48. בענינו של מר אחמד פהום, שלשיטת התובעת הוא בעל-מניותיה הרשום של חברה זו, כתב הנתבע בתצהירו כי הלה "מוכר לי מתוקף אותם הסכמי שכירות ותו לא. איני מכיר את מר אחמד פהום, ומעולם לא פגשתי אותו... אינו עושה דבריי, איני מכירו" (פסקה 24 לתצהיר-העדות הראשית ושוב בפסקה 48). דברים אלה עוררו תמיהה לנוכח העובדה כי הסכם-השכירות לא הזכיר, כל עיקר, את מר פהום זה. הנתבע נשאל על כך בחקירתו. שוב היו תשובותיו קשות:
"בא-כוח התובעת: כשאתה כותב בסעיף 24 [לתצהירך] ש'מר פהום אחמד מוכר לי מכוח אותם הסכמי שכירות', למה אתה מתכוון?
נתבע 5: יכול להיות שהוא דיבר איתי פעם, יכול להיות שמישהו הציג את עצמו, אני לא יודע להגיד לך. אני לא זוכר אם ראיתי אותו או לא, באמת שלא. אני לא זוכר מה הוא השאיר, אישור זכויות של מי, אמרתי לך את זה, באמת. 'השקעות כוח 6' זה היה כל כך מזמן, אני לא זוכר, גם הי[ו במשך] לא תקופה כזאת ארוכה, הם די מהר נעלמו [מן הבנין].
בא-כוח התובעת: תסביר לי את הסוף של סעיף 24 [לתצהירך]. איך אתה משכיר נכס לחברה, שאתה כותב שאתה לא מכיר את הבעלים ולא פגשת אותו? זה אני לא מצליח להבין, איך עושים [כך] הסכם שכירות?
נתבע 5: היו המון המון, היו המון המון חברות, בסדר, ששכרו ממני בלי שהבעלים היה מולי.
בא-כוח התובעת: אז מי היה מולך?
נתבע 5: אותו נציג שהציג את עצמו.
בא-כוח התובעת: מי היה הנציג פה [מטעם נתבעת 3]?
נתבע 5: אני השכרתי לעשרות חברות. אני לא באמת זוכר כל אחד ואחד" (שם, מעמ' 127, ש' 18).
תשובות אלו היו קשות בהישמען מפיו של מי, שיודע שהוגש נגדו כתב-תביעה, המייחס לו את חובותיה של נתבעת 3. הן היו קשות כשידוע היה לו היטב, שהתובעת רואה בו מי שעשה עשה יד אחת עם אותה חברה לחמוק מתשלומה של ארנונה. הן היו קשות כשבחומרי-התביעה מצוי לא מעט מידע, המספק קצות-חוט בענינה של נתבעת 3. כל אלה, ונתבע 5 לא טרח לוודא אם בידיו מסמכים מן התקופה, שבה פעל מול נתבעת 3; הוא לא טרח להציגם לבית-המשפט; הוא לא בדק מי חתם מולו על הסכם-שכירות ומי דיווח לעירייה על ההחזקה. תחת זאת, וכמו בענינה של נתבעת 2, טען נתבע 5 ל"נציג" עלום-שם, שאיננו הבעלים ומולו הוא פעל בנתבעת 3, אך מיאן להוסיף כל פרט מזהה על אודותיו. הוא לא טרח אפילו לנסות ולאתֵר נציג זה או את בעליה הרשום של החברה, לשם קריאתם לעדות. נתבעת 3, אגב, לא הייתה, בשום פנים, שוכרת ש"לקחה משהו קטן, במשך תקופה לא כזאת ארוכה ודי מהר נעלמה" – דברי הנתבע בחקירתו. היא נרשמה מחזיקה בלא פחות מארבעה מן הנכסים שברחוב פנחס רוזן 25, במשך למעלה משלוש שנים, מחודש אוגוסט 2011 ועד אוגוסט 2014.
49. כך נתבע 5 ושוב לא יכלתי לתן אמון בגרסתו. נתבע 11, מצדו, חזר ומילא את פיו מים. הוא לא ביאר, ולו במלה, את הקשר שלו לנתבעת 3. זאת, בשעה שנהיר כי קשר כזה התקיים ואת זאת מסיק אני מן העובדה כי לרישום-החזקותיה של "השקעות 6" בנכסים קדם רישומם של שמם של נתבעים 5 ו-11 גם יחד. חברה זו באה בנעליהם של נתבעים אלה כמחזיקה. בזכות רישומה, חדל מר רובז להיות רשום מחזיק בעצמו, כפי שהודיעה לו (ב"העתק") העירייה במכתביה מחודש נובמבר 2011 (נספח 12 לתצהיר-התביעה).
50. אמת, לסופה של שמיעת-הראיות נהיר היה כי נתבעים 5 ו-11, שהעירייה הוכיחה כי נתבעת 3 באה בנעליהם לענינו של רישום-ההחזקה בנכסים חבי-ארנונה, צריכים היו ויכולים להניח לפניו של בית-המשפט מידע, שחזקה עליהם כי הוא בידיהם ויכל להטיל אור על פעילותם מולה. נתבע 5 גילה טפח והסתיר טפחיים. נתבע 11 לא עשה אפילו את זאת. התנהלות זו הוליכתני למסקנה כי לכל אחד מנתבעים אלה היה מה להסתיר מפניו של בית-המשפט גם בענינה של "השקעות 6 כח אדם בע'מ".
עתה יש לבחון אם המפורט מצדיק, כשיטת התובעת, את חיובו האישי של מי מהנתבעים.
היש יסוד לחיובם האישי של נתבעים 5, 6 ו-11?
"הרמת-מסך" ואותות-מרמה
51. העובדה כי נתבע 5 לא אמר אמת וכי נתבעים 6 ו-11 מילאו את פיהם מים בכל הנוגע לקשר של כל השלושה עם אקספרינט לאחר שנת 2012, יכולה להקים עילה להרמתו של המסך נגדם – כ"בעלי-מניות בפועל" או כ"בעלי-שליטה בפועל", לפי הענין, אם נִגלה בה יסוד של ניצול לרעה של מסך-ההתאגדות. בענינו של נתבע 11 מדובר, לאמתו של דבר, ב"הרמה כפולה" של המסך – תחילה זה, החוצץ בינו לבין נתבעת 6 ואחר כך זה, המפריד בין החברות – נתבעות 1 ו-6 – לבין עצמן.
52. על כורחה הוליכה אותי התנהלותם של הנתבעים הללו למסקנה כי השלושה ביקשו להסתיר מבית-המשפט, ומהתובעת, את תמונת-העובדות הנכונה בקשר למעורבותם בפעילותן של החברות הנתבעות. מסקנה זו כוונה את מה, שניתן לכנות "אותות-מרמה". הנחה, שיש לה במה שתאחז היא כי אלמלא ביקשו למנוע את גילוי-האמת, לא היו הנתבעים נוהגים הסתרה זו, אלא דווקא מוכנים לחלוק את המידע שבידיהם.
53. נקודת-המוצא בהתחקות על מהותה של התנהלות-הנתבעים היא ההבנה כי, דרך כלל, לא יוכל נושה לדעת את טיבו המדויק של מעשה-התרמית אשר לו הוא נפל קורבן ואת מלואם של הפרטים במנגנון, שכּוֹנֵן חייב כדי לחמוק מתשלום-חובו. "מעשה מירמה מאופיין בכך שתכליתו האמיתית מוסתרת ואינה גלויה לעינו של האובייקט המרומה. אותות המירמה מתגלות מאוחר יותר דרך כלל, אם בכלל", כתב בית-המשפט המחוזי בענינו של הסעיף השישי לחוק החברות (ת"א (מחוזי נצרת) 70751-09-16 מיימון נ' מפעלי גרינשפון להנדסה בע"מ, בפסקה 182 לפסק-דינו של כבוד השופט יונתן אברהם (פורסם במאגרים, 20.11.2020)).
בהשאלה מן התחום של הברחת-נכסים בחדלות-פירעון יפים לכאן דבריה של כבוד השופטת (בדימוס) טובה שטרסברג-כהן, בהידרשה למידת-ההוכחה אשר יש לדרוש מנושה:
"שני גורמים חברו להקל את הנטל המוטל על [הנושה] במקרה זה: האחד הוא הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של ]החייב]; השני, חזקות שבעובדה שקמו לטובת [הנושה]. בהקשר זה יש לציין את כללי ה-Badges of Fraud ('אותות המירמה') שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מירמה. ככל שמצטברים יותר 'אותות מירמה' כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן. מבין אותות המירמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העיסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע" (ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776, 782 (2003)).
ראו, בפרשה נוספת, את פסק-דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941, 947 (2004). כמו באותם מקרים, גם בעניננו מתואר מצב ובו מצוי המידע, רובו ככולו, בידיהם של הנתבעים; בכוחם להטיל אור על מהותה של ההתנהלות אך הם בוחרים שלא לגלות את עיקריו של המידע הזה. אפילו, שבשל כך אין ידועים פרטיה של ההתנהלות עד סופם, ניכרים באותה התנהלות "אותות-מרמה" והרי הם ההסתרה, אובדן-הזיכרון כביכול, הימנעות מלהעיד, אי-קריאתם לעדות של עדים רלוונטיים וסתירות פנימיות עמוקות, שנתגלעו בעדותו של זה שכן העיד.
54. לא רק לענינם של נטלי-הוכחה ושל מידתה יפה קונסטרוקציה משפטית זו. היא בת-תחולה גם כשעל הפרק בקשה להרמתו של מסך בין חברה חייבת לבין מי, שנהיר כי עומד מאחורי פעילותה ומנצל את מסך-ההתאגדות לרעה. כתב, באחת הפרשות, בית-המשפט המחוזי בירושלים:
"ניתן להחיל את הקביעות [שבהלכה הפסוקה] באנלוגיה גם במקרה שב[ו] היגיון הדברים וניסיון החיים אינ[ם] מותיר[ים] מקום לספק [כי] החייב הוא המושך בחוטים, הוא השולט בעסק ומפעיל את האחרים בהתאם לצרכיו המשתנים. כל אלה הם 'אותות מרמה', וצירופם אינו מותיר ספק, שהחייב הינו הבעלים האמיתי של [החברה] [ב]משך כל השנים והאנשים סביבו שימשו כדמויות קש, כן גם החברות השונות שהוקמו. אם בעבר נהגו בתי המשפט להרים את מסך ההתאגדות במקרים מצומצמים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות, הרי שבהתאם לרוח הפסיקה הוגמשו הכללים המצדיקים מהלך זה, והם כוללים כיום תביעות הנשענות על עקרונות יסוד, כגון עקרון תום הלב, שיקולי צדק וכדומה. אין צורך בהצטברות של כל העילות יחדיו לצורך הרמת מסך ההתאגדות, אלא די באחת מהן, כדי להצדיק הרמת מסך. בשילוב סעיף 6(ב) לחוק החברות, הקובע כי: 'בית המשפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו', יש לייחס את [חובות-החברה] לחייב [באופן אישי]" (פש"ר (מחוזי ירושלים) 6417/09 עו"ד ארז נ' קלה, בפסקאות 28-26 להחלטתו של כבוד השופט כרמי מוסק (פורסמה במאגרים, 22.6.2014; 7.7.2014). ההחלטה עמדה בביקורתו של בית-המשפט העליון בע"א 6906/14 חברת היכלי נועם חן בע"מ נ' עו"ד ארז (פורסם באתר הרשות השופטת, 16.3.2017)).
ראו, עוד, את ה"פ (מחוזי ירושלים) 745/03 המקומון ירושלים בע"מ נ' עיריית ירושלים, בפסקאות 22-20 לפסק-דינו של כבוד השופט נעם סולברג (פורסם במאגרים, 14.2.2005); ת"א (מחוזי חיפה) 928/98 סאפד דיבילופמנטס (ג'רסי) לימיטד נ' יפתח סוכנויות דלקים בע"מ, מפסקה 196 לפסק-דינה של כבוד השופטת בטינה טאובר (פורסם במאגרים, 13.10.2013) ות"א (שלום עפולה) 3872-01-08 עיריית בית שאן נ' רשת לייבוביץ בע"מ, מפסקה 35 לפסק-דינה של השופטת נאשף - אבו אחמד (פורסם במאגרים, 20.12.2012).
55. מכל האמור עד כה קצרה הדרך למסקנה כי אפילו, שלא עלה בידיה של התובעת להעמיד תמונה שלמה ומלאה, לפרטי-פרטים, של ההתנהלות הכוזבת אשר נקטו נתבעים 5 ו-11 בקשר לפעילותן של החברות, נתבעות 1 עד 3; ונקטה נתבעת 6, באמצעותו של נתבע 11, בקשר לנתבעת 1, הרי שדי בכך שהיא הוכיחה את עצם-קיומה של התנהלות כזו לקביעה כי יש מקום להרים מסך בין איזו מן החברות הללו לבין איזה מן הנתבעים, לפי הענין.
ב. הפעלתו של סעיף 6 לחוק-החברות
56. לדעתי, יש בסיס לעמדתה של התובעת, בעותרה לחיובם האישי של הנתבעים מכוחה של תמונת-ההחזקות האמתית באיזו מן החברות הנתבעות. זאת, מכוחה של "הרמת-מסך" כלפיהם כבעלי-מניות וכבעלי-שליטה, בפועל. במישור של דיני-החוזים, כבר הוסבר, יש במצג-השווא שיצרו הנתבעים בקשר להחזקותיהם בנתבעת 1, אקספרינט, להביא לאיונו של כל הסכם למכר-המניות לאחֵר, אם בכלל היה. במישור של דיני-התאגידים מצדיק מצג-השווא הזה שימוש בסעיף השישי לחוק החברות.
57. גם בענינן של נתבעות 2 ו-3, הצגתו של מצג-שווא בדבר היעדרו של כל קשר לפעילותה של החברה נועדה לתכלית יחידה: תתכבד נא הנושָה ותפנה לאנשים אחרים בבקשה כי החברה תפרע את חובותיה. ערפולה של תמונת-ההחזקות והסתרתם של האנשים, העומדים מאחורי אותן חברות, מעצימים את הקושי: אפילו תרצֶה, לא תדע הנושה למי לפנות. היא תמצא את עצמה מגששת באפלה אחר קצה-חוט בחייבת זו, עד שתתייאש ותוותר על החוב. התנהלות, שיש לזקוף לחובתם של נתבעים 5 ו-11 בקשר לנתבעת 3 ולנתבע 5 בקשר לנתבעת 2, עולה כדי קיפוחה של הנושה והוא התנאי הראשון להחלתה של ההוראה שבסעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות.
58. התנאי השני ובלעדיו לא תכון הרמה של מסך מתקיים גם הוא. התנהלות-הנתבעים שואבת את כוחה, את יעילותה, מענין יחיד: עצם-קיומו של מסך-התאגדות. הנתבעים הקימו את אקספרינט כדי לפעול באמצעותה בנכסים החבים בארנונה. חיובה של החברה כמחזיקה, תחת חיובם האישי, כל כולו הוא פרי-הרעיון של מסך-התאגדות. אלא, שמסך-ההתאגדות לא נועד על מנת להסתיר את זהותם של המוציאים והמביאים בחברה. הוא נועד לאפשר לאלה הגנות, היורדות לשורשיו של הרעיון התאגידי. בְּמָקום, שבו נעשה שימוש במסך זה על מנת שישמש מסתור מפני תמונת-ההחזקות האמתית בנכסים חבים בארנונה, אין יסוד להותרתו על כנו.
59. יסוד קם להרמתו של מסך-ההתאגדות אפילו לפי הסייגים, שנקבעו בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 4403/06 שפירא, שהוזכר לעיל. להבנתי, הוכח במקרה שלפנַי כי לא טעמים לגיטימיים עמדו ביסוד החזקתם של הנכסים באמצעות חברות ולא שימוש הוגן ברעיון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה. אלא, נעשה שימוש לרעה במסך-ההתאגדות שבין המשכירים בפועל של הנכסים הללו לבין החברות שהקימו ובין אותן חברות לבין עצמן. הנתבעים לא הראו רציונאל כלכלי לגיטימי – ובמלותיו של בית-המשפט העליון: "מטרה עסקית לגיטימית" (שם, בפסקה השמינית) – להחזקתם של הנכסים בידיהן של חברות. הוכח, כמפורט לעיל, עירוב בין פעילותו האישית של נתבע 5 לבין פעילותן של חברות, שנרשמו מחזיקות בנכסים. לא הוצג טעם טוב לשינויה של ההחזקה מהחזקה אישית בידיהם של נתבעים 5 ו-11 להחזקה באמצעותן של חברות.
60. לפי התמונה הראיתית, שנחשפה בבית-המשפט ופורטה לעיל, מצאתי אפוא מקום להרים, באמצעות שימוש בהוראתו של הסעיף השישי לחוק החברות, את המסך שבין נתבע 5 לבין כל אחת מנתבעות 1, 2 ו-3; את המסך שבין נתבעת 6 לבין נתבעת 1 ואת המסך שבין נתבע 11 לבין נתבעת 3. לשיטתי עלה בידיה של התובעת להוכיח, והנתבעים לא סתרו, כי נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של אותן חברות לשם קיפוחה של התובעת; וכי לשם תיקונו של הדבר צודק ונכון לסלק את החציצה הזו ולא לאפשר הסתתרות מאחורי המסך. הואיל ושלא הוצגה תמונה ראיָתית מספקת ביחס לקשר, אם היה, בין נתבעים 6 ו-11 לבין נתבעת 2 ובין נתבעת 6 לנתבעת 3, איני רואה עילה להרמתו של המסך שבין אלה.
ג. "הרמת-מסך" לפי חוק הסדרים במשק-המדינה
61. לתוצאה זהה ניתן היה, לכאורה, להגיע בהפעלתו של המנגנון אשר בסעיף 119א(3) לפקודת מס-הכנסה, ככל שיתברר כי לא ניתן לגבות את חובות-הארנונה מאיזו מנתבעות 1 עד 3 מחמת הפסקתה של פעילות. זאת, באמצעותה של "חזקת-ההברחה" והנחתה של המלאכה לסתור חזקה זו לפתחם של נתבעים 5, 6 ו-11 (לפי הענין), סתירה – שכבר ברור כי לא באה מפיהם ומן הראיות שהציגה ההגנה.
62. דא עקא, שביקשתי לתור בתצהירו של עֵד-התביעה היחידי; או במסמכים שצורפו לתצהיר הזה; או בתשובות בחקירה הנגדית אחר ראיה טובה להפסקת-פעילותן של החברות הללו. זולת אמירה לקונית: "התובעת פנתה פעמים רבות וניסתה למצות את הליכי הגבייה המנהליים כנגד [החברה] אך ללא הועיל" (פסקאות 19, 22 ו- 26 לתצהיר-התביעה), לא הביאה התובעת ראיה כזו. לא פורטו ניסיונות לפעולות-גבייה, שלא צלחו. לא הוצגה, בראיות קבילות, תמונה בקשר לפעילות או אי-פעילות של אותן חברות בשנים, שחלפו מאז שנצבר החוב. אפילו שבתדפיס מחברת-הדירוג צוין כי אקספרינט "לא פעילה", הרי שבהיעדר-קבילות לאותה ראיה לא ניתן לסמוך על כיתוב זה כל מסקנה שהיא לגופו של התוכן. ממילא, על בינו-שר בע"מ ועל השקעות 6 כח אדם בע"מ כתבה חברת-הדירוג: "סטטוס משפטי: פעילה". יתרה מכך, כלילתן של שלוש החברות הללו ברשימת-הנתבעים ועתירתה של התובעת לחייב גם אותן בחובות שנצברו, השמיעה כי התובעת דווקא סבורה כי ניתן להיפרע מאותן חברות. בנסיבות הללו לא התגבשו כל התנאים שבפקודת מס-ההכנסה ואין יסוד לנקוט את המנגנון אשר זו מציעה לשם התמודדות עם התחמקות מתשלומם של חובות-ארנונה.
ד. חיוב אישי לפי דוקטרינות שמחוץ לדיני-התאגידים
63. אף כי, להשקפתי, די במבואר לעיל להטלתה של חבות מכוחה של "הרמת-מסך", אתייחס בקצרה למקורות-החיוב החלופיים ובהם דיברה התובעת. אפילו, שלא מצאתי מקום לראות ברישומים של חברת-הדירוג ראיה קבילה, הרי מתשובותיו של מר בן שלום בחקירתו הנגדית עלה כי הוא רשום מנהלהּ הכללי של אקספרינט. "כשמיקי עזב", העיד נתבע 5, "אז כנראה שהוא רשם אותי כמנהל[ה הכללי של אקספרינט]. הוא הוציא את עצמו ושם אותי. אני לא זוכר מתי הוא עשה את הפעולה הזו שהוא העביר אלי את הניהול ברשם החברות, אבל את הפעולה – אמרתי לך שנעשתה" (פרוטוקול, בעמ' 56, ש' 22; עמ' 57, ש' 10-1). עוד עלה, וגם בכך דובר לעיל, כי נתבע 5 הוסף ונרשם בחוזים, שנקשרו עם שוכרים של נכסים מאת בינו-שר, מנהלהּ של חברה זו (שם, מעמ' 117, ש' 29). מנגד לא נטען, וממילא לא הונח בסיס ראיתי, להיותו של מר רובז נושא-משרה באיזו מן החברות הנתבעות.
64. אלא שכמוסבר בניתוח-הפסיקה לעיל, נשיאת-משרה לעצמה אינה מעלה ואינה מורידה. החלופה החוזית אינה נוגעת לעניננו, שהלא חיובה של חברה בארנונה אינו נשען על בסיס הסכמי כי אם על הוראת-חוק מחייבת. נדרש, אפוא, לבחון את העתירה לחיובם של נתבעים 5, 6 ו-11 לפי דוקטרינות, החיצוניות לדיני-התאגידים ולשתיים כאלו טענה התובעת: לחיוב מכוח עוולת-הרשלנות שבפקודת-הנזיקין ולחיוב מכוחו של עיקרון תום-הלב. משום מה, לא ראתה התובעת מקום לעתור לחיוב מכוחה של עוולת-התרמית.
65. התביעה לחיוב ברשלנות, אפילו כחלופה למקרה, שבו ייקבע שאין יסוד להרמתו של מסך, היא קשה. הטעם לכך הוא כי קשה להעלות על הדעת תיאור עובדתי, המבקש לגבש יסוד להרמתו של מסך מכוח סעיף 6(א) לחוק-החברות – "באופן שיש בו כדי להונות אדם"; ותומך, בד בבד, בטענה למעשה של התרשלות. השניים, הלא, תרתי דסתרי הם. אין זה פלא כי סעיף 6(א)(2) לחוק החברות הֶחְריג התנהגות רשלנית מן העילות ל"הרמת-מסך":
"יראו אדם כמודע לשימוש [פסול במסך-ההתאגדות] גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד" (ההדגשה הוספה).
66. טענה להפרתה של החובה לנהוג בתום-לב, לעומת זאת, יכולה להניח בסיס לחיובם האישי של נתבעים 5, 6 ו-11 גם יחד וזאת על יסוד-ראייתה של חובה זו מקור נפרד בדין האזרחי לחיובו של המפר. מן הבירור העובדתי, שהובא בהרחבה לעיל, קמה ועלתה המסקנה כי נתבע 5 העמיד גרסה, שאינה מהימנה, בכל הנוגע למעורבותו בפעילותן של נתבעות 1 עד 3. נתבע 11 הוחזק מי, שלא העמיד אמת על מכונה בכל הנוגע לנתבעות 1 ו-3 ונתבעת 6, באמצעותו, לקתה בדבר זה בכל הנוגע לנתבעת 1. כל זה – לא רק בבית-המשפט היה אלא, ראש וראשונה, אל מולה של התובעת בניסיונה להיפרע מן החברות הללו את שחבו לה לפי חוק. התנהלות זו של מי, שהחזיקו במידע הרלוונטי ויכלו, על נקלה, להציגו לפניה של התובעת, לא רק שמנעה מן התובעת ידיעה של מצב-הדברים לאשורו אלא, בין כתכלית יחידה ובין נוספת לתכליות אחרות, שנותרו עלומות מפניו של בית-המשפט, ביקשה לחבל במאמצי-התובעת לגבות את חובה. ברם לא רק הסתרה הייתה פה אלא, כפי שבואר, מסקנה כי הנתבעים העמידו, פעם אחר פעם, חברות שבאמצעותן הם ניהלו פעילות כלכלית וחמקו מתשלומה של ארנונה. דברים אלא אינם אלא הפרה, מובהקת, של החובה לנהוג בתום-לב. הם מניחים בסיס לחיובם האישי של נתבעים 5 ו-11 בחובותיהן של נתבעות 1 ו-3; לחיובה של נתבעת 6 בחובותיה של נתבעת 1 ולחיובו של נתבע 5, בנוסף, בחובותיה של נתבעת 2.
התיישנות
67. התביעה, שהוגשה בתאריך 10.10.2018, עתרה לחיוב בגין חובות-ארנונה שצמחו, כמפורט לעיל, כבר מחודש אוגוסט 2004. באופן טבעי העמיד הדבר טענה להתיישנותן של חלק מעילות-התביעה ויכלה ללכוד בכף רק חובות, שקמו מיום 10.10.2011 ואילך. ככל שהדברים אמורים בנתבעת 1, כמו מובן מאליו כי יש לקבל טענה זו. חובותיה הנטענים של אקספרינט קמו בגין החזקות אשר הסתיימו, לפי רישומי-התובעת, לכל המאוחר בחודש נובמבר 2009, ובחלק מהנכסים אף קודם לכן, כמפורט בטבלאות הפותחות שלעיל. על חובתה, שלא קוימה, של נתבעת זו לשלם את תשלומי-הארנונה יכלה העירייה לעמוד כבר בעת ההיא. ללא קשר לשאלה כיצד נוצרו חובות אלו, נהיר כי הגשתה של תביעה בשנת 2018 החמיצה את הכוח להיפרע אותם מן המחזיקה.
68. לעומת זאת, איני גוזר גזירה שווה על העתירה לחייב, אישית, את מי מנתבעים 5, 6, ו-11 בחובות, שצברו חברות מחזיקות אפילו למעלה משבע שנים קודם להגשתה של התובענה. בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קבועים חריגים לכלל בענינה של תקופת-ההתיישנות: