858. עוד אני מוצאת, כי לא הוכח התרחיש החלופי לעניין זהות הרוצח, אותו ביקש הנאשם להעמיד לפנינו, על יסוד גרסתו של אדיר חבני, לפיה אולה היא זו שרצחה את המנוחה. מדובר בעלילה אותה רקם אדיר על מנת לפגוע באולה. תרחיש מופרך זה, בוודאי אינו עולה כדי ספק סביר מול היקפן ומשקלן של הראיות המרשיעות המוצקות כנגד הנאשם.
859. לסיכום, למעט השערות, ספקולציות ותרחישים מרוחקים וחסרי אחיזה בחומר הראיות, לא הוצגה בפנינו כל ראיה סבירה וממשית, אשר יש בה כדי לסדוק את המארג הראייתי הסדור והמגובש שהעמידה המאשימה לחובת הנאשם.
הפן המשפטי
860. בכתב האישום המתוקן, אשר הוגש במסגרת המשפט החוזר, יוחסו לנאשם 2 עבירות: רצח בכוונה תחילה - עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, לפי הדין בעת ביצוע העבירה (רצח בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 301א (7) ו-(8) לפי הדין החדש, לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה); ושיבוש הליכי משפט - עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. על פי כתב האישום המתוקן, במעשיו גרם הנאשם בכוונה תחילה למות המנוחה, קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, ועשה כן באכזריות מיוחדת. כמו כן, הנאשם העלים ראיות בכוונה למנוע או להכשיל הליך משפטי.
עבירת הרצח
861. ביום 10.7.19 נכנס לתוקפו תיקון מספר 137 לחוק העונשין (להלן: "תיקון 137"), במסגרתו שונו הוראות החוק הנוגעות למדרג עבירות ההמתה. בשים לב למועד ביצוע העבירה, חל על ההליך דנן הדין הישן. עם זאת, לאור הוראת סעיף 5(א) לחוק העונשין, ובהתאם להוראות המעבר שנקבעו בסעיף 25 לתיקון 137, יש לבחון באם הדין החדש הינו דין מקל, אז יהיה הנאשם זכאי ליהנות ממנו. אציין כי הנאשם לא טען מאום בהקשר זה.
862. על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, כלשונו טרם תיקון 137, "הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם" יואשם ברצח ודינו מאסר עולם, ועונש זה בלבד. לצד היסוד העובדתי, קרי, גרימת מותו של אדם, קבע סעיף 301(א) לחוק העונשין, את היסודות הנדרשים לצורך הוכחת יסוד נפשי של "כוונה תחילה: "לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו". מכאן שעל המאשימה להוכיח שלושה יסודות מצטברים: "ההחלטה להמית"; "ההכנה"; ו"היעדר קנטור".
יסוד ההחלטה להמית
863. מדובר ביסוד נפשי, ובמסגרתו נדרשת הוכחת קיומה של כוונה להמית את הקורבן בשני מישורים נפרדים - האם הנאשם צפה "במישור השכלי" את התוצאה הקטלנית, והאם חפץ "במישור הרגשי" בתוצאה זו (ע"פ 1902/10 אדרי נ' מדינת ישראל (מיום 7.1.2013)). בפסיקה נקבע, כי המבחן לקיומו של רכיב "ההחלטה להמית" הוא האם בפרק הזמן שעמד לרשות הממית, גם אם קצר, הוא עדיין יכול היה לצפות את תוצאות מעשיו. עם זאת, נקבע כי אין הכרח שההחלטה להמית תישקל לאורך זמן ובאופן מעמיק, אלא מספיק כי בעת האירוע, או ממש בסמוך לו, התקבלה ההחלטה להמית את הקורבן (ע"פ 4655/12 אדרי נ' מדינת ישראל (מיום 29.9.2014)).
864. על הציפייה להתרחשות התוצאה הקטלנית, ובצידה הרצון כי אפשרות זו תתממש, ניתן ללמוד מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. עם זאת, קיימת חזקה כי "מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו" (511/91 אשקר נ' מדינת ישראל, מו(2) 045 (1992)).
865. "חזקת הכוונה" נלמדת, כאמור, מניסיון החיים ומהשכל הישר. נוסף על החזקה, גובשו בפסיקה מבחני עזר היכולים ללמד על קיומה של החלטה להמית. במסגרתם נשקלים, בין היתר, מספר הפגיעות בגוף המנוח, מיקומן, הכלי שבו נעשה שימוש, צורת המעשה וכיוצא באלה מבחנים, הנסמכים על ראיות נסיבתיות (ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (4.9.2007) (להלן: "עניין כריכלי"). מכל מקום, הנאשם יכול לסתור את החזקה באמצעות הבאת ראיה נוגדת או באמצעות מתן הסבר מתקבל על הדעת, אשר יעוררו ספק סביר (ע"פ 9308/12 עיסא נ' מדינת ישראל (מיום 30.7.2015)).
866. במקרה שלפנינו, אינני סבורה כי שאלת התקיימותו של יסוד "ההחלטה להמית" מעורר ספק כלשהו. הנאשם רדף אחרי המנוחה לתוך תא השירותים, שם שלף את הסכין אותו נשא ושיסף את גרונה של המנוחה לפחות פעמיים, בהתאם לחוות הדעת של ד"ר זייצב ו"לפחות שלוש וכנראה יותר מכך", על פי חוות דעתו של ד"ר קוגל. בנוסף, הנאשם גרם למנוחה לחתכים נוספים, לרבות בידיים ובחזה. האמור מלמד, מעבר לכל ספק, כי הנאשם ידע לחזות את התוצאה הטבעית של מעשיו, כמו גם חפץ במותה של המנוחה. אף ידיעות הנאשם אודות מיקומי הוורידים בצוואר והאופן בו יש לפגוע בהם על מנת להביא למוות מהיר, כפי שפירט בפני ארתור במעמד ההתוודות, מלמדים באופן ברור על קיומו של יסוד "ההחלטה להמית"
867. אכן, דומה כי הנאשם לא ביצע את המעשה לאחר תכנון ארוך וסדור, כי אם ב"חמת זעם" ו"בלהט הרגע". עם זאת, כבר נקבע, כי אין בנתונים אלו כדי להפחית מקיומה של ההחלטה להמית. לעניין זה נקבע בעניין כריכלי:
"מדובר בענייננו במעשה שתוכנן בחופזה, מתוך זעם וטינה, ואשר בוצע ללא תכנית עבריינית שלמה ומגובשת. כיוון שכך, אין לתמוה על העובדה שחלק ממעשיו של המערער אינם מצטיירים כמתוכננים בקפידה או שאינם משתלבים עם תכנית פעולה כלשהי... ויובהר, העובדה שמעשיו של המערער בוצעו מתוך חמת זעם או בלהט הרגע, אין בה כדי להפחית מקיומה של ההחלטה להמית... גם העובדה שלביצוע המעשה לא קדם תכנון ארוך אינה שוללת את קיומה של ההחלטה להמית, שכן הלכה היא שההחלטה להמית יכולה להתגבש כהרף עין, ובוודאי שמעשיו של המערער היו פרי תכנון מוקדם, גם אם בוצעו בחופזה ובחמת זעם".
868. גם התנהלות הנאשם לאחר המעשה, מלמדת כי שאף להביא למותה של המנוחה, וזאת כאשר לא ניסה לברר את מצבה או להזעיק עזרה, וחלף זאת פעל ככל יכולתו על מנת להסתיר את מעשיו.
869. לאור כל המפורט, ברור מעל לכל ספק כי הנאשם צפה את התוצאה הקטלנית של מות המנוחה, וכן חפץ להגשים תוצאה זו.
יסוד ההכנה
870. יסוד "ההכנה", הינו יסוד פיסי טהור, שעניינו בהכנות שערך הנאשם לשם מימוש מעשה ההמתה, לרבות הכנתם של האמצעים המיועדים לביצועו. לגביו יש לבחון האם ההחלטה להמית התקבלה לאחר מחשבה ושיקול דעת, או שמא מדובר בהחלטה ספונטנית. בפסיקה כבר נקבע, כי אין צורך שההכנה תתפוס שיעור זמן מסוים, אלא היא יכולה להתגבש תוך זמן קצר ביותר, ואפילו במשולב עם מעשה ההמתה עצמו (ע"פ 11971/05 בסעוד נ' מדינת ישראל (מיום 31.12.2005) (להלן: "עניין בסעוד")).
כן נקבע, כי אף שעל דרך הכלל יש להפריד בין יסוד "ההכנה" ובין יסוד "ההחלטה להמית", הרי ש"לעיתים החלטה להמית ומעשה הכנה להמתה שלובים ואחוזים זה בזה, ואלה יחדיו עשויים להתמזג עם מעשה ההמתה עצמו עד שאין פסק זמן נראה לעין בין זה לזה" (ע"פ 2333/17 פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 2.12.2018) (להלן: "עניין פלוני")).
871. במקרה שלפנינו, יסוד ההכנה משתקף במרדף הנאשם אחר המנוחה, מחדר המדרגות אל חדר השירותים, ושם אל תא השירותים הספציפי בו התרחש הרצח. בנוסף, התנהלותו של הנאשם טרם הרצח, עת פעל להכניס לתוך חולצתו את הנגן אותו נשא על מנת שזה לא יתלכלך בדם, כפי שתיאר בפני ארתור במעמד ההתוודות, מלמדת על קיומו הברור של יסוד ההכנה מצד הנאשם. לבסוף, אף שליפת הסכין אותו נשא הנאשם על גופו והשימוש שעשה בו כלפי המנוחה, די בהם כדי ללמד על קיומו של יסוד הכוונה (ע"פ 10828/03 נג'אר נ' מדינת ישראל (מיום 28.7.2005) (להלן: "עניין נג'אר")).
יסוד העדר הקנטור
872. במסגרת רכיב "העדר הקנטור", המאשימה נדרשת להוכיח כי ההחלטה להמית הייתה מחושבת, ולא נעשתה על רקע אובדן שליטה וסערת רוח מצד הנאשם, אשר הקורבן התגרה בו בעוצמה שיהיה בה כדי לשלול ממנו את כוח השליטה העצמית ואת יכולתו להבין את התוצאה האפשרית של תגובתו (ראו סעיף 4 לעניין נג'אר).
873. יסוד העדר הקנטור נבחן על ידי שני מבחנים מצטברים: מבחן סובייקטיבי, שלפיו ההתנהגות המקנטרת השפיעה בפועל על הנאשם הספציפי עד כדי איבוד שליטתו העצמית וביצוע המעשה הקטלני, ומבחן אובייקטיבי, הבוחן האם "אדם מן הישוב" היה פועל בדרך הקטלנית בה פעל הנאשם, אילו היה נתון להתגרות דומה (ע"פ 8328/17 ג'בר נ' מדינת ישראל (מיום 28.07.2019)).
874. במקרה דנן, הנאשם העלה גרסאות שונות לעניין האינטראקציה בינו ובין המנוחה עובר לרצח, אולם בכל הגרסאות טען כי המנוחה גידפה אותו או את בני משפחתו. כך, בפני ארתור, הנאשם טען כי המנוחה קראה לעברו קללות כגון "תזדיינו שרמוטות רוסיות"... "לכו תזדיינו רוסים מתרוממים". "כולכם זונות". בהמשך, הוסיף ושאל את ארתור אם היה "מחזיק" את עצמו במצב זה, תוך שציין כי הוא לא עמד בכך: "היית מחזיק? כשאת אמא שלך זין איך מעליבים, את האחות, את האשה את כולם? אני לא הצלחתי... לא הצלחתי להחזיק."
גם במסגרת ההודאה בפני החוקרים ציין הנאשם כי המנוחה גידפה אותו, ואז החל לרדוף אחריה: "אמרה לי משהו לגבי זונות. לגבי זונה... לכיווני...'אישה שלך זונה... ואני 'מה?' אני הלכתי אחריה, היא התחילה לברוח אני אחריה". אף בשחזור, הנאשם חזר והבהיר כי המנוחה קיללה אותו, כשבין היתר קראה לו "בן זונה".
875. בחינת גרסתו של הנאשם מובילה למסקנה, כי במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים המצטברים שנקבעו בפסיקה לצורך גיבושו של יסוד הקנטור. לעניין זה אבהיר, כי אף שלטעמי לא מתקיים גם המבחן הסובייקטיבי, הרי שלא מצאתי צורך לבחון אותו לעומק, וזאת מקום בו המניע של הנאשם אינו עומד במבחן האובייקטיבי, אשר דורש קיומו של יחס סביר בין מעשה ההמתה והקנטור שקדם לו.
876. כפי שהובהר, אין די בקיומו של קנטור סובייקטיבי כדי לשלול את היסוד הנפשי של "כוונה תחילה", שכן יש להוסיף ולבחון, האם התנהגותה של המנוחה היוותה קנטור אובייקטיבי, שהיה בכוחו לגרום לאדם מן הישוב, לו היה נתון במצבו של הנאשם, לאבד את שליטתו העצמית וליטול את חיי המנוחה.
877. דומני, שברור לכל, כי הקללות אשר לטענת הנאשם הוטחו בו על ידי המנוחה, לא היו מביאות אדם סביר לאבד שליטה ולבצע מעשה רצח כה אכזרי בנערה צעירה. לפיכך, הדרישה ההכרחית לקיומו של יחס סביר בין הקנטור ובין מעשה ההמתה, אינה מתקיימת בענייננו.
878. למותר לציין, בפסיקה נקבע, כי אף בנסיבות "חמורות" בהרבה, הכוללות גם גידופים ארוכים ואף אלימות מצד הקורבן, אין כדי להביא לקיומו של קנטור אובייקטיבי. כך לדוגמה, נקבע בעניין בסעוד:
"ולבסוף, גם אם היה נקבע כי המערער נטל את הסכין ברגע הקטטה לאחר שאיבד שליטה בעקבות גידופיו של המערער ולאור היותו שתוי, הרי שלא היה מתקיים המבחן האובייקטיבי לקיומה של התגרות. לא ניתן לומר כי אדם סביר במקומו של המערער היה מאבד שליטה בשל שעתיים של גידופים או בשל בעיטה ובוקס או אף בשל ניסיון לשכנע אותו להצטרף לנסיעה למטרה לא כשרה לקריות. לפיכך, המסקנה הברורה היא כי מתקיים המאפיין של היעדר התגרות לצורך הוכחת יסוד הכוונה תחילה."
879. אף במקרה בו נטען כי הקורבן השמיעה גידופים שונים כשהיא אוחזת בסכין, נקבע כי לא מתקיים קנטור אובייקטיבי:
"מילים אלה, אף אם נאמרו בצעקות וב"נפנוף סכין", כטענת המערער, אינן חושפות כל כוונה לפגיעה מיידית בו ואינן נושאות משמעות פוגענית באופן שיש בו כדי "להוציא מכליו" אדם מן היישוב לוּ היה נתון במצבו של המערער. בנוסף, תגובתו של המערער הייתה חסרת כל פרופורציה ביחס להתנהגותה הנטענת של המנוחה, כך שהדרישה לקיומו של יחס סביר בין מעשה ההמתה לקנטור שקדם לו – אינה מתקיימת (וראו, למשל, ע"פ 396/69 אברהם נ' מדינת ישראל, כד 56, 582(1970); ע"פ 3239/14 חמאיסה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 67 (8.11.2016))" (ראו סע' 18 לעניין פלוני).
880. סוף דבר, הוכחו בענייננו כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה, מעבר לכל ספק סביר.