בהתאם, לא מוצג על פי שיטת המאשימה כל הסבר, על שום מה בחר הנאשם דווקא בנקודת הזמן של ה18.12 ועובר לקריסתו הנפשית אליה אתייחס להלן, לעסוק בגירסת האפקט כמו גם להציג מיוזמתו ראשית הודאה, כפי שהדברים נלמדים מהדו-שיח שבין הנאשם למדובב, עד שהוצא לבדיקה הפסיכיאטרית.
69. מכל מקום וזה לטעמי עיקר, ראשית התוודותו של הנאשם לפני המדובב, ואשר באה ב- 18.12.06 בתאו, לוותה כאמור בקריסה נפשית ממשית ודרמטית שהביאה להובלתו של הנאשם לפני הפסיכיאטר. קריסה נפשית זו מוסברת היטב בתהליך אמיתי שעבר הנאשם, וכפי שאפרט ואשר הוביל אותו עם עצמו לחשש, כי אכן רצח, כפי שכל הראיות מלמדות ובמצב של אפקט, ושלכן הוא אינו זוכר כלל את סיפור המעשה. הבנה זו, היא שהביאה לקריסתו הנפשית.
חברתי בחוות דעתה למעשה, לא מייחסת כל משקל לאותה קריסה נפשית ובמשתמע ייתכן ורואה גם בה מהלך מניפולטיבי והצגה מצד הנאשם.
דא עקא, אפילו המאשימה בטיעוניה לא חולקת כי קריסתו הנפשית הנ"ל של הנאשם בתא המעצר, הייתה אכן אירוע אותנטי ולא הצגה.
המאשימה מאשרת, כי במעמד האמור חווה הנאשם תופעות פיזיות המעידות על התרגשות ולמעשה הביאו לקריסתו הנפשית והובלתו לפסיכיאטר.
(ראה בנדון עמ' 27 לסיכומיה).
"...במעמד אותנטי זה, הנאשם חווה תופעות פיזיות המעידות על התרגשות ולפיה נראה כמי שאכן מתחיל לפרוק "משא כבד" מעל ליבו. עד עצם היום הזה הנאשם מאשר בעדותו, שמעמד זה היה אותנטי ולא הצגה".
אירוע אותנטי כאמור של קריסת הנאשם כפי הנחזה, בתא המעצר, טרם הוצאתו לפסיכיאטר, לכאורה אינו מתיישב עם שיטת המאשימה ומתיישב יותר עם גרסת הנאשם;
70. אזכיר כי המאשימה כמפורט מבקשת להסביר את "ראשית התוודותו" של הנאשם לפני ארתור באותו מועד, כהתחלה של "פריקת משא כבד" מעל ליבו, בבחינת תהליך שעובר הנאשם עם חברו לתא ועל בסיס יחסי האמון שהתפתחו ביניהם.
ברם, "פריקת משא" שכזו אינה מסבירה קריסה נפשית ולכאורה אף אינה צריכה להוביל
לקריסה נפשית, כפי שחווה הנאשם.
71. זאת ועוד, בחינת תוכן "ראשית ההודאה" הנ"ל, כפי הנלמד מהתהליך האותנטי שעבר הנאשם בתא עם ארתור, סותרת את טענת המאשימה ומחזקת את גרסת הנאשם לדברים;
אמירותיו האותנטיות של הנאשם, התרגשותו והביטויים הפיזיים שחווה הנאשם בפרק הזמן הנ"ל, אשר הובילו לקריסתו והפנייתו לפסיכיאטר, מלמדים בבירור, כי הנאשם חווה שבר נפשי אמיתי וגדול, שמקורו בהכרה הסובייקטיבית שלו באותם רגעים, שייתכן ורצח, כפי שטוענים נגדו, בעוד שהוא עצמו אינו זוכר דבר מהאירועים, כפי גרסתו, ככל הנראה בשל היותו במצב אפקט.
השבר הנפשי הנ"ל ותוכן הדברים, אינם מתיישבים עם "ראשית הודאה" כחלק "מפריקת משא" ושיתוף, על ההקלה הצפויה מאלו, או לכל הפחות עם התנהלות של רוצח קר מזג, שמשתכנע כי הגיע העת לעבור "לתכנית ב'" כטענת המאשימה, או שמשתכנע מסיבותיו כי עדיף לו להתחיל להודות בשל מצבו הראייתי.
72. לא מובן כיצד ראשית הודאה שכזו, מביאה לקריסה נפשית ולאמירות בדבר חוסר זיכרון מוחלט ומצב אפקט, שלנאשם עצמו באמירותיו לא ברור איך התרחש.
לפי קו הטיעון של המאשימה היה מקום לצפות כי ראשית ההתוודות תכלול אמירות המתאימות לרוצח הזוכר את מעשיו, גם אם מציג את הדברים באופן מרוכך, חלקי ומרומז.
הכיצד ניתן לטעון שלפנינו רוצח (מתוכנן וקר מזג) שמתחיל התוודות על מעשיו "כפריקת משא", בעוד שהוא מפורשות מספר באותה "ראשית הודאה" אותנטית לכל הדעות, שהוא אינו זוכר דבר ומתדיין עם עצמו- הכיצד?
על שום מה רוצח הפורק ומשתף על מעשה שעשה, לפי טיעון המאשימה, יסרב ויתקשה להאמין שעשה את המעשים, יטען (באותנטיות) כי הוא אינו זוכר דבר ויקשה על עצמו הכיצד, גם אם פעל באפקט, הוא איננו זוכר?
73. מאידך, אפנה עתה לבחינת אותה השתלשלות אירועים מ- 18.12.06, עובר להוצאתו מהתא והפנייתו לפסיכיאטר, כפי שמסביר אותה הנאשם על פי גרסתו, וניווכח כי הדברים מתיישבים יותר;
74. כאמור, על פי גרסת הנאשם- השתכנע הוא, עובר לקריסתו הנפשית שהביאה להובלתו לבדיקת פסיכיאטר ב- 18.12.06, כי לאורך ימים נצטברו לחובתו ראיות מוצקות מוכחות ובלתי ניתנות לשינוי. בעידודו ועל דרך ניתוחיו הקודרים של המדובב, באותו דו - שיח בתא, הגיעה רמת השכנוע לכדי כך שהנאשם התחיל לחשוב שייתכן ואכן רצח, כפי שטוענים נגדו ומוכחות הראיות, אך הוא אינו זוכר. הנאשם החל לחשוב, כשארתור מעודד אותו שאכן כך אפשרי, כי הסיבה שהוא אינו מודע למעשים שמיוחסים לו, היא כי הוא היה במצב אפקט בעת המעשה, ועל כן, אינו זוכר את האירוע (אשר הראיות החיצוניות מלמדות כי הוא מבצעו).
במהלך התהיות העצמיות והבירורים כאמור, תרם ארתור את תרומתו הנכבדה עת חזר הנאשם לתא לאחר חקירת הצהריים של ה-18.12.06 ניתח והציע ארתור לפני הנאשם ובמהלך שיחתם בתא כי אם מצב הראיות אכן כל כך קשה, הרי בהחלט ייתכן שהנאשם ביצע את הרצח על רקע מצב אפקט;
[ראה מ"ט 165/06 (25) חלק 3 מעמוד 15/59 ועד לקריסה הנפשית בפועל].
במהלך אותה שיחה מפתח ארתור עם הנאשם את האפשרות כי ביצע את הרצח באפקט תוך שארתור מחדד לנאשם כי הדבר אפשרי וכן מציג לו תרחישים ומניעים שככל הנראה הביאו אותו לכך ("פעלת על אוטומט...", "העיניים מתמלאות בדם...", "תולש את הרף ולא רואים כלום...", "סותם אותך..." ועוד).
75. השבר הנפשי בו צפיתי ביחס לקטע הזמן הרלוונטי המצולם בתא המעצר, מתיישב אכן, כפי גרסת הנאשם, עם הכרה וזעזוע של הנאשם, מהאפשרות שפגע בילדה ורצח אותה, בניגוד לכל אמות המידה המקובלות עליו, מבלי שהוא זוכר דבר. ההבנה והחשש באותה נקודת זמן כי ייתכן שאמונתו וכפירתו לכל אורך החקירות אינה נכונה והוא אכן ביצע את המעשים זעזעה וערערה את הנאשם. משנסדקה חפותו בעיני עצמו, החל הנאשם קורס נפשית ובלשונו של הנאשם (בתמלול דבריו בתא עם מדובב, עובר לפינויו לפסיכיאטר);
"... ייתכן ורצחתי הרגתי אותה... אבל אני לא זוכר את זה... זה ממסמר אותי... אני הרבצתי לאח... הרי אז לא היה אצלי אובדן זיכרון וישמור האל אם אני יצאתי מכליי... אבל תמיד לימדו אותי לא להכות ילדות... איך יכולתי לרצוח ילדה?.. ילדה בלאט, ילדה, אני לא יכול להבין... שמעתי לגבי אפקט, הייתה תכנית, אנשים תחת השפעה של אפקט יודעים מה קורה... בתודעה של אפקט זוכרים לגמרי את מה שהם עושים. הנה, אבל אני לא זוכר..." (ראה מ"ט 165/06 (25) חלק 3 מיום 18.12.06 עמ' 36/59- 43/59).
קריסתו הנפשית כפי שניתן ללמוד מהצפייה והתכנים, מקורה אם כן בתובנה עצמית סובייקטיבית, שחווה הנאשם עם עצמו, אשר לאפשרות שרצח, אף שהוא עצמו אינו יודע זאת, ומשוכנע שהוא חף מפשע.
אזכיר כי השבר הנפשי שחווה הנאשם במהלך "התובנות" הסובייקטיביות הנ"ל עם עצמו, לווה כאמור בתגובות גופניות, בבכי ובזעזוע עמוק, כפי שניתן לצפות באופן ברור.
76. כאן המקום להוסיף כי גרסתו האותנטית של הנאשם עובר ליציאתו לפסיכיאטר, שמקורה בחשש הסובייקטיבי של הנאשם שאולי ביצע את המעשים ואינו זוכר אותם, מלמדת בנוסף, גם על עוצמת ההשפעה שהייתה על הנאשם, לאותו אוסף הראיות שהוצג לחובתו על ידי החוקרים (למרות שלא היה בו, בדיעבד לפחות, דבר). השפעה זו הגיעה לרמה שהביאה את הנאשם, באותו קטע זמן שנותח, כאמור להתערער ולחשוב שאולי ביצע את המעשים, למרות שאינו זוכרם.
אדגיש שוב כי הקריסה הנפשית שחווה הנאשם נחזית אותנטית ואמיתית, ואפילו המאשימה אינה חולקת על כך, כמפורט.
77. ניתוח השיחות שבין הנאשם למדובב, עובר לקריסתו הנפשית, גם מלמד בבירור, כי ארתור נטל חלק פעיל, לא רק בהעצמת חומרת הראיות ומשקלן וכן בפיתוח גירסת האפקט כאמור, אלא למעשה בשכנוע הנאשם, כי כך הדברים התרחשו וכפי שהראיות גם מלמדות. רמת השכנוע אליה הוביל ארתור תרמה כאמור לכך שהנאשם עצמו התערער והגיע למצב נפשי בו הוא התחיל להאמין, עם עצמו, כי יכול ורצח באפקט.
נדמה לטעמי, שלא יכולה להיות רמה גבוהה יותר של מניפולטיביות ומידת השפעה של אדם על חברו, מזו שהתבצעה על ידי המדובב, כלפי הנאשם והנצפית ממהלך התרחשות הדברים בתא, עד לשלב הקריסה הנפשית האותנטית של הנאשם.
78. לשלמות התמונה והשתלשלות האירועים אוסיף שהנאשם מספר עפ"י גרסתו לפנינו, כי בסיוע הפסיכיאטר אליו פונה (וגם בעזרת השוטר גולדשטיין) ומשהתרחק משטף המחשבות והניתוחים הסוערים והאינטנסיביים, עליהם "ניצח" ארתור בתאו כאמור, חזר הנאשם "לעצמו", התאושש, התחזק וחזר לבטוח בחפותו, תוך ששלל עם עצמו את האפשרות שביצע מעשה רצח, אותו אינו זוכר כלל.
על כל פנים, בחקירת הערב אצל סשה, אליה הגיע הנאשם מיד עם שובו מהפסיכיאטר (תוך שהנאשם ממשיך ומתבטא לפני החוקר על מצב האפקט), שב והתחדד לנאשם שאכן וכפי שהטיחו לפניו - כל "הראיות" סוגרות עליו, כי טענתו לחפות לא תועיל לו, והוא עומד למעשה קרוב ל"הזדמנות אחרונה" להודות (גם אם הודאת שווא). עוד הובהר לו באותה חקירה ע"י סשה, שטענת אפקט סתמית כפי שהחל להפריחה הנאשם "בחלל חדר החקירה", לא תתקבל. בהמשך לכך, וזאת אין מקום לשלול, הנאשם נותר מעורער ומסופק כיצד עליו לפעול וכיצד עליו להתנהל, הגם שהיה ברור לו כי לא רצח את המנוחה.
(במאמר מוסגר אשלים כי ער אני לכך שבמשפטו הקודם טען הנאשם שמצב האפקט נמשך גם לאחר שובו מהפסיכיאטר. לדיון ולמסקנות חברי גם בהקשר לסתירה הנ"ל בנדון, אני מסכים).
ההתוודות לפני ארתור- הסברים ומניעים, שאין בסיס לשלול אותם
79. כאמור, לאחר שהיה אצל הפסיכיאטר והשלים את חקירתו לפני סשה, הוחזר הנאשם, באותו ערב של ה18.12.06, לתאו. עם שובו לתא, עט ארתור על הנאשם.
ארתור הבהיר לנאשם שהוא למעשה כבר הודה לפניו, בשלב קריסתו הנפשית (שלב בו עסקינן לעיל) ולפני שיצא לפסיכיאטר, וכי "הוא בידיו". ארתור מתאר לנאשם כי עצור אחר (שאיננו חבר אמת כמוהו), כבר היה מנצל את "ההתוודות" בשלב הקריסה הנפשית, על מנת לזכות בטובות הנאה מהמשטרה לאחר שהיה מספר להם על האמירות שנאמרו לו. עוד הבהיר ארתור לנאשם, כי גרסת אפקט סתמית ככל שתוצג לפני החוקרים וללא תכנון והיערכות (בסיוע מדובב), לא תצלח ותובילו למאסר עולם.
ארתור מבהיר עוד לנאשם, כי ניסיונו להתכחש "להודאה" שמסר לפניו לפני שיצא לפסיכיאטר, אחרי כברת הדרך שעברו יחד והאמון שבנו, מעליבה ומכעיסה את ארתור מאוד וכי יהיו להתנהגות כזו השלכות.
הנאשם בשלב זה, עפ"י גרסתו, מחליט לגולל הודאת שווא לפני ארתור.
ממקבץ הסברי ותיאורי הנאשם עולה כי הוא החליט למסור הודאה לפני ארתור; על מנת לפייס ולהשביע את רצונו של ארתור. על מנת לא לסכן את מערכת היחסים עמו ולשמור את ארתור לצדו, בין השאר גם מחשש שמא יחליט ארתור לשתף את השוטרים באמירות, שאותן מפרש ארתור כהודאה, ולכאורה יוכל להפיק מהן טובות הנאה מהמשטרה, כפי שהבהיר לו ארתור.
כמו כן, משתמע שהנאשם ביקש במסירת ההודאה לפני ארתור, להבטיח שארתור לא ינטוש אותו, לא יכעס עליו, לא יממש איומים כלפיו ולא ירחיק אותו, אם עתה ואם בעתיד, עת ייכלא ויזדקק לעזרת "הפושע הוותיק", החכם, המנוסה והמקושר – ארתור.
בהקשר זה והגם שהנאשם בעדותו תיאר תיאורים של איום ופחד פיזיים, התמונה הנלמדת היא תמונה מורכבת יותר כפי שפירטתי.
80. לא מן הנמנע, על בסיס ניתוח השתלשלות הדברים והאמירות, כי ההודאה לפני ארתור נמסרה על רקע "הערכת מצב" מצד הנאשם, שנעשתה על בסיס הצטברות "הנתונים", לרבות מכלול חוויות היום שחווה ומצבו הראייתי העגום, אשר חידדו לנאשם במצטבר, את המסקנה לפיה - המוצא האחרון והחלופה הרעה במיעוטה לפניה הוא ניצב היא לשקול להודות, בעתיד הקרוב, לפני החוקרים "בלב נקי", גם אם הודאת שווא, ובכך לזכות בהמתקה משמעותית בעונש.
על פי האמור, ייתכן כי את ההתוודות וסיפור המעשה שמסר לפני ארתור, ראה הנאשם כמעין
"ניסוי כלים" להמשך הדרך. כהזדמנות להעמיד במבחן ולפתח את הגרסה העובדתית שיציג, אם יודה לפני חוקריו כי רצח את המנוחה, במצב של אפקט.
במסגרת ההתוודות לפני ארתור מיישם בפועל הנאשם, בהנחיית, בעידוד ובסיוע ארתור, תאוריות ותרחישים "שנדונו" בימים קודמים בין ארתור לנאשם כפי שאפרט בהרחבה. כן נותן הנאשם מענה לשאלות ש"מגלגל" ארתור, כמו גם מיישב הנאשם באותה התוודות "קושיות" שהוא מעלה לפני עצמו, תוך כדי "סיפור המעשה".
הקשר ההדוק עד כדי דקלום בין תכני השיחות של ארתור עם הנאשם, בכל אותם ימים שקדמו לליל ההתוודות ב- 18.12.06, כפי שאפרט בהמשך, מחזקים את המפורט.
81. ער אני לכך, שלא את כל ההסברים והאפשרויות שהצגתי לעיל, ניתן למצוא בברור בעדות הנאשם לפנינו, על הטענה היכולה להישמע- הכיצד בימ"ש מיוזמתו שם בפיו של הנאשם הסברים שלא מסר?
יחד עם זאת ולצד הזהירות שאכן מתחייבת, נוכחתי כי ההסברים הנ"ל עולים "ושזורים" ממהלך ההתרחשויות והקשרי הדברים וכי אין בהסברים אלו כדי מתן הסברים שאינם בנמצא במסגרת הצפייה והניתוח של השתלשלות האירועים, גם אם הנאשם, על מגבלותיו, ודרך עדותו, לא ניסח ולא ביטא את הדברים בבירור, בעדותו.
ודוק, הפסיקה אף הכירה בחובה עצמאית המוטלת על בית המשפט לבחון היתכנותה של טענת הגנה חלופית העולה מהראיות המוכחות לפניו, גם מקום בו הנאשם לא העלה טענה חלופית זו ואפילו אם היא עומדת בסתירה לקו הגנה ראשוני שנקט (ראה ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221 (2002); ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (18.5.11); ע"פ 511/21 פלוני נ' מדינת ישראל (22.2.22)).
הדברים נכונים בבחינת קל וחומר לענייננו, שעה שהנימוקים הנלמדים הינם משלימים בלבד ולא עומדים בסתירה להסברים של הנאשם עצמו.
82. אני רואה כסביר להניח עוד, שהנאשם העריך כי אותה התוודות שהחליט למסור לפני ארתור, אינה בבחינת מהלך בלתי הפיך, ובהתאם כי יש סיכוי גבוה שהתוודות זו תישאר בינו לארתור ולא תגיע לחוקריו, ככל שיתחרט הנאשם על המהלך בעתיד.
(כאן המקום לחזור ולהזכיר כפי שפירטתי לעיל כי הנאשם עת הודה לפני חוקריו, ועד שהדברים הוטחו לפניו בחקירת יום 1.1.07, כלל לא ידע שהתוודותו לפני ארתור הגיעה לידיעת החוקרים).
83. זאת ועוד, אזכיר כי מבחינת המאשימה מוקשה מנגד – על שום מה בכלל בחר הנאשם להתוודות לפני חברו ולאיזו תכלית?
כהיבט משלים אוסיף, כי ההתנהלות אותה ניתחתי לעיל, משלב קריסתו הנפשית ועד להתוודות לפני ארתור, מציגה את הסיבות והמניע של הנאשם, ל"ראשית ההתוודות" וההתוודות לפני ארתור.
כאמור, טעמיה ומניעיה של התוודות "חברית" זו אינם חופפים ואף שונים מהסיבות שהביאו בהמשך לכך, את הנאשם, למסור הודאה לפני חוקריו בהודאה "הרשמית". את המניע להודאה בפני החוקרים, לצורך הכרה של מתוודה בלב נקי, ניתחתי מוקדם יותר ובנפרד בחוות דעתי לעיל.
84. בחינת השתלשלות כלל גרסת האירועים שפורטה – למקטעי הזמנים אותם בחנתי לעיל עובר לקריסה הנפשית ועד לשלב ההתוודות לפני מדובב, על דרך צפייה מדוקדקת, חוזרת ונשנית, בסרטונים המתעדים את כל המהלכים הנ"ל, לרבות תכני השיחות השונות, הלכי הרוח, שפת הגוף, כולל ביטויי התדהמה, הכעס, הפחד, הבכי, המצוקה, ההיסוס, הרגיעה ועוד, משתלבת היטב עם גרסת הנאשם שפורטה לעיל.
לא מצאתי כל בסיס לקבוע כי מכלול השתלשלות האירועים הנ"ל הייתה בבחינת הצגה ומניפולציה.
85. להשלמת השתלשלות האירועים אשלים; כי לאחר שהנאשם פייס את ארתור ושיתף אותו בהודאתו, נרדמים השניים בתאם, סמוך לאחר חצות.
בבוקר שלמחרת מובל הנאשם לחקירת ה- 19.12.06. בחלקה הראשון של החקירה, הנאשם, אשר התחזק מעט מאירועי יום האתמול הסוער שעבר, עומד שוב על חפותו לפני החוקרים, ברם עמידה זו לא מחזיקה זמן. לנאשם כאמור שוב מתחדד מצבו "הראייתי" הקשה. הוא לומד שנקודות והתפתחויות חיוביות לטובתו - אין בנמצא, גם לא "מהצד הביולוגי", כפי שמבהיר לו סשה. הנאשם נוכח שהמצב מבחינתו בבירור בלתי הפיך, וכי עומדים להרשיעו ולשלוח אותו למאסר עולם.
על רקע האמור וכאשר שבים ומבהירים לנאשם באותה חקירה שההזדמנות להודות "בלב נקי" עומדת לחמוק ממנו ("המכסה נסגר") ושזו הזדמנות שלא תחזור עוד, מחליט הנאשם, בחלקה השני של אותה חקירה, למסור את הודאתו לפני החוקרים - הודאה "בלב נקי", תוך אמונה שניתן לשלב עמה את גרסת האפקט וכפי שפרטתי בפרק הקודם לשאלת המניע והסיבה להודאה לפני החוקרים.