281. לקו טיעון זה לא מצאתי כל אחיזה ובסיס בענייננו. על כל פנים, אין בקו טיעון תיאורטי זה, כדי לפגום ולאיין ממשקל אותן אי התאמות.
ראשית המאשימה לא מציגה בטיעוניה ובהקשר לטיעון הנ"ל, כל קו ברור ואחיד המפריד בין מצבים בהם הנאשם, לשיטתה, משטה בחוקריו ועל כן יש להתעלם מהנתונים שנאמרו על ידי, למצבים ואמרות בהם הוא לשיטתה דובר אמת ויש "לאמץ" את האמירות. גם לא מצאתי הסבר, לשיטת המאשימה, על שום מה משטה הנאשם בחוקריו לגבי פרטים מסוימים, דוגמת מנח הגופה ומנגד מוסר פרטים מדויקים ומפלילים, לשיטת המאשימה, ביחס לפרטים אחרים, לעיתים מהותיים, דוגמת ידיעת התא בו בוצע הרצח.
שנית, קו טיעון זה של הצגת שקרים והסתרות מכוונות, קשה ליישב כשהוא מכוון לאמירות הנאשם לפני המדובב, שעה לפניו קיימת סבירות גבוהה ועל כך למעשה לא חולקת המאשימה, כי הוא משיח בהן לפי תומו ונעדר אינטרס להטעות.
שלישית, וכפי שפרטנו, הנאשם ראה חשיבות עילאית לשתף פעולה עם חוקריו ובפועל אף הוכח כי הוא אכן פעל בכל כוחו לרצותם, זאת על מנת לזכות בהגנת ההודאה בלב נקי או בהקלה אחרת בשל שיתוף הפעולה.
לא מסתבר, אם כן, שהנאשם יסכן מהלך כה מהותי, חשוב ומרכזי עבורו, ע"י הצגת פרטים מטעים ושגויים במכוון ואשר עלולים, אם ייחשפו, לשלול את הגנת הלב הנקי או את מעמדו כמשתף פעולה הזכאי להקלה.
על אחת כמה וכמה שלא מסתבר שכך פעל הנאשם לגבי פרטים "אובייקטיביים" הניתנים לאימות בנקל, וזאת הכל על מנת לשמור לעצמו פתח להיחלץ מאותה הודאה שבחר מיוזמתו למסור, כטענת המאשימה.
מעבר למפורט וכפי שהבהרתי לא אחת בחוות דעתי, התרשמתי, לאחר בחינה ושקילה, כי הנאשם אכן היה אותנטי ואמין באותן אמירות, אשר נמצא כי הן בדיעבד בסתירה לממצאים המוכחים. לא מצאתי בסיס לקבוע, על פי הערכתי ומיטב שיפוטי, כי הנאשם פעל להטעות להסתיר ולבלבל את חוקריו באותן אמירות, לרבות בתחכום אותו מבקשת לייחס לו המאשימה.
מהמקובץ לעיל, ברור, כי אני גם חולק על מסקנת חברתי, לפיה הנאשם מסר פרטים מוכמנים, שיקר ופעל במניפולטיביות או כי אינו ראוי לאמון.
פרטים שהנאשם לא ידע בהודאותיו, הגם שהיה מצופה שיידע
282. הנאשם בהודאתו (על כל רבדיה) לא ידע לפרט על הפציעות שנגרמו למנוחה לרבות חבלות בראשה, מספר החתכים שנגרמו לה ובפרט על החתך הייחודי בשורש כף ידה השמאלית.
283. אשר לחבלות בראשה של המנוחה, דו"ח הנתיחה (ת/442) מלמד על לפחות 7 מוקדי דימומים בראשה של המנוחה שנגרמו מחבלות קהות ישירות או בלתי ישירות סמוך למוות. ד"ר פורמן קבעה כי המוקדים הנ"ל מתיישבים עם לפחות 7 חבלות בראש. ד"ר זייצב בחקירתו אישר למעשה כי המנוחה אכן הוכתה מספר פעמים בראשה, לצד האפשרות שחלק מהחבלות נגרמו גם במהלך נפילתה.
מאידך, הנאשם בהודאתו לא הזכיר שום מאבק וחבטות בראשה של המנוחה, באופן היכול להתיישב ולו בדוחק עם פירוט החבלות האמורות. על פי תיאורי הנאשם בהתוודותו, לכל היותר הסתכמה הפגיעה במנוחה בביצוע החתכים בגופה וכפי שאפרט. בחקירתו אף שלל כי פגע בראשה של המנוחה (חקירה 19/12/2006 מ.ט. 172 דיסק 1 חלק 3).
לא יכולה להיות מחלוקת כי הפגיעות שנגרמו בראשה של המנוחה, אשר לכל הפחות רובן כתוצאה מחבטות מכוונות, לא הוזכרו על ידי הנאשם, עת תיאר לא אחת בהתוודותו את אופן הפגיעה במנוחה ומכלול המגע בינו לבינה.
הניסיון להציג תרחיש עובדתי, מעורפל המבקש ליישב פגיעות אלו, כפגיעות "אגביות" במהלך האירוע, ובכך ליישב את אי ההתאמה בין ההודאה לממצאים, דינו דחייה.
284. החתך בשורש כף ידה השמאלית של המנוחה אינו עולה מההודאה. דו"ח הנתיחה מלמד כי חתך זה נגרם אחרי המוות. בנדון נכון לקבל במלואה את חוות דעתו של ד"ר קוגל, על פני עמדתו המאוחרת של ד"ר זייצב שראה אפשרות להתאים חתך זה לפצע הגנה. גם בנדון אני מסכים לנימוקים שהציג חברי בחוות דעתו.
ביצוע חתך ייחודי שכזה על ידי רוצח, מאוחר למותו של הקורבן, מהווה פרט מובהק שצריך להיות בידיעת נאשם. לא התרשמתי כטענת המאשימה כי הנאשם, עת נחקר בסוגיית החתכים על גופה של המנוחה, הסתיר פרט זה במכוון. התרשמתי מהצפייה בחקירות, כי הנאשם דווקא עושה כל מאמץ, גם בנדון, ליתן מענה שיספק את החוקרים, לאחר ששבו וחקרו אותו אין ספור פעמים בעניין. למרות המאמצים, לא הצליח הנאשם להציג גרסה התואמת את דרך היווצרות החתך, תוך שהוא טועה בציון היד הנכונה ולכל היותר מתאר פגיעה אגב ניסיון התגוננות של המנוחה. נכון גם להניח שהנאשם ידע כי הנתונים "האובייקטיביים" הרלבנטיים מצויים בידיעת החוקרים, זאת על בסיס דו"ח הנתיחה שברשותם. בהתאם, לנאשם לא היה כל ענין להסתיר פרט זה, אילו היה בידיעתו, על הסכנה הכרוכה מהסתרה שכזו ובפרט שלילת מעמדו כמודה "בלב נקי".
285. כפי שפירטתי לעיל בחוות דעתי עת עסקתי בחקירת 21.12.06, חברתי בחוות דעתה בחרה, בהקשר לחתך בשורש כף היד, להתמקד דווקא באחת משלל אמירות הנאשם בנושא, זאת במהלך חקירת יום 21.12.06 ואשר ממנה ניתן ללמוד, כי את החתך הנ"ל, עשה הנאשם בסוף, על מנת "לבלבל עקבות" ומכאן מבקש הוא ללמוד שהנאשם מתאר ביצוע חתך שלאחר המוות.
על בסיס האמור, מסיקה חברתי, כי הנאשם ידע לתאר בחקירתו פרט התואם את ממצאי הנתיחה וכי פרט זה אף בא בגדר פרט מוכמן ממשי.
עם מסקנותיה של חברתי לא הסכמתי;
286. ראשית, המאשימה עצמה לא ראתה לאמץ תשובה זו של הנאשם (המלמדת על חתך שנעשה לאחר המוות) אלא עמדה בסיכומיה על כך שהחתך הוא פצע הגנה כפי טענת ד"ר זייצב וכי ידיעות הנאשם על פרט זה (עפ"י אמירות אחרות שבחרה המאשימה משלל אמירותיו כאמור), הוא בגדר פרט מוכמן (אחר מזה עליו מצביעה חברתי כאמור).
287. מכל מקום, כפי שפורט לעיל, הנאשם לאורך חקירותיו, אם בכלל התייחס לחתך הנ"ל, התייחס הוא אליו בעיקרו, כחתך שנגרם במהלך הרמת היד של המנוחה תוך שהוא מתבלבל בידיים או אפשרות אחרת, חתך שנעשה בעקבות ניסיון המנוחה לשרוט אותו ועוד.
זאת ועוד, הקשרי הדברים בחקירת הנאשם מיום 21.12.06 בדגש לאופציה כי החתך שבנדון נגרם לאחר המוות, מלמדים כי האמירה נאמרה כחלק מגיבוב הסברים שאינם אמת ואשר נאמרו מתוך ייאוש ולאחר שהנאשם נוכח שהוא מתקשה לתת מענה הולם לשאלות החוקרים.
למעשה, גם המאשימה ביחס לחקירה זו נאלצת לעשות שימוש "במנגנון ה- 80- 20", תוך הבנה שמרבית אמירות הנאשם במקטע החקירה הנ"ל אינם אמת.
בנדון פרטתי כאמור במסגרת הדיון על חקירות הנאשם מיום 21/12/2006 לעיל ואין מקום לשוב ולפרט בנדון.
כך או כך לענייננו, מוקשה על חברתי, על שום מה דווקא אמירה בודדת המלמדת לכאורה על חתך שלאחר המוות היא זו שנבחרה מבין שלל האמירות בנושא, תוך הצגה כי הנאשם ידע בחקירותיו פרט התואם את ממצאי הנתיחה ואף הפיכתו לפרט מוכמן.
כאמור העמדה ה"עדכנית" הנ"ל אף עומדת בניגוד לעמדת המאשימה מלכתחילה וגם בסיכומיה ובהמשך לקביעת המומחה ד"ר זייצב מטעמה, כי חתך זה הינו חלק מפצעי הגנה. עמדה זו גם הביאה את ד"ר זייצב בחקירתו להתעקש ועל אף חוסר ההיגיון המדעי, כי מדובר בפצע הגנה.
אציין כי להערכתי עמדת חברתי, המכירה למעשה שממצאי הנתיחה מלמדים כי מדובר בחתך שנעשה לאחר המוות, נקבעה רק בעקבות חוות דעת ד"ר קוגל מטעם ההגנה, אשר הצביע על אי ההתאמה בין אמרות הנאשם בחקירותיו לממצאי נתיחת הגופה וחוסר הסבירות שבעדות ד"ר זייצב כאמור. כפועל יוצא מכך "אימצה" חברתי את אמרת הנאשם (אחת מני רבות), ממנה ניתן ללמוד על חתך אחרי המוות.
הנה כי כן סופו של יום – הן חברתי בקביעותיה והן המאשימה בטיעוניה, כל אחת לסברתה, בוחרת מבין אמרת הנאשם, אמירה התואמת את ממצאי הנתיחה כפי פרשנותן והופכת את התרחיש על בסיס אותה אמירה, לפרט מוכמן.
288. המנוחה נמצאה מונחת על מכסה האסלה. יתרה מזאת, הוכח כי המכסה הורד על ידי רוצחה של המנוחה, לפני שהניח את המנוחה על האסלה, זאת שעה שנתגלו כתמי דם גם על הצד הפנימי של מכסה האסלה.
הנאשם לא סיפר במסגרת התוודותו כי כך פעל למרות שגם בהקשר זה נחקר הנאשם רבות. החוקרים מצדם עשו מאמצים כבירים לקבל תשובה מהנאשם שתתאים למנח בו נמצאה הגופה, כשהנאשם מנגד עשה כל שלאל ידו להציג תשובה שתספק את החוקרים, תוך הצגת תשובות משתנות לרוב. אולם למרות כל הניסיונות הדברים לא צלחו (ראה חקירה מיום 19/12/2006 לפני ביצוע השחזור ולאחריו, כמו גם חקירת יום 21/12/2006).
יתרה מזאת, הנאשם בהודאתו (לפני ארתור, לפני החוקרים וגם בשחזור) מתאר באופן גורף כי נמנע מלגעת במנוחה, לרבות על מנת לא להותיר עקבות. על כל פנים, הוא לא מצליח להציג, למרות ניסיון הנאשם לרצות את חוקריו, תיאור המתיישב ולו בקירוב עם תמונת מצב הכוללת את הזזת הגופה או הנחתה על האסלה. זאת ועוד, גם כשתיאר הנאשם כי טיפס על האסלה לצורך היציאה מהתא, תיאור זה אינו כולל כל רמז שיכול ללמד כי המנוחה הייתה מונחת על האסלה בעת הטיפוס.
אשלים שמסתבר ביותר כי פעולה כאמור, של הזזת המנוחה אחרי מותה והנחתה על מושב האסלה (כפי שתיאר גם המומחה פיאמנטה מטעם המאשימה), הינה פעולה ייחודית ומכוונת שאין להניח כי נשכחה על ידי הנאשם אם אכן היה מעורב בה. גם בהקשר זה לא נוכחתי שהנאשם פעל במכוון להסתיר פרט זה. מצפייה בנאשם התרשמתי כי הוא עשה מאמצים כנים וכבירים לרצות בענין את חוקריו עד כדי תסכול, בכי וייאוש (ראה חקירתו מיום 21/12/2006).
289. דרך היציאה מהתא כנלמד מהראיות החיצוניות והעדרם של ממצאים פורנזיים, רלוונטיים גם הם לבחינת משקל ההודאה על פרטיה. הראיות החיצוניות עליהן התעכבתי לעיל בחוות דעתי, מלמדות על מסלול יציאת הרוצח מתא 2 לתא 3. מסלול זה אינו תואם את מסלול היציאה כפי שהתוודה לגביו הנאשם וזאת לראשונה במסגרת השחזור שביצע.
גם הימצאות דם בתא השלישי אינה מתיישבת עם תיאור הפעולות, עפ"י ההודאה.
אשר למשקל העצמאי של הראיות החיצוניות המלמדות לכאורה על מסלול היציאה של הרוצח, פירטתי בהרחבה לעיל במסגרת הדיון בראיות החיצוניות.
מכל מקום, לצד האמור, משקלן של ראיות אלה, כמלמדות על מסלול יציאה אחר מהתא, זאת בהשוואה לזה אותו מסר הנאשם, מצטרף גם הוא לחיזוק המסקנה שהנאשם בהודאתו מסר פרטים שאינם תואמים את ממצאי הזירה.
אשלים כי גרסה זו של הנאשם אשר למסלול היציאה מהתא, אף הפתיעה את החוקרים שהיו משוכנעים עד אותו מועד ועל סמך הראיות שהיו לפניהם, כי מסלול היציאה של הרוצח הוא לכיוון תא מספר שלוש.
290. עוד אדייק בהקשר זה , כי ככל שהיה תיאור הנאשם אשר למסלול יציאתו תיאור נכון, היה מצופה כי יימצאו עקבות נעליים שלו במתחם השירותים אליו קפץ כשיצא מהתא (בפרט שעה שנעלי הרוצח התבוססו בדם). כמו כן מסתבר היה כי יימצאו עקבות כאלה, גם במסלול הליכתו עד לשירותי הבנים, הסמוכים למקלט, שם על פי הודאתו, ניקה את עצמו ושטף את הסכין ואת הדם שבידו. כך גם לגבי האפשרות אותה פירט בהודאתו שכנראה שטף לא טוב ונותרו טיפות דם על הרצפה שטפטפו לו מהיד. לנדון אפנה למשל לתיאור שאומץ בכתב האישום והמתבסס על פרטי ההודאה בסרט השחזור מיום 19/12/2006 (ת/42).
משעה שלא נמצאו כל ראיות פורנזיות כאמור המשויכות לנאשם, באף אחת מ"התחנות" הנ"ל, יש באמור לעמוד בסתירה לגרסה אותה הציג הנאשם בהודאתו.
האפשרות המועלית ע"י חברתי, על פיה "לא מן הנמנע" שהנאשם פעל וניקה את כל העקבות וממצאי הדם, לאורך המסלול שפורט (אחרי או לפני הניקיונות בשירותי הבנים?), הינה אפשרות לא סבירה.
291. הדברים נכונים גם אשר להעדרם של ממצאי ד.נ.א וטביעות אצבע, אשר היה מצופה כי יימצאו בזירת הרצח ועל גופה של המנוחה, זאת על פי התיאור שהציג הנאשם בהתוודותו, אשר למגע בינו למנוחה, כמו גם גרסתו כי לא הצטייד בכפפות וכדומה.
292. כפי שהבהרתי, ראיתי לדחות את טענה המאשימה לפיה, הנאשם באופן מכוון הסתיר פרטים לעניין מנגנון ואופן ביצוע הרצח. כאמור, ההתרשמות מהנאשם לאורך חקירותיו והודאתו הייתה, כי הוא עושה כל אשר לאל ידו לשתף פעולה עם החוקרים ולרצותם, לרבות על מנת לזכות בהכרה של "מתוודה בלב נקי".
מבלי לפגוע באמור, וככל שהדבר מתייחס לאותן ראיות פורנזיות, נדגיש- שהעדרן של ראיות כאלה פועל בהכרח לטובת הנאשם, אף ללא קשר למידת שיתוף הפעולה שלו בחקירה.
293. פרט רלוונטי נוסף לבחינתנו, נוגע לשלפוחית השתן הריקה של המנוחה; כעולה מדו"ח הנתיחה של המנוחה, כיס השתן של המנוחה נמצא ריק. ד"ר קוגל בחוות דעתו המשלימה (נ/113 א) הבהיר כי ממצא זה מלמד, בנסיבות ענייננו, שהמנוחה הטילה את מימיה מעט לפני שנרצחה (אשלים, כי משעה שלא נמצאו ממצאי שתן על תחתוני ומכנסי המנוחה, נשללה האפשרות כי לאחר המוות או סביב המוות, התרחשה הרפיה של הסוגרים שהביאה להתרוקנות כיס השתן).
ממצא זה עומד גם הוא בסתירה לגרסת הנאשם בהודאתו. כזכור, על פי גרסת הנאשם בהודאתו, רדף הוא אחרי המנוחה למתחם השירותים ופגע בה בכניסה לתא השירותים.
מבלי להתייחס להיבטים שונים בגרסה הנ"ל (לרבות השאלה האם המנוחה כשנפגעה, עמדה מחוץ לתא, בפתח התא או בכניסה אליו), הרי ברור הוא כי על פי מכלול הגרסאות שהציג הנאשם, לא רצח הוא את המנוחה לאחר שהתפנתה או עת ישבה על האסלה והתפנתה, כפי שמלמדת שלפוחית השתן הריקה כאמור.
אוסיף כי עקבת הנעל שזוהתה כעקבת המנוחה ליד האסלה, כפי שפירט בחוות דעתו רפ"ק אביעד לוי, מחזקת את ההנחה כי המנוחה נרצחה לאחר או בעת שהתפנתה כאמור לעיל. אם כן, גם ממצא עקבת הנעל הנ"ל אינו מתיישב עם גרסת הנאשם בהודאתו לפיה פגע במנוחה כאמור סמוך לכניסה לתא, לאחר שרדף אחריה לשם מגרם המדרגות.
294. גם בנוגע לצבע שיערה ופרטי לבושה של המנוחה, הציג הנאשם תמונה שגויה במסגרת הודאתו ובאופן הצריך ללמד כי הוא לא ידע פרטים אלו. אקדים כי המאשימה בהקשר זה טוענת וכך גם קובעת חברתי בחוות דעתה, שהנאשם ידע פרטים, על מצב שיערה של המנוחה, כאשר גם האופן בו תיאר חלק מפרטי לבושה, בא בגדר פרט מוכמן.
לדעתי לא רק שאין בסיס לאמור, אלא היפוכם של דברים נכון;
הנאשם במסגרת שיחותיו עם ארתור תיאר את הילדה שהציקה לו, ובמשמע, את זאת שהחוקרים סבורים שהוא היה מעורב ברציחתה, כבעלת שיער בלונדיני. אוסיף כי בהמשך הודאתו לפני חוקריו שמר הנאשם על תיאור עמום בענין ובהתייחס למנוחה (ככל הנראה מתוך הבנה שהוא בנקודה זו חסר פרטים ועלול להימצא משקר). כך גם תיאר הנאשם לפני החוקרים את המנוחה - עם צמות, עם שיער מלופף וכדומה תיאורים לא ברורים (ייתכן אף כדי שלא ייחשף שהוא אינו יודע).
מכל מקום בהקשר זה ובניגוד לטענת המאשימה, אין בתיאוריו של הנאשם כאמור כדי ללמד שהנאשם ידע ששיערה של המנוחה היה אסוף ומלופף, וודאי אי אפשר ללמוד מכך ששיערה היה אסוף בגומייה שהוסרה בהמשך, או כי הנאשם ידע שיש על ידה של המנוחה גומייה. יתרה מזאת, אין כל תמיכה בחומר הראיות היכולה ללמד אפילו, כי שיערה של המנוחה למועד הרצח היה אסוף. היפוכם של דברים נכון – המנוחה נמצאה בתא השירותים עם שיער פזור וכך גם תיארה אותה העדה שי יפרח סמוך למועד הרצח.
לעניין פרטי לבושה של המנוחה, נשלים שהנאשם לא ידע לתאר את פרטי הלבוש העליונים של המנוחה וכשניסה לתאר זאת שגה בתיאור, עת ציין כי הוא בהיר בעוד שהיה כהה. כך גם לא ידע לתאר את צבע נעליה של המנוחה, בניגוד לטענות המאשימה בעניין. בהקשר זה לא מסתבר בעיניי, על רקע הדינמיקה שבין הרוצח למנוחה והמגע הצמוד ביניהם (שהינו בעל משקל לא פחות ממהלך העלייה במדרגות, עת הבחין הנאשם חלקית, על פי טענת המאשימה, בצבע נעליה ומכנסיה של המנוחה), שהנאשם לא ידע, אם אכן רצח את המנוחה, לתאר לכל הפחות את צבע מעילה של המנוחה.
חברי בחוות דעתו ניתח לפרוטרוט את תיאורי הנאשם ביחס לבגדי ונעלי המנוחה אל מול הממצאים בענין, ועם מסקנותיו גם בסוגיה זו, אני מסכים.
על כל פנים, על עמדת חברתי כי הנאשם ידע פרטים מוכמנים אשר לפרטי הלבוש והנעליים, אני חולק מכל וכל.
295. מסלול הליכת המנוחה בתוך בית הספר, על פי גרסאות דני זולין ועגור אלון, אינו מתיישב עם גרסת הנאשם בהודאתו.
העדויות של שני הנערים, זולין ועגור, מלמדות אותנו על מסלול המנוחה בתוך בית הספר סמוך לשעת הרצח. שני הנערים ראו את המנוחה בנקודות מסוימות ברחבת הכניסה, לאחר שהמנוחה הגיעה אליה מהפרגולה, שם הייתה עם חברתה שי יפרח.
על פי גרסת זולין, המשתלבת עם גרסת הנערה ספיר תירוש, המנוחה נפגשה עם זולין, נישקה אותו ועלתה במדרגות הסמוכות למקלט מס' 1 (גרם השונה מגרם המדרגות עליו טיפסה המנוחה עובר למרדף על פי תיאור הנאשם בהודאתו). זולין הבהיר בעדותו כי לא ראה אדם צועד בעקבות המנוחה, כשהאירועים המתוארים בעדותו התרחשו סביב השעות 13:20-13:30 (אמצע השיעור, כשהדברים נתמכים בעדות ספיר תירוש).
עגור בגרסתו תיאר כי ראה ילדה העונה לתיאור של המנוחה (אותה לא הכיר), עולה לקומת הביניים מגרם המדרגות הסמוך לשירותי המורות (אותו גרם מדרגות אותו תיאר הנאשם בהודאתו). עגור מאשר את המפגש בין המנוחה לבין זולין טרם שעלתה במדרגות. גם עגור לא ראה אף אחד עולה אחרי המנוחה לקומת הביניים ואף לא שמע התנצחות כלשהי בינה לאדם אחר.
במאמר מוסגר אדגיש, כי כדברי חברי ובניגוד לעמדת חברתי, ראיתי להעדיף את גרסת זולין על פני גרסת עגור, בכל הנוגע למקום ממנו עלתה המנוחה, בעיקר בהינתן שזולין הכיר היטב את המנוחה וזיהה אותה ומשעה שגרסתו נתמכת בגרסת ספיר תירוש כאמור.
על כל פנים, שתי הגרסאות, של זולין ושל עגור, אינן מתיישבות עם תיאור האירועים כפי שתיאר אותם הנאשם בהודאתו ולפיהם התנהל עימות מילולי וקללות בינו למנוחה, תוך כדי שהמנוחה עולה בגרם המדרגות והוא דולק אחריה, עד שפגע בה בזירת הרצח. על פי המרחק בו עמד הנאשם בתיאורו שבהודאה וכפי שלמדנו מהביקור במקום, הכרח היה שהעימות המילולי (גם אם כפי שמניחה חברתי, העימות לא כלל קללות וצעקות רמות) ותנועת המנוחה והנאשם, אם אכן התרחשו, יקלטו ע"י עדי הראיה הרלבנטיים, ולא כך העידו הילדים.
חוסר ההתאמה האמור פוגם במשקל הגרסה המתוארת בהודאה, גם אם לא אדרש למסקנות של מעין אליבי לטובת הנאשם, על יסוד טווחי השעות.
296. אשר למצב דלת תא השירותים במהלך ביצוע הרצח, קבע המומחה פול קיש בחוות דעתו (נ/149) שהדלת היתה סגורה במהלך הרצח, תוך שהוא נסמך בענין על התזות הדם המופיעות לאורך כל "מרחב" הדלת ומסגרתה, למעט במשקוף הפנימי (אשר לשני כתמי החח"ד ומשמעותם, פירט חברי בחוות דעתו), על רצף כתמי הדם על הדלת, כמו גם על העדרם של כתמי דם מחוץ לתא.
במהלך החקירות בבית המשפט למעשה גם המומחה מטעם התביעה, מר לייפר, נאלץ לאשר כי הוא אינו טוען שמסקנת המומחה פול קיש איננה נכונה, וכי אפשרי אכן שהדלת הייתה סגורה במהלך הרצח. כמו כן אישר לייפר כי אם הדלת הייתה פתוחה לרווחה, אכן היה מותז דם אל מחוץ לתא (פרוטוקול עמ' 1534, 1566,1567), בעוד מוסכם כי אין ממצא שכזה.
גם המאשימה במהלך החקירה הנגדית של המומחה פול קיש, למעשה נאלצה להסכים כי דלת תא השירותים, לכל הפחות, היתה סגורה בחלקה ולא פתוחה לרווחה, ובסיכומיה היא אף הוסיפה שהדלת הייתה פתוחה בזווית חדה.
לעומת הממצאים האמורים, הנאשם במכלול הודאותיו, תיאר, לכל המעט לענייננו, תמונת מצב בה הוא תוקף את המנוחה כשהיא עומדת בפתח תא השירותים והוא מחוצה לו, באופן שדלת תא השירותים הייתה פתוחה, למעשה.
297. זאת ועוד, הוכח לפנינו כי בתוך תא השירותים במהלך הרצח התנהלה דינמיקה, שלא לומר מאבק, בין המנוחה לרוצח. עוד השתכנענו, ממהלך ההדגמה בעת הביקור במקום, כי דינמיקה כזו בתוך התא, בין המנוחה לרוצח, אפשרית כשדלת התא סגורה (ואולי רק). גם המומחה פיאמנטה מטעם התביעה אישר כי הדינמיקה בין המנוחה לרוצח התרחשה בתוך התא לאחר שהדלת נסגרה (עמ' 1283).
המומחה פיאמנטה נאלץ לאשר כי ממצאים אלה אכן אינם תואמים את גרסת הנאשם בהודאתו, לפיהן פגע במנוחה והביא לנפילתה לתוך התא, מבלי שהנאשם נכנס לתא במהלך ביצוע הרצח ומבלי שבינו למנוחה התנהלה דינמיקה כלשהי בתוך התא. נזכיר כי על פי מכלול גרסאות הנאשם בהודאתו, נכנס הוא לתא ונמלט ממנו רק לאחר שהמנוחה נפלה מתה לצד האסלה.
298. חברתי בחוות דעתה התמקדה למעשה (לראשונה) בתרחיש לפיו; הנאשם החל לתקוף את המנוחה כשהיא בתוך תא השירותים ודלת התא כמעט סגורה. בשלב זה, הושיט הנאשם ידו וחתך את גרונה בסכין מימין לשמאל בתנועת גב יד ימין. בהמשך, עפ"י תרחיש זה שנבחר ע"י חברתי- גם נכנס הנאשם לתא השירותים והמשיך לפגוע במנוחה.