שאלת המניע
554. במסגרת כתב האישום המתוקן שהוגש כנגד הנאשם, לא פורט המניע לרצח, אלא רק צוין כי לאחר שהנאשם הבחין במנוחה, גמלה בליבו ההחלטה להמיתה.
555. בסיכומיה, המאשימה הרחיבה בעניין זה, והפנתה לדברי הנאשם למדובבים לאורך ימי מעצרו. הנאשם שיתף את המדובבים בקשייו בישראל, בכעסו על התלמידים שאינם מגלים יחס של כבוד כלפי איש, שדיברו באופן גס וש"שנוררו" סיגריות. עוד הפנתה לכך ששיתף בתחושותיו האלימות כלפיהם, בכעסו על הצקותיהם – ניתוקי הכבל במהלך עבודתו והטענות כלפיו גם בהפסקה כי הוא מרעיש. עוד הפנתה לכעס הנאשם על התלמידות שנכנסו בבוקר הרצח למקלט, ולעדותו של קובי סומברנו בהקשר זה (עדות סומברנו, עמ' 671 ש' 16), ולכעסו על מעבידו שבזבז את זמנו. הנאשם תיאר בעצמו, כי תחושות כעס אלה הצטברו בו ללא אפשרות לפורקן. לשיטת המאשימה, כל אלה יכולים היו לשמש מניע להתפרצותו ולמעשיו. ההגנה מצדה, טוענת שאת המניע אימץ הנאשם מארתור, ללמד כי כ"תוכי" חזר אחרי דברים שאין בהם ממש. אותן קללות, שכביכול הפנתה כלפיו המנוחה, לא היו, נוסחן השתנה מדי פעם, ובכלל כך ציין דברים שאין אפשרות שאמרה אותם.
556. אכן, במסגרת ההתוודות, ההודאות והשחזור, הנאשם מסר מספר מניעים שונים לביצוע הרצח. עם זאת, המניע עליו חזר הנאשם לאורך כל חטיבת ההודאה, הוא שהמנוחה גידפה אותו (לפי אחת הגרסאות לאחר שסרב לתת לה סיגריה) והוא "לא הצליח להחזיק".
כך, במהלך ההתוודות מסר הנאשם לארתור כי המנוחה: "התהלכה. "לכו תזדיינו שרמוטות רוסיות"... "לכו תזדיינו רוסים מתרוממים". "כולכם זונות". בלאט...".
במסגרת ההודאה ברצח בפני החוקרים, ביום 19.12.06, מסר הנאשם כי המנוחה: "אמרה לי משהו לגבי זונות. לגבי זונה... לכיווני...'אישה שלך זונה... ואני 'מה?' אני הלכתי אחריה, היא התחילה לברוח אני אחריה". אף בשחזור, הנאשם תיאר כי המנוחה קיללה אותו, כשבין היתר קראה לו "בן זונה".
557. כפי שניתן לראות, הנאשם שב כל העת לגרסה כי עובר לרצח, המנוחה גידפה אותו באופן שגרם לו "לצאת מכליו". נזכיר לעניין זה את אירוע האלימות בין הנאשם ואחיו, שם, על פי גרסת הנאשם, הוא איבד את שלוות רוחו (או כמו שתיאר זאת "אצלי פשוט הרף (הגג) נתלש"), והכה את אחיו באלימות קשה לאחר שזה "שלח אותי להזדיין". עם זאת אין לכחד, כי הוא גם חזר וציין במקומות אחרים, כי במקום המנוחה יכול היה להיות גם אחר, וכי לאו דווקא התכוון לפגוע בה.
558. אינני מתעלמת מהעובדה ששאלת המניע לא התבהרה עד תום, הן מקום בו הנאשם מסר נוסחים שונים של אותן "הקנטות" שגרמו לו לצאת מכליו, והן שעה שקשה להעלות על הדעת כי גידוף פשוט יכול להביא אדם לבצע רצח אכזרי, כפי שביצע הנאשם.
559. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהשיח הער אשר התקיים בין ארתור והנאשם בימים שקדמו להתוודות, במסגרתו אכן העלה ארתור את ההשערה כי הרצח בוצע בתגובה לדברים שאמרה המנוחה. קיימת אפשרות כי הנאשם, אשר לא רצה למסור את המניע האמיתי מאחורי הרצח, "אימץ" את המניע שהציע לו ארתור. כמו בעניין אימוץ גרסת האפקט, יתכן שגם בהקשר זה מצא הנאשם הזדמנות לגייס את המאזין לקבל שגם הנאשם עצמו הינו מעין "קורבן".
560. לאור כל האמור, ואף ששאלת המניע לא התבררה עד תום, הרי שהונחו מספר תסריטים אלטרנטיביים לנסיבות בשלהן רצח הנאשם את המנוחה. כך או כך, אין באמור כדי לשמוט את הקרקע תחת המארג הראיתי הפוזיטיבי שהונח להוכחת המיוחס לנאשם מעבר לכל ספק סביר, בהתאם לרף הנדרש בפלילים. רק להשלמת התמונה יצוין, כי בפסיקה כבר נקבע כי "מניע אינו מהווה חלק מיסודות העבירות בהן עסקינן והמדינה אינה נדרשת להוכיח את קיומו" (ע"פ 9306/20 ברגות נ' מדינת ישראל (מיום 29.4.2021)). עוד נקבע כי "המניע יכול לעיתים להוות ראיה נסיבתית. אך כפי שאי הימצאות ראיה פורנזית אינה בבחינת ראיה פוזיטיבית (ראו, לדוגמה, ע"פ 1769/14 סועאד נ' מדינת ישראל, פסקה 33 [פורסם בנבו] (27.1.2016); ע"פ 8798/12 נבון נ' מדינת ישראל, פסקה 34 והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (30.7.2013)), כך גם היעדר מניע אינו נזקף בהכרח לזכותו של הנאשם." (ע"פ 4743/22 מדינת ישראל נ' פלוני (מיום 17.8.2022)).