לא למותר לציין שאין ולא נמצא כל מזכר כזה:
"כב' הש' אשר קולה: קיבלתי את ההבהרה, טוב שגברתי הבהירה, אין לנו מזכר כלשהו שהגשתם לנו אחרי 8 בינואר 2007 מהגוף החוקר לד"ר זייצב וכשהוא אמר לנו קודם שאני עשיתי השלמות בעקבות פניות של הגוף החוקר שהוא התעקש שהוא עובד רק עם מזכרים אין לנו מזכר כזה.
עו"ד שרון הר ציון: אין.
כב' הש' אשר קולה: אני לא בא לתפוס אותו חלילה, יכול להיות שהוא לא זוכר זה לגיטימי, אבל השאלה אם המסקנה ההגיונית היא לא שמישהו בכל אופן כי דיבר אתו בטלפון או לא בטלפון?
עו"ד שרון הר ציון: לא, לא, ממש לא.
188. דומה, כי אין צורך להרבות מילים על חוסר ההיגיון הזועק מתשובות אלו, כלום באמת יש סבירות כי המנוחה לאחר ששוסף גרונה, עלתה בכוחות עצמה על האסלה! או ניסתה לצאת מהתא?
כלום סביר, כי המנוחה לאחר ששוסף גרונה, הצליחה להרים את ידה השמאלית כהתגוננות במהלך התקיפה?
כלום סביר, שהחתך בשורש כף יד שמאל נגרם קודם לאיבוד מרבית הדם בגופה של המנוחה? והלא ד"ר זייצב עצמו קבע סימן מובהק לכך, שהפצע בשורש כף יד שמאל נגרם לאחר איבוד מרבית הדם, וקרוב לוודאי בסמוך לאחר המוות.
מדוע ד"ר זייצב שינה דעתו? מדוע הפרקליטות סבורה, כי ניתן עתה, כעבור 15 שנה, ובמהלך המשפט החוזר, לנסות ולקעקע דווקא חוות דעת של מומחה מטעמה? כיצד זה אם אכן היה שיח בין הגוף החוקר למומחה, ששיח זה לא הועלה על הכתב? כיצד זה מזכר שכזה, ככל שהיה, לא הונח בפנינו? האם אין בעובדה שד"ר זייצב מתאר פנייה של החוקרים אליו, ואין בפנינו מזכר על כך, כדי להעיד שאכן החוקרים פנו בעל פה לד"ר זייצב?
בסיכומיה טוענת המאשימה, "מאחר והוכח ויש טביעת נעל של המנוחה על רצפת התא, בתוך הדם, נראה כי היה למנוחה די חמצן ולחץ דם לעמוד על רגליה, גם אחרי דימום מסיבי מהצוואר (ככל הנראה יותר מהחתך הראשון). אחרי אובדן דם משמעותי הצליחה המנוחה לפסוע בתוך הדם". (עמ' 314 לסיכומי המאשימה). תרחיש זה אינו הגיוני בעליל וסותר כמובן את "שחזורו" של הנאשם על ארתור! ומכל מקום, הסבירות הינה דווקא לתרחיש לו טוען ב"כ הנאשם, שהיה מאבק בין המנוחה לבין הרוצח ובזמן המאבק סביר להניח שמיקומה של המנוחה זז והשתנה. (זאת ועוד, יכול שטביעת הנעל של המנוחה בצד השמאלי של התא בסמוך לתא 1 יש בה כדי להעיד שהמנוחה ישבה על האסלה; עובר לרציחתה, וזה גם מסביר את כיס השתן הריק וגם על כך להלן).