התנהלות הנאשם בחקירותיו
99. היבט נוסף הפוגם במשקל ההודאה, עדיין מבלי להיכנס בשלב זה לפרטיה, נוגע לדרך התנהלות הנאשם לאורך חקירותיו, תכני האמירות וההצהרות בדבר חפותו, כמו גם אופן ההתמודדות החובבנית מצידו עם הראיות השונות המוטחות לפניו.
בהקשר זה אשלים כי גם המאשימה מסכימה שההודאה שניתנה בסופו של יום על ידי הנאשם, באה לאחר רצף של ימי הכחשה ומהווה תפנית לדרך ההתנהלות של הנאשם עד ההודאה, באופן המצדיק בחינה והסבר.
100. בפרק קודם בחוות דעתי לעיל, התמקדתי במקטע הזמן בו אירעה אותה תפנית בחקירה – מהכחשה להודאה (שהחלה כאמור מהקריסה הנפשית) וביקשתי להראות כי בחינת "התפנית" באופן ממוקד, מתיישבת פחות עם מסירת הודאת אמת.
בפרק זה ולהלן אצביע כיצד התנהלות הנאשם לאורך ימי החקירה אשר קדמה למקטע הזמן הסמוך להודאה, גם היא אינה מתיישבת עם גרסת המאשימה, אשר ל"תכניתו הסדורה" של הנאשם מתחילת החקירה;
101. מהתרשמותי הבלתי אמצעית מהנאשם וצפייה מעמיקה בהילוכו, בהתנהגותו ודבריו לאורך ימי חקירתו, אני מתקשה עד מאוד לקבל את תזת המאשימה ואת מסקנות חברתי לפיהן התנהלות זו מאפיינת רוצח מניפולטיבי ושקרן ועל אחת כמה וכמה מחושב וקר מזג, אשר פעל מתחילת חקירתו ולמעשה על פי שני קווי הגנה חלופיים וסדורים כטענת המאשימה;
כזכור, על פי המאשימה "קו הגנה ראשון" בו בחר הנאשם כלל - הכחשה גורפת של ההאשמות. בשלב שני, כך על פי תכנון הנאשם ובהיעדר מוצא אחר, פעולה על פי "קו הגנה חלופי" הכולל - הודאה ברצח תוך כדי "מצב אפקט".
102. ראשית וכאמור, התרשמתי מגרסתו הנגדית של הנאשם להשתלשלות האירועים. לאחר בחינה, לא ראיתי להימנע מלייחס משקל או לקבוע כלא אמינה וכחסרת בסיס את גרסת הנאשם הנ"ל ואת הסבריו, על כי מסר הודאת שווא, רק לאור ההערכה הסובייקטיבית של מצבו הראייתי ומסקנתו כי יועיל לו יותר למסור הודאת שווא – תוך הצגתה כהודאה "בלב נקי".
103. על כל פנים, תזת המאשימה אשר לקווי ההגנה הסדורים והחלופיים להם נערך הנאשם כמפורט, מוקשית כשלעצמה מההתנהלות הנחזית, גם אם אמנע מקביעות מהימנות לטובת הנאשם וגרסתו כאמור.
סקירת שיחותיו והתפתחות החקירות, כפי שפרט בהרחבה לגביהן חברי בחוות דעתו, מוכיחות את היפוכה של תזת המאשימה הנ"ל, כך גם את מסקנת חברתי, כי לפנינו רוצח שקרן ומניפולטיבי;
104. ראשית, קשה להלום שרוצח, כפי המוצג על ידי חברתי והמאשימה, יבחר לספק פרטים מסבכים וישתף פעולה עם החקירה כבר משלביה הראשונים;
105. כך למשל, על שום מה רוצח מניפולטיבי ובכלל ינדב לחוקריו את הסיפור כי זרק את מכנסיו?
- למה שרוצח כזה יותיר את תיקו, המלא בראיות מפלילות, במקלט ולא יקח אותו עמו בסוף היום, על מנת להשמיד ראיות? (כשבשעה זו טרם הגיעו מחפשים או שוטרים לביה"ס, בניגוד לנטען).
כמו כן, למה שיבוא לאסוף את תיקו הנ"ל לעיני כל בליווי אשתו ויצהיר על כך לפני השוטרים יום למחרת?
למה שרוצח כזה יסכים לעבור בדיקת פוליגרף? למסור בדיקות ד.נ.א.? ולהשיב לשאלות והכל עוד טרם מפגש עם עורך דין?
ובכלל למה שיסכים למסור את מחשבו לבדיקה? ועוד.
106. הכיצד רוצח מחושב וסדור, כגרסת המאשימה, יטעה באופן כה מהותי בהערכת משקל הראיות לחובתו, עד כדי מסקנה שאין לפניו ברירה – אלא לפנות "לקו ההגנה החלופי" ולהודות, כדי אולי ובספק גדול לזכות בהקלה כלשהי, מעונש המאסר הממושך שבכל מקרה יצפה לו, אם יודה.
זאת ועוד; על שום מה רוצח כזה, יבחר בכלל, להסתכן בקו הגנה, הכולל, גם אם רק באופן חלופי, מסירתה של הודאה, על הסיכונים הקרדינליים שבמתן הודאה כזו. על פי רוב, נכון להוסיף כי מסירת הודאה על ידי נחקר, הינה בבחינת קו הגנה בלתי סביר ו"התאבדות" היפה ככלל, למצבי ייאוש של עבריין ולא פרי תכנון או שיקולים של "פריקת משא" ושיתוף עם חברים.
כמו כן וגם אם בחר הנאשם להודות "כקו הגנה חלופי"- על שום מה ימסור רוצח כזה הודאה גם לפני חברו לתא, הודאה שאין לה תכלית, על פי תזת המאשימה ועוד לפני שהודה לפני חוקריו.
107. מעבר לאמור ועל פי הערכתי, לא מסתבר, ממכלול הצפייה, כמו גם מההתרשמות מהנאשם וקווי אישיותו, כי האותנטיות הנחזית; הלבטים, השיתוף, הפחדים, הבלבול, חוסר האחידות בפרטים, ביטויי הלחץ, קטעי הבכי והשבירה, ההשתכנעות העצמית לכאורה במצב האפקט, כפי שמכלול הרשמים הנ"ל עולים בבירור ממהלך ימי החקירות והשיחות עם המדובבים, הם כל כולם חלק "מהצגה" מתוכננת ואף מתוחכמת שרקם הנאשם המניפולטיבי, קר המזג, כגרסת המאשימה וכקביעת חברתי.
כפי שהבהרתי, התרשמותי האישית הייתה כי הנאשם אינו מציג ומתחזה, במכלול אלה.
108. עוד אני חולק על מסקנת חברתי, כי הנאשם הוא זה שבחר את העיתוי במסירת ההודאה, מרצונו החופשי (זאת לאחר שהוא לאורך ימי חקירותיו, מהתל ומשחק בחוקריו, תוך שהוא משקר לפי נוחותו ובהתאם להתקדמות החקירה), זאת על מנת לשפר את מצבו ולטעון לרצח במצב אפקט.
כפי שהבהרתי, הנאשם שיתף פעולה עם חוקריו מתחילת החקירה. על אחת כמה וכמה שמהרגע שהסיק הוא, כי מצבו הראייתי העגום לא מותיר לו מנוס, אלא להודות בלב נקי, פעל הנאשם באופן נחרץ לשתף פעולה מלא עם חוקריו. כל המענים שמסר, בפרט מהודאתו ואילך ובמהלך חקירותיו, היו מענים אמיתיים ומלאים עפ"י מיטב ידיעתו ומיטב ניסיונו לרצות את חוקריו ולו מתוך שאיפתו לעמוד בכללים למתן הודאה בלב נקי שהיתה הסיכוי שלו לזכות בהקלה ודאית בעונשו.
109. אוסיף כי גרסת האפקט עצמה, האמורה להיות ההזדמנות והמפלט של הנאשם להקלה בעונש, על פי קביעת חברתי ואשר נמסרה כחלק ממתן ההודאה, הייתה לכל הדעות גרסה שלומיאלית, דלה ומתפתחת, זאת בשונה מהמצופה מרוצח מתוכנן, כגרסת המאשימה, כמו גם מרוצח התולה את יהבו בטענת האפקט.
הנאשם, בגרסת האפקט שהציג במשולב להודאתו, הציג גרסה לא משכנעת, בלשון המעטה. הגורמים לאפקט שנבחרו על ידו, היו בעיקרם, כפי שאפרט, בהמשך לעצות ולתרחישים שהציג ארתור בפניו, ימים קודם בתא המעצר ו"ששוכללו" תוך כדי פריסת הגרסה לפני החוקרים, גם זאת בניגוד למצופה עפ"י שיטת המאשימה.
הגרסה שהוצגה על ידי הנאשם, כמתארת מצב אפקט, אף כוללת פרטים מלאים לליבת אירוע הרצח עצמו ולא כמצופה מרוצח המתכנן את סיפורו ומבקש לשמור לעצמו "פתח מילוט", על דרך מצג משכנע כי אכן פעל באפקט. התיאור שהוצג על ידי הנאשם מתיישב יותר עם אדם המצוי בייאוש אמיתי ותוהה עם עצמו, כגרסת הנאשם.
110. כאמור, על מנת להסביר חוסרים וסתירות בהודאת הנאשם, קבעה חברתי וטענה המאשימה כי הנאשם, למרות שידע את פרטי האירועים במלואם, פעל במניפולטיביות, בתחכום ובקור רוח. על פי תזה זו הנאשם החסיר פרטים בכוונת מכוון ובפרט פרטים שאינם מתיישבים עם טענת האפקט שתוכננה.
בהתאם לטענה זו, חלקים גדולים בדרך התנהלות הנאשם והתכנים שמסר לאורך ימי החקירות ובאמירותיו לפני המדובב, יש לראות כחלק מהצגה, ככל הנראה גם מתוכננת וערוכה היטב.
להבדיל מכך נטען, כי בהודאתו לפני ארתור, הציג הנאשם גרסת אמת, הגם שלטענתה, באופן טבעי על פי הקשר מסירתה, חסרה הודאה זו פירוט.
קו טיעון זה אינו משכנע לדעתי;
111. חברתי בחוות דעתה, כמו גם המאשימה בטיעוניה, לא הצליחו לטעמי להציג קו ברור המאפשר לנו להבדיל, בין חלקים שבהם הנאשם משטה בשומעיו לבין חלקים בהם הוא באמת אינו יודע פרטים;
לא השתכנעתי כי הוצג קו טיעון מסודר ואחיד, המתיישב עם טיעון זה.
המכנה המשותף היחיד אותו מצאתי, בקביעות חברתי ובטיעוני המאשימה בנדון, מסתכם בניסיון ליישב באמצעות טיעון זה, חוסר התאמות שהתגלו בין ההודאה לראיות ולא מעבר לכך.
112. מעקב אחר התנהלות ודברי הנאשם בהקשרים השונים, גם אינו מציג תימוכין לטיעון האמור;
לא נוכחתי כי הפרטים שהוסתרו או גולו ע"י הנאשם מתיישבים עם הטענה אשר להסתרת פרטים שאינם תואמים את טענת האפקט או מלמדים על אכזריות;
בהודאה סופרו פרטים שאינם מתיישבים עם אפקט (דוגמת ידיעת מספר התא, ניגוב סימנים ועוד).
מאידך, הנאשם בהודאתו (21.12.06) סיפר פרטים היכולים ללמד על אכזריות, דוגמת הפשלת מכנסי המנוחה וכדומה, אשר היה מצופה כי יוסתרו עפ"י קו הטיעון הנ"ל.
113. מתיישבים בעיני לא פחות, אם לא יותר, הסברי הנאשם על כך שהחליט למסור הודאה לפני חוקריו, בבחינת הודאת שווא, מתוך הבנה מוטעית ש"הראיות" מצטברות לחובתו, וכי אם ימשיך לדבוק בחפותו הוא צפוי להיות מורשע בכל מקרה. המוצא היחיד שנותר לו בנסיבות שלפניו הוא- מסירת הודאה (שווא) "בלב נקי" באופן שהודאה שכזו תביא להפחתת עונשו. את ההודאה שילב הנאשם ב"טענת האפקט", אשר נועדה, עפ"י גרסתו, לחפות על אי ידיעת פרטים מהאירוע ועל סתירות שתתגלנה ואשר יהיה באלו לסכן את ההקלה המשמעותית והמיוחלת בענישה, אם אכן יוכר כמתוודה בלב נקי.
חוסר הידיעה אשר לפרטים כאלה ואחרים, על צד האמת, הוא המקור לחוסר ההתאמות והסתירות בהודאתו ולא תחכום ותחבולה או כוונת מכוון כקביעת חברתי וכטענת המאשימה.
114. אני רואה לחדד התייחסות נפרדת אשר לחקירת יום ה-21.12.06, בהקשר לאמור לעיל;
כזכור, במהלך חקירת יום 21.12.06 חזר הנאשם והודה, למרות עצת עורך דינו לכפור במיוחס לו. התנהלות זו של הנאשם מלמדת לדעתי עד כמה חשש הנאשם מעצמת הראיות לחובתו, והעריך כי אלו יובילו בהכרח להרשעתו גם אם יכפור. התנהלות זו גם מלמדת עד כמה האמין הנאשם כי ייטב לו אם יתוודה בלב נקי.
במהלך אותה חקירה ניתן להיווכח שהנאשם עושה מאמצים כבירים להניח את דעתם של החוקרים במתן תשובות מספקות לשאלות המופנות אליו, הכל על מנת להבטיח את מתן ההודאה בלב נקי.
115. הגם שכך, ומשנוכח הנאשם במהלך אותה חקירה כי החוקרים "אינם מרוצים" וכי הוא לא "מצליח לספק את הסחורה" (לדוגמא בכל הנוגע למנח הגופה, מיקום החתכים ועוד) נקלע הנאשם לכלל ייאוש מלא, עד כדי בכי.
לאחר שהסבריו, כמו גם "הודאתו", כי הוא אינו יודע לתאר תרחישים, שאין לו ידיעה בענין ולאחר שזעק לעזרה מהחוקרים (כדי לא להפסיד את הלב הנקי) והם אינם מסייעים לו ואף כועסים עליו, פעל הנאשם בייאושו "לירות לכל הכיוונים" בתשובותיו.
במסגרת זו הוא אף סיפק תשובות הזויות (זאת ייתכן ולא מן הנמנע, דווקא על מנת שיהיה ברור לחוקרים שהוא מוסר תשובות הזויות וכי הוא לא מבקש להטעות אותם חלילה והכל כדי לא להפסיד את הלב הנקי).
היקף הסתירות והתשובות האבסורדיות שמציג הנאשם, בחלקים הרלוונטיים של יום חקירה זה, מקשות עד מאוד ללמוד מהאמירות שנאמרו מסקנות אופרטיביות כלשהן.
כמדגם בלבד, אפנה לתשובות הנאשם באותה חקירה, על כי ביצע את הרצח כחלק מכת, או כחלק מתהליך נפשי שחווה בעקבות פגיעה מינית בהיותו קטין, כמו גם נפנה לתיאוריו על ביצוע סימנים וחתכים במנוחה כאקט פולחני ועוד תשובות הזויות כגון אלה;
116. חברתי בקביעותיה והמאשימה בטיעוניה, ערות לסתירות ולשינוי הגרסאות הנ"ל, כמו גם לאבסורד העולה מחלק לא מבוטל מהתשובות של הנאשם באותה חקירה. בהתאם רואות הן בכך חיזוק למניפולטיביות של הנאשם ולמסקנה כי הנאשם פעל להטעות את החוקרים.
ברם וכפי שפירטתי מסתבר פחות כי זו פרשנות הדברים.
זאת ועוד, חברתי והמאשימה בוחרות לעשות שימוש סלקטיבי בתשובות שמציג הנאשם באותה חקירה, תוך דחיית תשובות לא מבוטלות שאינן תואמות את סברתן לאירועים. חברתי והמאשימה בוחרות למעשה להסתמך רק על חלק קטן מהתשובות, המתיישבות עם סברתן לאירועים. מהלך זה מוקשה בעיני אף יותר.
117. כדוגמה בולטת לאמור ניתן להפנות לשימוש הסלקטיבי שעושה המאשימה באחת מהתשובות שהציג הנאשם והתומך לשיטת המאשימה בסברתה כי החתך ביד הינו פצע הגנה. באותו אופן וביחס לאותו חתך, עושה חברתי בקביעותיה שימוש בתשובה אחרת מתשובות הנאשם במהלך אותה חקירה, על כי חתך את המנוחה בידה "בסוף" (לאחר מותה), "על מנת לבלבל עקבות".
לחתך הנ"ל ומשמעותו אתייחס בנפרד עת אדון בפרק המתאים לכך, אולם בהקשר כאן אציין;
ניתן להיווכח כי התשובה של הנאשם (כי חתך את המנוחה "בסוף") עומדת בניגוד למכלול תשובותיו בשלבים אחרים של אותה החקירה, בהקשר לבירור בחקירה "מתי נעשה החתך ביד?". התשובות השונות שמסר הנאשם בנדון כוללות תשובות לפיהן - החתך נעשה בהתחלה, באמצע ובסוף האירוע.
התשובות שנמסרו גם לא אחידות בשאלה על שום מה נעשה החתך; פעם טען הנאשם כי המנוחה ניסתה לשרוט אותו ולכן חתך אותה ביד, פעם כי ניסתה להתגונן מפניו, הרימה ידה ונחתכה ופעם שהחתך נעשה על שום שהנאשם השתייך לכת והחתך הוא בסגנון של כת.
כאמור, באופן תמוה ומוקשה לטעמי, מבקשת חברתי באופן סלקטיבי, להתמקד דווקא בתשובה לפיה החתך נעשה "בסוף", וללמוד מכך פרט מוכמן לעניין חתך זה (שעל פי הממצאים אותם הוכיחה ההגנה, בניגוד לטיעוני המאשימה, נגרם לאחר המוות וכפי שאתייחס בנפרד במסגרת הדיון הנוגע לחתך בכף היד).
כהשלמה נוסיף כי המאשימה לשיטתה כאמור מבקשת באופן סלקטיבי להתמקד דווקא בתשובת הנאשם באותה חקירה המלמדת כי החתך נגרם במהלך התגוננות המנוחה. תשובה זו מבקשת המאשימה ליישב עם ממצאי ד"ר זייצב, עפ"י דו"ח הנתיחה, כי המדובר בפצע הגנה, כשעל פי המאשימה התאמה זו, בה בחרה, עולה גם היא כדי פרט מוכמן.
המתואר מחדד לדעתי את חוסר הסבירות שבדרך ניתוח אמרות הנאשם, לרבות האופן בו מבקשים ליישב את אלה עם מסד הראיות.
118. זאת ועוד, וביחס לקביעת חברתי ולשיטת המאשימה כי הנאשם פעל במניפולטיביות כדי להטעות, יש להסתפק הכיצד ניתן לערוך את האבחנה בין תשובות שהן מציגות כשגויות ושיש להתעלם מהן לבין התשובות אותן הן "מלקטות" כתשובות נכונות, מלבד היותן נוחות ותואמות את התרחשות האירועים.
מוקשה עוד יותר הכיצד מבקשות הן ללמוד על בסיס בחירה כזו, כי הנאשם ידע לתאר לפנינו על פרט מוכמן (ואף באופן סותר, כפי שפרטנו).
אחזור ואדגיש כי על פי הניתוח שהצגתי ולשיטתי, התנהלות הנאשם באותה חקירה, כמו גם כל החקירות האחרות כאמור, הייתה התנהלות אמיתית ואותנטית ולא ביטוי למניפולטיביות ותחכום.
השפעת ארתור על הנאשם
119. לאורך ימי מעצרו של הנאשם ועד ליל ה-18.12.06 שהו בתא המעצר עם הנאשם מדובבים. המדובב הראשון היה שוטר המכונה יבגני, אליו הצטרף ארתור החל מ-13.12.06.
ב-15.12.06 הוצא יבגני מהתא והפסיק את פעילותו. להלן אתייחס בעיקר לפעולות ארתור אלא אם אתייחס במפורש ליבגני. זאת ועוד, עיקר הניתוח והמסקנות להלן מתייחסות לארתור אשר היה המדובב המרכזי והעיקרי.
120. כפי שפירטתי עד כה ואפרט בהמשך, לארתור הייתה השפעה קריטית על הנאשם אשר היה למעשה "כחומר ביד היוצר" בידי ארתור.
ארתור לאורך כל ימי החקירה, ליבה כאמור את חששות ופחדי הנאשם, אשר להצטברות הראיות לחובתו. ארתור דאג ליצור אצל הנאשם עם שובו לתא אחרי חקירות, תמונה קודרת ביחס למצבו המשפטי והראייתי, לרבות על דרך ניתוח, טיפין טיפין, של תמונת המצב הראייתית בכל יום ויום. ארתור הוא זה שהציע ועודד את הנאשם בכל הנוגע לשימוש באפקט והלב הנקי, תוך בניית גרסה בהתאם.
ארתור דן עם הנאשם ולמעשה הציע ובנה עבורו את עיקרי גרסתו להשתלשלות האירועים שהובילו לרציחת ילדה, גרסה ששימשה בסיס להתוודותו של הנאשם.
121. וביתר פירוט אוסיף כי נוכחתי שההתוודות עצמה לפני המדובב מיום 18.12.06 היתה למעשה דקלום של תרחיש רצח של ילדה במצב אפקט, כפי שהציג אותם לפני הנאשם, לא אחר מאשר ארתור, זאת במהלך שיחותיהם בתא המעצר ועוד ימים קודם להתוודות. ההדגמות של ארתור כללו מצג של שיסוף ילדה וכן אמרות ומלל הזהים בעיקרם לאלו המפורטים בהתוודות.
האם אנו נדרשים להוכחה ברורה יותר אשר למידת השפעתו של ארתור על הנאשם? נדמה שהתשובה ברורה.
בהמשך במסגרת חוות דעתי, הפניתי גם לניסוחים ולהתבטאויות "החופפים" שעשה בהם שימוש הנאשם בהודאתו על רבדיה ואשר לקוחים מדברי המדובבים עמו. הדברים גם פורטו בהרחבה בחוות דעת חברי.
נזכיר כי דרגת ההשפעה של ארתור על הנאשם הגיעה לכדי כך שהנאשם ביום 18.12.06, שעות מוקדם להתוודות לפני ארתור, קרס נפשית ולאחר שהגיע למצב בו הוא החל להשתכנע ולהאמין כי יכול והוא ביצע את מעשה הרצח במצב של אפקט, זאת כפי שפירטתי והרחבתי לעיל בפרק העוסק בקריסה הנפשית של הנאשם.
122. מבלי למצות, אני רואה להפנות למספר דוגמאות המבססות את מידת ההשפעה של המדובבים על הנאשם מתוך סקירת הלכי השיח שהתקיים בתא, כמעין "פרלמנט" עצורים, זאת לאורך ימי החקירה בתא המעצר;
- ארתור אומר לנאשם כי בכוונתו להגיע לעסקת טיעון בתיק שלו והוא מכוון את הנאשם לפעול כמותו "גם אתה תגיד 'תעשו לי הריגה, אני אסכים... הריגה ללא כוונה תחילה. נו כמה? עשר, שתיים עשרה בלי כל מיני אונס... תעשה עסקה, אתה מגיע להסכם עם התובע, אתה אומר לו 'אני מסכים להריגה ללא כוונה תחילה, פלוס מנקים אונס'". ארתור אף מציג לפני הנאשם מצג שאם יגיע לעסקה עם התובע- יודה ברצח ללא כוונה תחילה, הוא יקבל עונש של 10 שנים בערך, ממנו יכול וינוכה שליש והוא ישתחרר כעבר שש וחצי שבע שנים. לאור הכישורים המקצועיים שלו (ריצוף, חשמל, אינסטלציה), גם יהיו לו תנאים טובים בכלא, יוכל להסתובב חופשי, יצא לחופשות ועוד (מ"ט 165/06(9) חלק 4 מונה 08:55 ואילך).
- הנאשם אומר לארתור: "אני יודע שאני לא חיסלתי את הילדה הזאת, אבל לא יכול להוכיח. קל וחומר שהוא [החוקר] אומר לי שיש עד שראה, שחיסלת את הילדה... אני חושב שאין להם עד". ארתור בתגובה: "אני יכול לשבת במקום שלי, לא לשוחח, שום דבר, אבל פשוט אני כבר יודע מה יהיה אצלך... אני יודע מה יהיה אצלי...
- ארתור מעלה את עניין האפקט ואומר לנאשם: "כל בן אדם... תקשיב, הוא לא מכיר את עצמו עד הסוף. הוא יכול להתהפך בשנייה או בדקה אחרונה. כל דבר הזין הזה ככה ישחק בראש..
- הנאשם אומר לארתור שבכוונתו ללכת "עד הסוף" ולא להודות ברצח שלא ביצע. ארתור משיב לו: "רק תדע דבר זין אחד, אתה זוכר נתתי לך דוגמה? הבחורים האלה נשפטו... ההוכחות ההן שהיו, היה מספיק לתת תקופת כליאה. אתה יודע, אפילו אם אתה לא מודה באשמה, ויש הוכחות, נותנים תקופת כליאה. אתה מעודכן? כאן בישראל יש דבר זין שכזה, נותנים תקופת כליאה, אפילו אם אתה לא מודה באשמה, יש כתב אישום, זהו". בתגובה שואל הנאשם: "ונותנים תקופת כליאה לפי מקסימום?" ארתור משיב: "לפי מקסימום, זאת הבעיה, אתה מבין? ואם היית אומר ש... בקיצור... למשל 'הייתי במצב שכרות חזק', תחת אפקט חזק', אתה מבין? 'וטבעי זין כמה הציקו לי בלאט, ובכל מקום, בלאט... הטרידו אותי, זה ככה וככה, ולכן חיסלתי', איך יסתכלו על זה בבית המשפט?" הנאשם עונה: "(כמו) על בהתגלות לב". ארתור אומר לו: "לא, לא רק זה, מסתכלים שתחת אפקט... אתה מבין? שהטרידו אותי מאוד, שבלאט, מישהו כל פעם, בלאט, 'חיפש' אותי, אתה מבין? וכשזה בגלל התפרצות עצבים, זה קורה, זה אפקט, וכבר כאן מורידים את תקופת הכליאה, אתה מבין במה העניין? אפשר לקבל כאן שלוש עשרה, ארבע עשרה שנים". הנאשם בתגובה: "אבל לא בתיק הזה, לא בשלי". ארתור לא מסכים איתו ואומר לו: "גם בזה אפשר לקבל תקופת כליאה כזאת, אם אתה הולך להודות באשמה ואם אתה הולך לא להודות באשמה... כי אתה אומר 'לא עשיתי'. אותו הדבר אותו דבר הזין. ההוכחות שהן נגדך, אתה יכול לקבל מאסר עולם... פלוס עשר שנים"
(מ"ט 165/06 (9) חלק (1) מונה 23:26).
123. אני חולק מן היסוד, לרבות מהמפורט לעיל, על מסקנת חברתי, לפיה ארתור "רק עשה את מלאכתו", זאת מבלי להשתלט על הלך מחשבתו של הנאשם, מבלי לפגוע בעצמאותו המחשבתית של הנאשם ומבלי להשפיע על החלטותיו של הנאשם. עמדת חברתי לפיה החלטות הנאשם התקבלו באופן שקול וללא השפעה או תהליך של "שטיפת מוח" מצד ארתור, נסתרת לטעמי מהמקובץ.
124. נקודה נוספת אליה אני רואה להתייחס, נוגעת לעמדת חברתי לפיה בשונה מבחקירות עצמן שהתנהלו בחדרי החקירות, הרי שבמהלך השיחות שקיים הנאשם בתאו, הנאשם היה דווקא נינוח, מיושב ולא מודאג. בכך רואה חברתי תמיכה לאופיו המניפולטיבי של הנאשם ולעובדה כי היה שקול, מחושב ולא מובל.
גם על מסקנה זו של חברתי אני חולק מכל וכל.
צפייה בהלך רוחו של הנאשם לכל אורך שהייתו בתא המעצר ושיחותיו עם המדובבים, מעלה כי הנאשם היה בהחלט מבוהל, נסער, מבולבל וצמא להנחיותיהם ועצותיהם של המדובבים. אלו מצדם כאמור, דאגו להציג לפני הנאשם תמונה מייאשת של מצבו הראייתי לצד יתרונות שהציגו אם יבחר הנאשם להודות.
דוגמאות בעניין יש למכביר, לרבות כעולה מאלו שציטטתי לעיל. אסתפק להלן בהפניה לחלק מדוגמאות נוספות המבססות את שפרטתי ואפילו מהשלבים ההתחלתיים של ימי החקירה.
- כבר ביום המעצר הראשון, 12.12.06 (מ"ט 161/06 (1) חלק 2), הנאשם מספר ליבגני עת פגש בו לראשונה בתא המעצר, שהוא חשוד ברצח המנוחה ואומר לו "הכל נגדי! הכל!..." (עמ' 8/65).
- הנאשם מוסיף "הכי מבאס... יצאתי לעבודה, היו לי מכנסיים, מכנסיים רגילים, לעבודה. אני כמו פראייר, התהלכתי בהם כל היום, לקחתי וזרקתי אותם. הייתי צריך להשאירם, וזרקתי " (עמ' 9/65). עוד מציין שחוות דעת המעבדה היא למעשה תקוותו האחרונה להיחלץ מהתיק, שהחוקר אמר לו שאף אחד לא ילך לחפש את המכנסיים במזבלה.
הנאשם מביע לפני יבגני חשש: "חס וחלילה הפגום הזה שרצח את הילדה, נכנס וניגב ידיים איפשהו, אני חס וחלילה נגעתי במשהו, ונשארו עליי טיפות דם, אני זין כמה גמור... הם לא יחפשו יותר" (עמ' 10/65).
- הנאשם אומר ליבגני לגבי החוקרים: "..התחילו ללחוץ עליי, התחילו ליפול חשדות... הייתי מוכן לספר להם הכל, רק להוריד ממני את כל החשדות, אני הרי לא עשיתי את זה, אבל אני לא יכול להוכיח את זה בשום דבר. כי אני עבדתי לבד לא היה לי אף אחד לזוג, כלומר שמישהו יספק לי אליבי" (עמ' 22/65).
- בהמשך וביום 13.12.06 (מ"ט 163/06 (1) חלק 2 וחלק 3);
הנאשם אומר ליבגני: "אני, בלאט, כבר עייף להצטדק, לספר מה ואיפה" (עמ' 18/68).
"מכינים תיק לשחיטה" (עמ' 19/68). הנאשם מוסיף כי יש לו 8 ימים לחשוב ולהיזכר בכל הפרטים הרלוונטיים ליום הרצח, אחרת מצבו יהיה גרוע.
- הנאשם מונה לפני יבגני את הראיות נגדו שבעטיין הוארך מעצרו. בהמשך שב ומונה את הראיות נגדו גם בפני ארתור; "פוליגרף, מכנסיים, טיפת דם וסכינים" (עמ' 52/86) ואומר לו שעל פי עמדת החוקרים "זה מספיק" על מנת לכלוא אותו, ועוד מוסיף: "כנראה לעורך הדין אין זין לזה. כמעט בטוח שלא יעשה משהו, קל וחומר של המדינה" [הכוונה סנגור ציבורי] (עמ' 44/82).
כאמור, וככל שמצטברים ומתקדמים ימי המעצר, התמונה מתקדרת, מפלס הלחץ, הפחד והדאגה של הנאשם כפי שהוא משתקף גם בשיחותיו עם ארתור, הולך וגואה, עד כאמור לשלב הקריסה הנפשית.
בהתאם וכאמור, לא ניתן לקבל מסקנה לפיה בניגוד להתנהלות הנאשם לפני החוקרים היה הנאשם נינוח בתא המעצר ובמהלך שיחותיו עם המדובבים, אלא היפוכם של דברים נכון, הלך רוחו של הנאשם בחקירות ובתא המעצר - חד הוא.