"בא-כוח הנתבעים: בכל התקופה [שמ]פברואר 2015 עד אפריל 2016, העמותה החזירה לך את כל מה ששילמת לפייסבוק.
התובע: נכון, אבל העמותה לא השקיעה [כסף מחוץ להכנסות-המועדון]" (שם, בעמ' 28, ש' 14-11).
אלא שגם הסבר זה, ואין לי סיבה לפקפק בו, אינו מניח בסיס איתן לעמדתו של התובע. כך או כך לא יכול להיות חולק על כי הכספים, ששולמו לתובע כמשכורת או בהחזר-הוצאות, היו כספי-העמותה. המועדון היה, הלא, רכושה של העמותה. הכנסותיו – קנינה. כל חלק מן ההכנסות הללו, שנוצל לתשלום לתובע במסגרת-עבודתו בעמותה לא היה, אפוא, כספו של התובע אלא כסף של העמותה. אין זה מעלה או מוריד כי העמותה לא גייסה כסף זה ממקורות שמחוץ למועדון. אין בדבר לגרוע מן העובדות הפשוטות כי העמותה ידעה על "סעיף" של הוצאות להפעלתו של עמוד-פייסבוק וכי היא נשאה בחלק מן ההוצאות הללו, אם לא בכולן.
51. כך היה עד לשינויה של שיטת-ההפעלה, עם קשירתו של הסכם-הזיכיון במאי 2016. ההסכם עיגן הסדר שונה למשכה של תקופת-הזיכיון, אך טרח גם וקבע כי לפני תחילתה של תקופה זו ובסמוך לסיומה ישוב על כנו ההסדר הקודם, זה שלערב-הזיכיון. הסעיף החמישי להסכם קבע: "עד ליום 28/5/2016 ישולמו על ידי העמותה כל ההתחייבויות הכספיות שנעשו עד תאריך ה-1/5/2016 [תחילתה של תקופת-הזיכיון] על ידי המועדון וכן ייגבו כל ההכנסות של המועדון בגין פעילות שנעשתה עד 1/5/2016[,] לחשבון העמותה...". בסעיף התשיעי נקבע כי שלושה חודשים לפני סופה של תקופת-הזיכיון תיערך התחשבנות כספית בין הצדדים ולאחריה, באותם שלושה חודשים, תשולמנה כל ההוצאות שלפי הסכם-הזיכיון מונחות לפתחה של העמותה, "מתוך הכנסות המועדון ו/או מהמלאי שיוותר נכון לסיום החוזה". גם מכך למדים אנו כי מחוץ לתקופת-הזיכיון היו ההכנסות מפעילוּת-המועדון – קנינה של העמותה וזו שילמה באמצעותן את הוצאות-המועדון, לרבות בדרך של החזרה לתובע של כספים שהוא הוציא מכיסו.
לתקופת-הזיכיון גופה נקבעה מתכונת שונה. על אף חיובו של הזכיין "לשאת בהוצאות הפעלת הנכס, לרבות הוצאות תחזוקה" (סעיף 7(ה)) ובהתאם, במשתמע, להיות זכאי לכל ההכנסות מפעילותו של המועדון, נטלה על עצמה העמותה להשתתף בחלק מסעיפי-ההוצאות, כמפורט בנספח השני להסכם. הסעיפים הללו, שמנו אך מרכיבים של החזקה שוטפת של הנכס – שכר-דירה, חשבונות חשמל ומים ותשלומי-ארנונה – לא כללו הוצאות-שיווק או פרסום של המועדון ושל פעילותו, בכל מדיום שהוא. ממילא לא נִּקב בהסכם או בנספחו השם "פייסבוק" ולא הייתה התייחסות פרטנית לעמוד הנדון.
בלבו של ההסכם עמדה התחייבותו של הזכיין להפעיל את המועדון "לפי ערכי העמותה המפורטים בתקנון העמותה" (סעיף 7(א)) ועוד יותר מכך: "להציג לאישור נציג העמותה תכנית רבעונית בתחילת כל רבעון" (סעיף 7(ב)). מן הניסוח הזה וממיקומו בהסכם נהיר כי לא בתוכנית כספית גרידא דובר כי אם, בייחוד, בכזו המתייחסת לתוכן-פעילותו של המועדון. העמותה שימרה, אפוא, בידיה כוח להשפיע בכל רבעון על מהותו של המועדון ועל השירות שהוא מציע לקהל. הוראה נוספת, בת-חשיבות ניכרת לעניננו, קבעה לאמור:
"הזכיין מתחייב להציג לאישור נציג העמותה את כל חומרי השיווק והמיתוג [של המועדון] טרם פרסומם וכן מתחייב הזכיין למתג את כל החומרים השיווקיים, לרבות שלט הכניסה למועדון, עם לוגו עדכני של העמותה ו[של] גורמים נוספים בהתאם לדרישת העמותה. בתחילת תקופת הזיכיון תתקיים ישיבה להסדרת תנאי השיווק שתיכלל כנספח לחוזה" (סעיף 7(ד) להסכם-הזיכיון).
ראיות לישיבה לא הוצגו וממילא לא הוצג נספח שכזה להסכם-הזיכיון. אולם, עיקר הוא כי ההסכם העניק לעמותה מידה לא מבוטלת של שליטה בפעילות-השיווק, הפרסום והמיתוג של המועדון והכפיף את זו לערכיה של העמותה ולדגשים החשובים לה. כפי שכתבתי, הסכם-הזיכיון לא הזכיר מפורשות את השם "פייסבוק" ולא התייחס פרטנית לשיווק באמצעותה של רשת חברתית; ברם בכך אין מאום. ההסכם לא דיבר פרטנית בשום מדיום אחֵר של שיווק ושל פרסום, בשמו המפורש או במאפייניו. ממילא, לא צריך היה לעשות כן. ההוראה הרחבה, שממנה הבאתי זה עתה, מסרה אמנם לזכיין את שיקול-הדעת באילו אמצעים לפרסם את המועדון ועד כמה; אך הותירה בידי-העמותה סמכות בלעדית לאשר את תוכנית-השיווק. את מאפייניו של השיווק הזה, ככל מרכיב בהפעלתו של המועדון, הכפיף הסכם-הזיכיון לערכיה של העמותה ולאינטרסים שלה.
4. סמליל-המועדון
52. זה עתה צוּטטה ההוראה ההסכמית, שחייבה את הזכיין "למתג את כל החומרים השיווקיים, לרבות שלט הכניסה למועדון, עם לוגו עדכני של העמותה בהתאם לדרישתה". הוראה זו מצביעה על החשיבות שייחסה "איילים" לקיומו של סמליל ולקישורו עם פעילותו של המועדון. זולת הסמליל של העמותה עצמה, יצרה זו סמליל מיוחד למועדון. אפילו התובע לא חלק על כך שמדובר בפרי-יצירתה של העמותה (פרוטוקול, בעמ' 44, ש' 3). לפי עדותו, שלא נסתרה, של מר אליאסיאן, "הלוגו פורסם לראשונה לציבור על-ידֵי פוסט בדף הפייסבוק של המועדון ביום 26.5.2013 ושימש כ'תמונת הפרופיל' של דף הפייסבוק" (פסקה 16 לתצהירו). היה זה חודשים רבים קודם לתחילת-עבודתו של התובע בעמותה.
בנספח הרביעי לתצהירו של עד-ההגנה צורף צילום של מה, שנחזה לרשומה בעמוד-הפייסבוק "החלוץ 33" מיום 26.5.2013 ובו תמונה של סמליל זה – שֵׁם-המועדון באותיות עבות של דפוס ומתחתיו קו מדגיש שבתוכו סיסמה: "חצר התרבות של עמותת איילים". לצד הסמליל בישרה הרשומה לאמוֹר: "תגידו לו שלום, תעשו לו מקום, ש'שינים ['שין-שינים', מתנדבים של שנת-שירות] תעיפו לו 'הקשב' באוויר, קבלו אותו.... הלוגו החדש שלנו!!!!!!!!!!!!!!!!" (ייתכן שהיו עוד כמה, או כמה פחות, סימני-קריאה). גולשים הגיבו: "לוגו אששששש"; "באמת אש! שידרוג ענק!". המועדון השתמש בסמליל בכמה וכמה פרסומים, בפייסבוק, של פעילותו, כולם מן התקופה אשר קדמה לתחילת-העסקתו של התובע (הנספח השישי לתצהיר-אליאסיאן).
בחודש אוקטובר 2015 – והתובע עודו מנהל-בשכר של המועדון מטעם העמותה – פורסם בדף-הפייסבוק סמליל נוסף למועדון (הנספח החמישי לתצהיר-אליאסיאן). הוא דמה עד מאד לסמליל הקודם: שוב הופיעו בו האותיות השמנמנות, באותו גוֹפן בדיוק ובהדגשה בקו תחתון, רק המספר "33" שינה את מיקומו. לעדותו של מר אליאסיאן ולא נסתרה גם בנקודה זו, גם את הסמליל הנוסף עיצבה העמותה והוא שימש בתמונת-הפרופיל בעמוד-הפייסבוק של המועדון (פסקה 17 לתצהירו).
53. התובע העיד, והעמותה לא חלקה על כך, כי "הלוגו עוצב ושונה על ידִי לא אחת" (פסקה 57 לתצהירו; ההדגשה הכפולה היא במקור). לתצהיר-התובע צורפו שני סמלילים שכאלה: בראשון ניטל, בדיוק, הכיתוב המעוצב "החלוץ 33" מן הסמליל של שנת 2013, על גוֹפנוֹ ועל הקו המדגיש שתחתיו; צילום של גיטרה חשמלית הוּסף מעל לו והמלים "רוקנרול ישראלי" נוספו מתחתיו (נספח ט"ו לתצהיר-התובע). בשני ניטל אותו כיתוב מעוצב מסמליל 2013; לשמאלו הוסף איור של משקפיים ושפם ומתחתיו הכיתוב המעודן: "תרבות לתוך הפרצוף שלך" (נספח ט"ז לתצהיר-התובע). חרף היצירתיות, שהושקעה בעדכונו של סמליל-המועדון המקורי, היה גרעינו – אותה כתובת: "החלוץ 33", על אותיותיה, גופנהּ, צבעהּ והקו שתחתיה – זהה לסמליל המקורי, שעיצבה העמותה חודשים ארוכים קודם לקליטתו של התובע כעובד בשורותיה.
בחודשים מרס ואפריל 2018 פרסם התובע בעמוד-הפייסבוק של המועדון, במודעות-פרסום אשר נשאו את סמליל-המועדון, אירועים שהוא קיים במועדון האחר – "ברקה" (נספח 28 לתצהיר-אליאסיאן). בפעילות הזו נעשה ניסיון לקשור את שמו של מועדון "החלוץ 33", בבחינת-ארגונו של "ליין"-אירועים משותף לשני המועדונים, אפילו שבשלב זה כבר לא היה התובע חלק מהפעלתו של "החלוץ 33" וממילא עמד המועדון סגור ולא פעיל. אפילו אחרי, שהעמותה התרתה בו כי ישיב לידיה את העמוד, פרסם בו התובע, תוך שימוש בשם "החלוץ 33" ובסמליל-המועדון, אירועים של מועדון-"ברקה" וזאת באופן רציף בחודשים יוני עד נובמבר 2018. כך הוא עשה אפילו לאחר הגשתן, לבית-משפט זה, של שתי התביעות בהליך זה.
בעדותו לא הכחיש התובע כי הוא עשה כן. אדרבה, הוא נאחז בטענה כי האירועים התקיימו ב"ברקה" ולא במועדון לתמיכה בטענתו כי עמוד-הפייסבוק "החלוץ 33" שוב לא זוהה אך עם המועדון הפיזי של העמותה, אלא עם "ליין" האירועים, שמאחוריו עמד התובע ובכלל זה עם אירועי-המועדון האחֵר.
5. ציוד במועדון
54. את הנספח הראשון להסכם-הזיכיון ייעדו הצדדים לפירוטו של הציוד, שהיה במועדון ערב-תחילתה של תקופת-הזיכיון. בסעיף 7(ח) להסכם התחייב הזכיין "לשמור על שלמותו ותקינותו של מבנה המועדון, לרבות הציוד שבו, כמפורט בנספח א' המצורף להסכם זה" (ההדגשה הכפולה היא במקור). משום מה, בעותק-ההסכם, שהגיש התובע בחומר-ראיותיו (הנספח החמישי לתצהירו), נותר נספח א' ריק לגמרי. זולת הכותרת: "ציוד המועדון" לא נכתב בו דבר. לעומת זאת, בעותק שהגישו הנתבעים (נספח 14 לתצהיר-ההגנה) כָּלל נספחו הראשון של הסכם-הזיכיון שתי טבלאות, מפורטות מאד, של ציוד ובכללו מערכות-הגברה וקול, ריהוט, פנסי-תאורה ומערכת-תופים.
בעדותו גרס מר אליאסיאן כי הציוד, שנמסר לשימושו של הזכיין, נרכש בידי-העמותה והוא רכושה. אמנם התובע הוא שרכש פיזית, למצער חלק מן הציוד הזה, אך היה זה עבור המועדון והוא עשה כן בכספיה של העמותה. העד פירט:
"התובע אישר שהוא קנה בשביל העמותה את הדברים האלה. זה [נרכש ב]כספים שהתקבלו מתרומות שהעמותה השיגה, והוא [התובע] כבא כוח של העמותה קנה. הם [התורמים] ב[עקבות] פנייה של העמותה הביאו כסף לצורך רכישת ציוד, נקנה עם זה המיקסר [ציוד-אודיו]. מי שהלך וקנה את המיקסר זה מי שהיה אמון על 'החלוץ' מטעם העמותה באותה תקופה[:] איציק קפש [התובע]. העמותה נתנה לאיציק קפש כסף כדי שילך ויקנה. הוא לקח צ'ק של העמותה או משהו כזה ושילם. אני לא הייתי צריך להעביר לאיציק קפש כסף כדי שיקנה אותו. זה היה בתשלום של העמותה, אין לי מושג אם זה היה בצ'ק או בהעברה כספית" (שם, בעמ' 67, ש' 6-5; ש' 14-13 וש' 33-31; עמ' 68, ש' 16-10 וש' 33-32; עמ' 69, ש' 2 וש' 14-13).
לגרסתו, בסופה של שנת 2017 ביקש ממנו התובע, כטובה אישית, לשאול ציוד מן המועדון לטובת הופעה במועדון "ברקה" והוא הסכים. "לתדהמתי", כתב העד שהוא גם נתבע 1 בתביעה העיקרית, "קפש סירב להשיב את הציוד לעמותה, באמתלות מופרכות" (פסקה 77 לתצהירו). העד הוסיף ומנה עשרה סוגים של פרטי-ציוד, שלשיטתו הם רכושה של העמותה אך נותרו בידיו של התובע (פסקה 78 לתצהיר).
השוואה בין רשימת-הציוד, שנטען כי התובע לקח ולא השיב, לבין זו שבנספח הראשון להסכם-הזיכיון מגלה דמיון ניכר. עם הציוד, המופיע בשתי הרשימות כאחת, נמנים "מיקסר" מדגם LS9; מגבר לגיטרה, מתוצרת Epiphone; מגבר לגיטרה-בס, מתוצרת Fender; תשעה "סטנדים" למיקרופונים; כבלים מסוג XLR; לוח-פיקוד של תאורה; ארבעה מגברי-סטריאו DI; שני מוניטורים מתוצרת Turbosound; שישה מיקרופונים מדגם SM57 וארבעה מסוג SM58 (בהסכם-הזיכיון נכתב, כנדמה בטעות, SMS7 ו-SMS8); שני מיקרופונים אלחוטיים מתוצרת AKG, מדגם 1000c; ומערכת-מיקרופונים לתופים. פרטי-ציוד יחידים, שלהם טענה העמותה אך לא הופיעו בהסכם-הזיכיון, הם ארבעה מיקרופונים. זולתם, כל הציוד שלטענת-העמותה לא הוחזר לידיה נמנה עם פרטי-הציוד, שהועמדו בהסכם-הזיכיון לרשותו של הזכיין ובתומה של תקופת-הזיכיון היה עליו להחזירם לעמותה.
55. זהות כמעט מוחלטת זו שבין שתי הרשימות פותרת קושי אשר עלה בחקירתו הנגדית של מר אליאסיאן. העד נשאל מדוע העמותה לא הציגה לבית-המשפט חשבוניות, המוכיחות כי היא הבעלים של פרטי-הציוד אשר, לטענתה, נותרו בידי-התובע. תשובתו הייתה כי אסמכתאות שכאלו מצויות בידי העמותה "אני לא זוכר איפה, אבל אפשר לחפש" (פרוטוקול, בעמ' 66, ש' 19-18). אלא שברי כי די בכך, ששני הצדדים הסכימו, בכתב, כי הציוד הזה נמסר לזכיין למשך-הזיכיון וכי עליו להשיבו לידיה של העמותה, לסלק כל מחלוקת בדבר-הבעלות בו.
חיזוק נוסף לעמדת-הנתבעים בנדון נמצא לי בכוחו של מר אליאסיאן לתאר מזיכרונו, לפרטים, את אירוע-השאלתו של הציוד לתובע. העד סיפר כי בתקופה, שבה עמד המועדון מושבת מפעילות בשל אי-הסדרתו של רישיון-עסק, הוא עצמו נעל את ציוד-המועדון באחד מחדריו. הוא המשיך ופירט את המקובץ להלן:
"בפברואר 2018, [החדר ובו] הציוד הזה נפתח לבקשה מאוד מאוד מתחננת של איציק קפש, ואני אומר 'מתחננת' כי הוא היה עם דמעות בעיניים, שיש לו היום בערב הופעה של דני סנדרסון, ובגלל שאין רישוי, כי הם לא פעלו להסדרת הרישוי, הוא נאלץ להעביר אות[ה] למועדון ה'ברקה' ממועדון 'החלוץ', וביקש לקחת ציוד. אמרתי לו: 'בסדר, אבל אתה מחזיר את זה תוך יומיים'. אני פתחתי את החדר של הציוד, נתתי לו את הציוד שהוא ביקש, תוך התחייבות בעל פה שלו, כי אז אנחנו היינו עדיין בגדר חברים, [להחזיר את הציוד]. אני טוען שאיציק קפש לקח [ולא החזיר], אין לי מושג מה הוא עשה עם זה" (שם, בעמ' 70, ש' 17-6; עמ' 71, ש' 14).
ראיה נוספת אשר תמכה בטענת-העמותה התייחסה לפריט-הציוד שעמד, אולי בשל ערכו הכספי, במרכז-המחלוקת: אותו "מיקסר" של אודיו. בנספח ה-40 לתצהיר-ההגנה צורפה הודעה בדואר אלקטרוני, ששלח התובע לעמותה ביום 12.2.2018 ובה כתב הוא ברחל בתך הקטנה: "הבהרה בעניין המיקסר: המיקסר[,] כמו ציוד נוסף[,] הגיע [למועדון] בעקבות בקשה שלי [מהעמותה] לתמיכה בציוד עבור [']החלוץ 33[']. אני לא טוען על בעלות עליו אלא על זכות שימוש עתידית במסגרת הסכם כולל".
56. זה המקום להטעים כי עתירה לחיוב בגין ציוד חסר הופיעה אך ורק בתביעה הנגדית. היא לא גילתה את עצמה בתביעה העיקרית ואף לא כטענת-קיזוז בכתב-ההגנה-שכנגד. התקשיתי אפוא להבין את הרבותה שבטרונייתו של התובע, בתצהירו, כי העמותה היא שגזלה ממנו ציוד אישי ואותו הוא אִחסן במועדון (פסקה 75 לתצהיר).
6. פעילות-המועדון ממרס 2018 ואילך
57. משהתברר לעמותה כי התובע והחברה, שהייתה בבעלותו, לא ישובו עוד להפעיל את המועדון, פרסמה זו מכרז ובחרה זכיין חדש. בין היתר על סמך רעיון, שהעלה באוזניה התובע (נספח 40 לתצהיר-אליאסיאן), החליטה העמותה לגְבות מן הזוכה, כנגד זכותו להפעיל את המועדון, "דמי-כניסה" בסך של 130 אלף שקלים ועוד תשלום קבוע, מדי חודש בחודשו. לתקופת-הזיכיון הראשונה, בת שנה, הועמד התשלום החודשי על סך של 7,000 ש"ח בתוספת של מס ערך מוסף. עבור כל אחד מחודשי-הארכתה של התקופה, לפי אופציה בת 60 חודשים, נקבע תשלום של 12,500 ש"ח בתוספת מע"מ (העתק-נוסחו של הסכם-זיכיון חדש צורף בנספח 26 לתצהיר-ההגנה). ביום 13.5.2018 בחרה ועדת-המכרזים של העמותה לזכיין את מי, שהיא כינתה ברישומיה בתואר הארוך: "יקיר – הבעלים של חברת 'ים-ברים', מפעיל גם את מועדון ה'מנגה' בבאר שבע" (נספח 27).
דא עקא, כך העיד מר אליאסיאן, כי התנהלותו הקלוקלת של התובע, בייחוד בקשר לשימוש בעמוד-הפייסבוק של המועדון, הניאה את הזכיין החדש מלממש את זכייתו. "הזכיין אשר זכה במכרז להפעלת המועדון סרב להפעילו, לנוכח השימוש של קפש [התובע] בשם המועדון, הלוגו ופלטפורמת הפרסום בפייסבוק, הפוגעים במוניטין של המועדון ובהפעלתו השוטפת" (פִּסקה 55 לתצהיר-עדותו הראשית). לשיטתו, וזהו אחד מראשיה המרכזיים של התביעה הנגדית, הפסידה העמותה בשל כך את דמי-הכניסה ואת דמי-הזיכיון החודשיים (פסקה 56 לתצהיר). בחקירתו הנגדית שב נציג-העמותה על טענה זו ואמר: "בהליך של בחירת הזכיין החדש שבוצע, פרסמנו בעצם לקבל הצעות לזכיינות למקום. הגיעו כמה מציעים, למשל חבר'ה שמפעילים את 'פאב 40', למשל יקיר, שקוראים לו 'יקיר ברים' ועוד כל מיני. הדרישה שלנו בעצם לזיכיון הייתה 130 אלף שקל דמי כניסה ו-7,000 שקל בחודש" (פרוטוקול, בעמ' 63, ש' 19-14).
58. אלא שזולת הדברים האלה, והושמעו מפיו של עֵד יחיד שהוא בעל-דין, לא הונחה לפנַי כל ראָיה שהיא לתמיכה בטענות-העמותה. הזכיין, אותו 'יקיר' חצי אלמוני, לא נקרא למסירתה של עדות. "אני לא מאמין שהוא היה מגיע [להעיד] אחרי שהוא בזבז כל כך הרבה זמן להגיע ולהציע את ההצעה שלו", ניחש עֵד-ההגנה (שם, בעמ' 64, ש' 28-26), ללמדך כי איש כלל לא פנה לאדם זה בבקשה כי יבוא וממילא לא סורב. שום תכתובת, בין העמותה לבין אותו זכיין, לא הוצגה. "איך אתה יודע", נשאל העד, "שהזכיין לא שילם לכם 130 אלף שקל בגלל התובע?" והשיב: "הוא [הזכיין] אמר". ובהמשך: "הוא אמר ככה: 'בגלל איציק קפש אני לא משלם לכם 130 אלף שקל'?" –"כן". –"הוצאתם לו איזה מייל?" –"לא" (שם, שם, מש' 31). אמת, ראָיה לכך כי היו אלה מעשים, שיש לייחס לתובע, אשר הביאו לנסיגתו הנטענת של הזכיין החדש מן הזכייה – לא באה.
7. מעורבותו של נתבע 1 בהתרחשויות שנסקרו
59. אין כל ספק כי נתבע 1, מר אליאסיאן, היה מעורב עמוקות בפעילותה של העמותה, למצער זו שנגעה למועדון "החלוץ 33" וכי היה לו, בתוך כך, חלק מרכזי באינטראקציה מול התובע. בידיו של נתבע זה ובשמו מצויות היום הרשאות-הניהול של עמוד-הפייסבוק. באחת מתשובותיו בחקירה הנגדית, לשאלה אם גובשה ונרשמה החלטה של העמותה להגיש תביעה-שכנגד בתיק זה, הוא השיב: "אני [היא] החלטת [ה]עמותה" (שם, בעמ' 65, ש' 14). ההגנה הסתפקה, כזכור, בעדותו ולא נדרשה לגורמים אחרים בעמותה.
אלא שאת כל שעשה, עשה נתבע 1 במסגרת-תפקידו בעמותה, מטעמה ועבורה. לא קמה לו מחלוקת אישית עם התובע וממילא לא ביאר כתב-התביעה העיקרית עילה אישית נגדו. נתבע 1 הוא אורגן של העמותה, נתבעת 4 וממילא, כנדמה, חבר בה. התובע לא ביקש להפעיל בענינו קונסטרוקציה של "הרמת-מסך" או מעֵין-הרמה שכזו וממילא לא פירט את הנסיבות החריגות, המצדיקות לעשות כן לפי ההלכה הפסוקה ועיקרן שימוש לרעה בהפרדה שבין חבר-עמותה לבין העמותה גופה (ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ, בפסקאות 19-18 לפסק-הדין ובהפניות שם (פורסם באתר הרשות השופטת, 6.5.2009)). הוא לא נתלה בְּדוקטרינה, הלקוחה מדיני-השליחות (שם, בפסקה 20). הוא לא הציע נתיב חלופי של הטלה של אחריות אישית בשל מעשה נזק, שנטען כי הנתבע גרם לו כמזיק ישיר, להבדיל מחיובו בגין הפרה של הדין המיוחסת לעמותה.
אלו הן העובדות. צירופן אל הדין אשר פורט בחלקם הראשון של הדברים מניח את היסודות להכרעה בתיק זה. לזו אעבור עתה.
המסקנות
1. הצדדים למחלוקת
60. אתחיל מהסוף: לא ראיתי כל עילה לחיובו האישי של נתבע 1, מר אליאסיאן, באיזו מעילותיה של התביעה העיקרית. איני סבור כי התובע הניח בסיס לכלילתו ברשימת-הנתבעים אף מבחינתם של הסעדים המבוקשים – צו-עשה וחיוב בפיצוי כספי. המחלוקת, כבדת-המשקל, שהתעוררה לא קמה אלא בין העמותה, ומטבע-הדברים פועלת באמצעות-אנשים בשר ודם, לבין התובע. צו, לו ניתן נגד העמותה, מחייב היה, ללא כל ספק, את נתבע 1 אשר ממלא בה תפקיד.
2. הזכות לשליטה בעמוד-הפייסבוק
61. מאפייניה המתוארים של הפעילות, הקשורה לעמוד-הפייסבוק, קולעים לשיטתי את הזכות לשליטה בעמוד הזה, על עוקביו, לקנינה של העמותה. גם אם, בשעתו, לא נוצר העמוד בידי-עובד של העמותה אלא באמצעות מי, שסיפק לה שירותים, הרי שהוא נוצר עבור המועדון ולשם פעילותו. אלה – של העמותה לבדה הם. העמוד הועבר לשליטתו של התובע אך משום היותו עובד של העמותה ואך לשם ניהולו של המועדון בידיו מטעמה של העמותה ועבורה. הוא לא נועד, וככלל לא שימש, לעניניו האישיים של התובע או לביטויו האישי, הנפרד מהיותו עובד-העמותה. העמוד זוהה עם פעילותו של המועדון הן בשמו, שהוא בדיוק כשם-המועדון והן במרבית-תכניו, זולת חריגים מעטים אשר ממילא לא זכו לאישורה של העמותה. בחלקה הראשון של התקופה הנדונה היה ניהולו של העמוד חלק בלתי-נפרד מעבודתו של התובע כמנהל-המועדון.
זאת ועוד, העמותה החזירה לתובע הוצאות, שהוא הוציא בניהולו של העמוד למטרות-פרסומה של פעילות-המועדון. היא ידעה, מתוך כך, כי ניהול זה כָּלל גם עשייה במתחם הווירטואלי של פלטפורמה מסוימת זו. בתקופת-הזיכיון היה ההסדר הכספי כזה, שהכנסות-המועדון שימשו בכיסוי-הוצאותיו, כך ששום הוצאה לא הוציאו התובע או החברה שבבעלותו מכיסם שלא בקשר להפעלתו בזיכיון של המועדון.
נכון הדבר כי התובע הופיע, בשמו ולבדו, בהרשאות-הניהול של העמוד אולם היה זה מוצדק כל עוד הוא קִיֵים את חיוביו החוזיים לעמותה – תחילה כעובד שלה ואחר כך כזכיין. בצדק השתכנעה Facebook, למקרא פנייתה של העמותה בשנת 2018 והמסמכים שצורפו לה, כי יש לאפשר לעמותה להשיב לידיה את ניהול-העמוד באמצעותו של בעל-תפקיד בה – תפקיד, שהתובע חדל מלמלא.
בעובדה, שהסכם-הזיכיון לא התייחס מפורשות לעמוד, איני מוצא רבותה משום נוסחוֹ הכללי אשר הקיף, כפי שכבר ציינתי, את כל דרכי-המיתוג והפרסום של המועדון. באלה שימר הסכם-הזיכיון בידיה של העמותה כוח השפעה, באמצעותם של פיקוח ושל שליטה על תוכנית-הפרסום והפעילות. עם התגבשותה של הפעלה מסודרת של המועדון התקבע מצב, ואין זה מעלה או מוריד כי התובע הוא שתרם לו, ובו אין עמוד אחֵר מוקדש לפעילותו של המועדון. גם כיום אלה הם פני-הדברים. גולשים "סבירים" לא יזהו, אפוא, את העמוד קשור לתובע, אישית, ולעשייתו שמחוץ למועדון. עמוד זה ישמש, ראש וראשונה, גולשים המבקשים להתעדכן בפעילותו של "החלוץ 33" – לא החברה אלא המועדון והתובע אינו קשור בו עוד. גולשים שכאלה, אגב, יתעניינו פחות בפרטי "על אודות" העמוד. עיקר-מעייניהם נתון יהא לרשומות בו גופן. מכאן נהיר, בייחוד, כי גולשים צירפו את עצמם, בתקופת-פעילותו של התובע במועדון וגם לאחריה, לרשימת-ה"עוקבים" של העמוד שלא כדי לעקוב אחר התובע אישית אלא אחר המועדון, שעמוד זה מוקדש לו.
כל אלה הם, לפי הפסיקה המבוארת לעיל, מאפייניו של עמוד אשר הזכות לניהולו ולשליטה בו היא של בעלת-המועדון – העמותה.
3. זכות-יוצרים
62. התייחסות למרכיבים פרטניים בתוכנו של עמוד-הפייסבוק לא עלתה בתביעה העיקרית, שאותה מיקד התובע בפגיעה הכללית בזכות-יוצרים שלו בעצם-שלילתה מידיו של השליטה בעמוד. התובע יכל לעשות כן אם נראה בעמוד "לקט", שהוא יצירה מוגנת. אלא, שכבר בנקודה זו ניתן לסייג: מה לגבי תוכן, שהעלו אחרים לעמוד – למשל: תגובות לרשומות שכתב התובע? מכל מקום, גם אם אניח שהתובע יצר בעצמו חלק, אפילו ניכר, מתוכנו של העמוד, לא מצאתי כי זכות-היוצרים בעמוד היא לו וממילא כי יש לראות בעמותה מי שפגעה בזכות נטענת זו.
בתקופה הראשונה, בת השנתיים, שבה היה מעמדו של התובע זה של עובד-העמותה, ממילא חולשת על הסוגיה הוראתו של סעיף 34 לחוק זכות-יוצרים. התוכן, כבר כתבתי, נעשה לשם ניהולו של המועדון ובמסגרת-תפקידו של התובע כמנהל ועל כן במהלכו של "זמן-העבודה", שהוא הקדיש לתפקידו הניהולי. הסכם-העבודה לא הֶחריג את העמוד ואת תכניו מזכות-היוצרים של המעסיק, היא העמותה. ברם אף כזכיין אינני סבור כי התובע "יצר" את העמוד, שהורכב גם מתכנים אשר הועלו אליו שנים קודם להיותו מנהל-המועדון וגם שנים לאחר סיום תפקידו שם. לשיטתי, בעמוד – כיצירה אחת שלמה – אין ולא הייתה לתובע זכות-יוצרים, וזאת בכל אחד מן הכובעים שהוא חבש לראשו בניהולו של מועדון "החלוץ 33".
63. דווקא התובע הוא שהפר את זכות-היוצרים של העמותה, וזאת בסמלילי-המועדון שהיא יצרה. הזכות בסמלילים לא הייתה לתובע. גם הזכות לעשייתה של יצירה נגזרת מאלו – וכוונתי היא לסמליל או סמלילים, שיצר התובע בגזירה מן הסמליל המקורי של העמותה – הייתה לעמותה לבדה (סעיף 11(6) לחוק זכות-יוצרים). מבט, ולו חטוף, באלה מגלה על נקלה כי הם בוססו "באופן מהותי" (סעיף 16 לחוק) על הסמלילים, שיצרה העמותה. אסור היה אפוא לתובע להשתמש בסמלילים שהוא יצר ללא הרשאתה של העמותה – בעלֵיה של זכות-היוצרים.
רק מן הטעם, שהתובעת-שכנגד לא טענה לכך, לא אדרש לענין-הפרתה של זכות-יוצרים בעמוד – כיצירה שהיא "לקט", בעצם ניכוסו לתובע ובהמשך השימוש בו. אעיר רק כי לשיטתי, אפילו שלעמוד-פייסבוק, בייחוד של בית-עסק, יש תפקיד פונקציונלי חשוב בהפעלתו של בית-עסק זה ובקידומו, הרי שיש בעיצובו של העמוד, בליקוט-חומריו ובעריכתם, מן היסוד ה"אמנותי", העושה את תוכנו של העמוד, כיחידה מצרפית אחת, ליצירה המוגנת בזכות-יוצרים.
4. עוולות מסחריות
64. כמאליו ברור כי העמותה, ולה זכות-השליטה והניהול של עמוד-הפייסבוק, לא עוולה כלפי התובע כל עוולה מסחרית שהיא בהשיבה לידיה שליטה זו עם סיום-הקשר של התובע למועדון. המוניטין של מועדון "החלוץ 33", ואין זה מעלה או מוריד כי התובע תרם ליצירתו, הוא של מועדון זה לבדו. אין הוא חופף למוניטין של התובע עצמו, חרף היותו איש פורה בחיי-הלילה של באר-שבע. לעמותה, שהיא בעלת-המועדון, קנין במוניטין של מועדון זה, ודאי מעת שאין התובע קשור עוד בהפעלתו.
לדאבוני, התנהלותו של התובע דווקא היא שעלתה כדי פגיעה בהלכות התחרות ההוגנת. בזאת היא הקימה עליו אחריות בנזיקין, בכל אחת משלוש העוולות הראשונות, שבהן עוסק חוק עוולות מסחריות. הרי הפירוט.
65. גניבת-עין: התנהלות-התובע הביאה, אף לשיטתו-הוא, לכך שמועדון "החלוץ 33" ופעילותו יהיו מזוהים עם עשייה, שכלל אינה קשורה למועדון הזה ואפילו נוגעת לבית-עסק מתחרה. התובע יתקשה לאחוז מקל משני קצותיו: מחד גיסא לטעון כי מעשיו הובילו לכך, שעמוד-הפייסבוק ואירועים שפורסמו בו לא יזוהו עם "החלוץ 33" לבדו, אלא עם אירועים שעורך התובע בכלל ובייחוד במועדון "ברקה"; ומאידך גיסא לטעון כי אין הוא חב בעוולה של גניבת-עין.
סבורני כי מכל המפורט לעיל עלה בידיה של התובעת-שכנגד להוכיח את קיומו של מוניטין למועדון, ולהוכיח כי המוניטין הזה הוא קנינה כבעלת-המועדון. ניסיונו המקיף של התובע, ואף לשיטתו-הוא עלה יפה, לקשור בדעת-הקהל בין השם וה"מושג" "החלוץ 33" לבין פעילות אשר בינה לבין המועדון אין כל קשר, מכונן את היסוד השני בעוולה של גניבת-עין, הוא זה של הטעיה. המבחנים, שקבעה הפסיקה, מתקיימים כאן אחד לאחד.
ראשית, ה"מראה" וה"צליל" קמים, כמאליהם, מן השימוש בשמו של המועדון ובסמליליו. שנית, סוג-השירות הוא זהה – אירועי-תרבות והופעות. לא בכדי הציג התובע תחילה את האירועים, שהוא קיים מחוץ למועדון, כ"ליין" משותף לשני המועדונים; וגם לאחר מכן, כשה"שיתוף" הפך לאירועים בלעדיים של "ברקה", הוסיף התובע וקשר בינם לבין סוג-הפעילות שהוא נהג לקיים במועדון-העמותה.
קהל-הלקוחות – אותו קהל הוא וגם את זאת קל להסיק מן הדמיון הרב בתוכנו של השירות ומהמשך-השימוש בשמו של "החלוץ 33" ובסמליליו. העובדה, שעסקינן בעמוד-פייסבוק ו"קְרב" נחוש מתנהל על רשימת-עוקביו, יוצקת ממד נוסף של תוקף ליסוד זה של חשש מהטעיה.
אמת, משקבעתי כי "החלוץ 33" לא היה אך שמו של עמוד-פייסבוק, המנותק מפעילותו של המועדון אלא הולך, בדיוק, אחר הפעילות הזו ונסמך עליה; ולא היה אך שמה של חברה, שהפעיל התובע ללא קשר לפעילותו של המועדון אלא חברה, שקמה ונקראה בשם כדי לשרת את הפעילות במועדון "החלוץ 33" – תומכות הנסיבות כולן, ואף ראייתן במבחנו של "שכל ישר", בקביעה כי התובע עלול היה להטעות את ציבור-הלקוחות לחשוב כי פעילותו, שאינה קשורה עוד במועדון, נסמכת על המוניטין שצבר המועדון עצמו בפעילותו. אמת: המשך-השימוש של התובע בעמוד-הפייסבוק של המועדון, בשמו ובסמליליו עלו, לשיטתי, כדי חשש ממשי להטעייתו של ציבור-הלקוחות הרלוונטי, באופן ה"רוכב" על המוניטין של "החלוץ 33" ואף של העמותה שהיא בעליו. זאת, בייחוד משום שניהולו של עמוד-פייסבוק הוא מהאמצעים המובילים בקידומה של פעילות-המועדון; ולראיה: רצונו העז של התובע להותיר את העמוד בידיו. בכל אחד ממרכיבים אלה של התנהלות, ומקל וחומר בהתקיימם יחד, הושתו יסודות-העוולה של גניבת-עין.
66. על פני הדברים, ואין נעיצתם של מסמרות מתחייבת משום שהתובעת-שכנגד לא טענה לעילה זו, תיאור כוזב מתקיים גם הוא בתובע, משום שהוא "עוסק" אשר, עם סיום-עשייתו כעובד של העמותה ואחר כך כזכיין מטעמה, נעשה למתחרה בפעילותו של המועדון שלה. תיאורה של עשייתו-הוא, בכובעיו החדשים שאינם עוד אלה של העמותה ושל המועדון, כקשורה גם בעמותה וגם במועדון הלא היא תיאור, שאיננו נכון מבחינה עובדתית, של הפעילות הזו. כך הוא גם תיאורו של המועדון ככזה, שקשור בפעילות הנעשית מחוץ לו וכך הוא "עירוב-התחומין" שבין עוסקים, נפרדים זה מזה. זהו, במלים פשוטות ובעיניו של כל אדם סביר – יהא זה צרכן של הפעילות, יהא זה ספָּק של המועדון ותהא זו, אפילו, תורמת פוטנציאלית – תיאור כוזב. הוא עלול לפגוע בתחרות ההוגנת שבין העוסקים ועל כן הוא אסור בדין.
67. התערבות בלתי-הוגנת, היינו, הכבדה על פרסומה של הפעילות ועל הגישה להיבטיה הווירטואליים – אפילו שגם אותה ייחס התובע לעמותה, התקיימה בו לבדו. גם בענין זה לא נדרש להרחיב כי התובעת-שכנגד לא טענה לעילה זו. אומַר רק כי החזקתן של הרשאות-הניהול בעמוד-הפייסבוק, אף לאחר שהתובע שוב לא קשור היה לפעילותו של מועדון "החלוץ 33", ושלילתן מבעלת-המועדון, מנעה ממנה את הכוח לפרסם את פעילותה או את פעילות-המועדון שלה בעמוד הזה. נטילתו של שם-המתחם "halutz33.co.il", בין שהתובע השתמש בו לגישה לאתר-אינטרנט שהוא הפעיל ובין שהוא מנע מן העמותה לעשות כן – גם היא, ללא ספק, הקשתה על גישת-הגולשים לאתר-האינטרנט של המועדון בעידן שלאחר התובע. מעשיו אלה של התובע עלו כדי התערבות בלתי הוגנת בעסקיה של העמותה.
5. עשיית-עושר ולא במשפט
68. משקבעתי כי התובע נושא באחריות לעוולות מכוחם הישיר של דינים פרטניים של קנין רוחני איני מוצא מקום, לפי ההלכה הפסוקה, להידרש לטענתה הנוספת של העמותה כי התובע התעשר, שלא כדין, על חשבונה. אין בדבר הזה צורך כאן ואין זה מן המקרים החריגים והמעטים אשר מחייבים שקילה של חיוב בעילה הזו בהעדר-מענה אחר מן הדין.
6. גזל של ציוד-המועדון
69. לבית-המשפט הוכח כי רובו, כמעט ככולו, של הציוד אשר נמסר לשימושו של התובע כזכיין-מנהל של המועדון, לא הוחזר לתובעת-שכנגד עם סיומו של הזיכיון. זולת פריטים בודדים של מיקרופונים, שהתובעת-שכנגד לא ביארה לבית-המשפט את מיקומם בנספח הראשון להסכם-הזיכיון, יתר-הציוד שפירט ההסכם הזה ניטל בידיו של התובע ולא הוחזר לרשותה של העמותה. הוכח כי הבעלות בציוד הזה היא לעמותה. לתובע לא נמצאה כל הגנה – עובדתית או משפטית – מפני אחריות לעוולה שבסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], היא עוולת-גזל. יסודותיה של עוולה זו – "שהנתבע-שכנגד העביר שלא כדין, לשימוש עצמו, מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובעת-שכנגד, על ידי שלקח אותם ושלל אותם מן התובעת-שכנגד" – לשון-החוק, התקיימו כולם בתובע.
כפי שצוין, טענתו של התובע כי העמותה הותירה בידיה ציוד אחֵר, השייך לו, אינה צריכה לפנים בהליך זה משום שהיא לא באה בדמותה של עילת-תביעה מצדו ואף לא כטענת-קיזוז.
7. הטענה להפרתה של חובה חקוקה
70. התובעת-שכנגד לא הותירה הרבה אבנים, שבית-המשפט לא נתבקש להפוך. כך, כנדמה, נולדה טענתה – יצירתית גם היא, על גבול ה"אמנות" – כי התובע עוול כלפיה בהפרה של חובה חקוקה. ומהי חובה זו? – האיסור, בסעיף 242 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 על "השמדת ראיה". איסור זה קובע עונש-מאסר בן חמש שנים למי ש"יודע כי דבר פלוני דרוש, או עשוי להיות דרוש, לראיה בהליך שיפוטי, והוא, במזיד, משמידו או עושה אותו בלתי ניתן לקריאה או לזיהוי, והכל בכוונה למנוע את השימוש בו לראיה". בזאת כיוונה העמותה לאותם שינויים, שלעיל קבעתי כי למצער את רובם ערך התובע, בפרטי ה"על אודות" של עמוד-הפייסבוק; ובלשונו בבית-המשפט המחוזי: "על מנת שלא תבואו כביכול עם ראיות ותבלבלו את בית המשפט".
71. איני סבור כי יש לחיֵיב את התובע באחריות בעוולה זו. זאת, משום שלשכלולה דרושים יסודות אחדים ואין די באי-קיומה, גרידא, של הוראה שבחוק. ראשון אומר כי בהליך שלפנַי תמך מרכז-הכובד הראיָתי במסקנה כי התובע עשה את הדברים לא מפני שביקש לשבש את ההליך בבית-המשפט אלא בעיקר משום שהוא סבר, באמת ובתמים, כי עמוד-הפייסבוק הוא שלו ופעל להשיב דברים על מכונם, כפי שהוא ראהו. ממילא, וכפי שכבר הדגשתי, מה שנאמר בבית-המשפט המחוזי איננו, לבית-משפט זה, ראיה לאמתות-תוכנו.
שנית לא קם, כך לדעתי, היסוד שבמציעא לסעיף 63 לפקודת-הנזיקין ומחייב כי "ההפרה גרמה ל[תובעת-שכנגד] נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק". הוראתו של סעיף 242 לחוק-העונשין נועדה להגן על התשתית הראיתית אשר ניתן להניח לפניה של ערכאה שיפוטית. במישור הפלילי זוהי "עבירת-כוונה" – היא ה"כוונה למנוע את השימוש לראיה" – ושִׁכלולה אינו מותנה בתוצאה. אלא שלשיטתי, בעת-מעֲברה של הוראה זו ב"צינור" (והנה, כמו סגרנו מעגל), אשר מקשר בין הדין הפלילי לבין זה הנזיקי, חל שינוי. דיני-הנזיקין מחייבים תוצאה. ללא נזק – אין חיוב. בתרגומה לדרישה זו שבפקודת-הנזיקין, סבורני כי "הנזק שאליו נתכוו[נה]" הוראתו של סעיף 242 לחוק-העונשין, היא מניעתו של השימוש כראיה בַּדָּבר שהושמד או, למצער, הכבדה ממשית על כוחו של הטוען להציג דבר זה כראיה. לא כך ארע במקרה שלפנַי ובו לא רק, שעלה בידיה של התובעת-שכנגד לאתֵר את השינויים שנעשו ולהתחקות על ההבדל שבינם לבין פרטי-העמוד אשר קדמו להם, אלא שעצם-עריכתם של השינויים הייתה בידי-העמותה ראיה לביסוס תביעתה בעוולות הפרטניות של קנין רוחני.
לזאת אוסיף, בלי למצות, כי ממילא אפשר שבעוולה שבסעיף 63 לפקודת-הנזיקין יש היבט שיורי (קצת כמו העילה של עשיית עושר ולא במשפט, כמוסבר לעיל). משנמצא מקום לקבוע אחריות בעוולות פרטיקולריות, פוחת משקלו של הצורך להידרש לעוולה זו.
הסעדים
72. משלא הוכחו עילותיה של התביעה העיקרית, פשיטא כי גם סעד לא יינתן בה. מנגד, בתביעה הנגדית יש מקום להיעתר לבקשתה של העמותה לצו-עשה וכן לפסוק לה פיצוי, אם כי לא בשיעור, הגבוה, שהתבקש.
הבקשה לצו-עשה עתרה להשבתו לידיה של העמותה של שֵׁם-המתחם. תוצאה מתבקשת מן הקביעה כי התובע נטל את השם הזה לידיו, שלא כדין, היא מתן הצו המבוקש.
אשר לכסף. התובעת-שכנגד טענה לארבעה מרכיבים של פיצוי. ראשון התבקש פיצוי ללא הוכחתו של נזק, לפי איזו מן ההוראות שבסעיף 56(א) לחוק זכות-יוצרים ובסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות. כל אחת מן ההוראות הללו מאפשרת, לפי שיקול-דעתו של בית-המשפט, פסיקת-פיצוי של עד מאה אלף שקלים. התובעת-שכנגד תבעה סכום זה – מאה אלף ש"ח – כפיצוי כולל ללא הוכחה של נזק. בד בבד התבקש בית-המשפט לפסוק לעמותה 158 אלף ש"ח – סכום אשר, בהיותו לא "עגול", מרמז על טיבו – פיצוי בגין נזק מוּכח. היה זה נזק של אובדן-הכנסה ולפי הטענה נגרם בהימלכותו של הזכיין החדש בדעתו ובנסיגתו מן ההסכמה לשלם לעמותה 130 אלף ש"ח לדמי-הכניסה ועוד 28 אלף שקלים, יחד בגין ארבעת החודשים שחלפו, עד שעלה בידיה של העמותה להפעיל את המועדון מחדש (7,000 ש"ח בכל חודש). שלישית עתרה העמותה לחייב את התובע ב-50 אלף שקלים והוא שוויו, המוערך, של הציוד שלא הוחזר לה. רביעית גילתה עצמה תביעה, בסכום זהה, לפיצוי על הפרתה של החובה החקוקה.
73. אפתח במה, שאיני סבור כי הוכח לבית-המשפט יסוד לפוסקו. זולת עדותו של מר אליאסיאן, שום ראיה לא הציגה העמותה לכך, שהזכיין החדש נמלך בדעתו בשל מעשיו של התובע. הענין הזה כה קל היה להוכחה – בצירופה של התכתבות כלשהי עם הזכיין ההוא או, אם אין כזו, בהזמנתו לעדות בבית-המשפט – עד כי המחדל לעשות כן צריך, לשיטתי, לעלות לתובעת-שכנגד במלואו של ראש-הפיצוי הזה. אמת, העמותה לא הוכיחה את היסוד הגדול של קשר סיבתי ומשכך אינני סבור כי היא זכאית לפיצוי בגין אבדן של הכנסות. אחריות להפרה של חובה חקוקה לא נמצא, כאמור, מקום להטיל וממילא אין לחייב את התובע בפיצוי בראש זה.
74. נותר אפוא להעריך את שיעורו הנכון של פיצוי ללא הוכחה של נזק וכן את מידתו של הנזק, שנגרם בגזל-הציוד ואותו לא כימתה התובעת-שכנגד אלא בהערכה. אשר לזה האחרון, לא הוצגה כל ראיה – בין ב"הצעת-מחיר" למיניה ובין בחוות-דעתו של בעל-מקצוע מומחה לדבר – לשוויו של הציוד החסר. כיוון, שהגזל גופו הוכח, מצאתי מקום שלא להוציא את התובעת-שכנגד וידיה על ראשה אלא להעריך בעצמי את הנזק, באומדנה גסה ומטבעה נוטה לזכותו של מר קפש. אני אומד את הנזק בראש זה בסך של 25 אלף שקלים – אומדנה, המתחשבת במספרם של פרטי-הציוד, במהותם, בחיוניותם לקיומם של אירועים (הכול כמבואר לעיל) וכן בהערכה, שאינה מבוססת על דבר, ולה טענה התובעת-שכנגד.
75. עתה לפיצוי ללא הוכחה של נזק. מניה וביה משמיעה צעידה במסלול זה של תביעה – פטור לתובעת-שכנגד מהוכחת-שיעורה של פגיעה אשר נגרמה לה במעשי-התובע. זאת, להבדיל מעצם-קיומה של פגיעה כלשהי ולשיטתי הוּכחה די צורכה, בהיותה טבועה במהותן של העוולות ובנסיבות שבהן הן נעשו. ריבויָם של מרכיבי-ההפרה; העובדה שהפרות אלו קלעו הן לגריעה מזכות-יוצרים והן לפגיעה בתחרות הוגנת (בהיבט של גניבת-עין); התכחשותו העיקשת של התובע כי אין הוא אחראי, כל עיקר, לעוולות הללו; התועלת הכלכלית, שחזקה על התובע כי הוא הפיק מן ההפרות הללו – באירועים שערך ובניסיון לצבור לעצמו מוניטין על חשבונה של העמותה; ומנגד, התרומה, שהשיא התובע למועדון כששימש בו מנהל והצלחתה של העמותה להשיב את המועדון לפסים של הפעלה תקינה, הן של המועדון והן של עמוד-הפייסבוק שלו – כל אלה מוליכים אותי לחייבו בפיצויה של העמותה, ללא הוכחת-נזק, בסך של 45 אלף ש"ח.
התוצאה
76. התביעה העיקרית – נדחית. התביעה-שכנגד מתקבלת ברובה, כמפורט לעיל. בתוך 30 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה ישלם מר קפש, הוא התובע והנתבע-שכנגד, לתובעת-שכנגד:
א. סך של 70 אלף שקלים לעילותיה של התביעה-שכנגד, בצירופם של הפרשי-הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-הגשתה של התביעה-שכנגד ועד היום, ובסך הכול: 80,979 ש"ח;
ב. הוצאות-משפט בסך של 9,960 ש"ח, בצירופם של הפרשי-הצמדה וריבית כאמור, היינו, סך של 11,520 ש"ח;
ג. שכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 17 אלף ש"ח.
איחור באיזה מהתשלומים יוסיף לו הפרשי-הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום-החיוב האמור ועד למועד-התשלום בפועל.
77. שם-המתחם: halutz33.co.il יעבור לבעלותה של עמותת איילים או של כל גורם מוסמך, בכתב, מטעמה. אם נדרשת פעולה כלשהי מצדו של מר קפש לקיומו של צו זה, הוא ינקוט אותה ללא כל דיחוי ובלא דרישה של תמורה כלשהי מן התובעת-שכנגד. אם נדרשים תשלומם של דמי-רישום או כל דרישה אחרת לפי דין, יש לקיים דין זה.
78. המזכירות תמציא פסק-דין זה לצדדים ועוד קודם לכן תתקן ברישומי-המחשב – כפי שנתבקש לעשות כבר בהחלטה מיום 27.1.2020 – את שם-משפחתו של נתבע 1, כמופיע בכותרת למסמך זה.