור אליהם נדרשתי בהרחבה לעיל, ותוך שהבאתי בחשבון את המגמתיות של הנאשם ואת ניסיונו להתל בחוקריו, מצאתי כי לחטיבת ההודאה כמכלול יש משקל פנימי גבוה ביותר, הגם שהפסיפס הראייתי אינו מושלם.
המבחן החיצוני- דבר מה נוסף
329. עם סיום בחינת משקלה הפנימי של חטיבת ההודאה, יש לעבור לבדיקתו של המבחן החיצוני. עניינו של מבחן זה בדרישה הקבועה בהלכה הפסוקה, לפיה יש לתמוך את ההודאה בתוספת ראייתית מאמתת מסוג "דבר מה נוסף", שתכליתה להפיג חשש להודאת שווא. בעניין מילשטיין נקבע כך:
"הדרישה ל"דבר מה נוסף" נועדה אם כן, לאמת את הגרסה שהנאשם מסר בחקירתו. היא נועדה להסיר את החשש "שמא מטעמים נסתרים השמורים עם המודה, בחר האחרון להודות במעשה שלא עשה" (דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 377, 450-451). לשם כך איננו מסתפקים בבחינת משקלה של ההודאה. נדרשת אפוא תוספת "חיצונית" להודאה, שכן ה"דבר מה" הוא "הגורם האובייקטיבי היחיד שעומד לרשותו של בית המשפט לבחינת אמיתותה של ההודיה "הסובייקטיבית" של הנאשם" (שם, בעמ' 451). עניין אחרון זה אף מדגיש את חשיבותה הרבה של דרישת ה"דבר מה" כמכשיר המגן על הנאשם מפני הודאות שווא. שהרי בחינת משקלה של ההודאה ("המבחן הפנימי"), ממילא אינו ייחודי לחשש מפני הודאות שווא – שכן לגבי כל העדויות המונחות בפניהן נדרשות הערכאות, כפי שעושות הן כדבר שבשגרה, לקבוע מהו המשקל הראוי להן.
(סעיף 53 לפקודת הראיות). מכאן מתבררת חשיבותה הרבה של דרישת ה"דבר מה הנוסף" ("המבחן החיצוני") כמנגנון שיוחד לבחינת מהימנותן של הודאות שנמסרו שלא תחת עינן הפקוחה של הערכאות".
330. בין שני המבחנים, הפנימי והחיצוני, מתקיימת לפי הפסיקה "מקבילית כוחות", כך שככל שההודאה זוכה למשקל רב יותר, כך ניתן להסתפק בראיית "דבר מה נוסף" בעלת משקל נמוך יותר ולהיפך. לעניין זה נקבע בעניין מילשטיין:
"דרישת ה"דבר מה הנוסף" היא גמישה ובעלת רקמה פתוחה. סוג העניינים שעשויים להביא לסיפוקה משתנה ממקרה למקרה, ותלוי גם במהימנות ההודאה גופה. ככל שהודאה זו זוכה למשקל גדול – כך יקטן משקלו של ה"דבר מה" הדרוש לאימות ההודאה, ולהפך, ככל שההודאה זוכה למשקל מועט – כך יגדל משקלו של ה"דבר מה". על כן גם נקבע, כי אפשר שיתעוררו מקרים שבהם ניתן יהיה להסתפק ב"דבר מה" שמשקלו "קל כנוצה" (ע"פ 178/65 אושה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 154, 156; ע"פ 428/72 בן לולו נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 267, 270; פרשת אל עביד, בעמ' 834). מאידך, נקבע, יתכנו מקרים שבהם המשקל שיידרש ל"דבר מה" יהיה כה רב, עד כדי הפיכתו לדרישה של "ראייה מסייעת" (דנ"פ 3391/95 הנ"ל בעמ' 449)."
331. במקרה העומד לפתחנו, מצאתי, כאמור, כי משקל חטיבת ההודאה הינו גבוה ביותר, שכן משולבים בה התוודות אותנטית בפני מדובב והודאה ושחזור בפני חוקרים. אלה משלימים ומחזקים זה את זה ויוצרים תמונת חטיבת הודאה יציבה ומבוססת. עובדה זו משליכה על משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הטעון הוכחה במקרה דנן.