--- סוף עמוד 18 ---
למקרה בו שוכר לא משלם שכר דירה ובעל הבית (הקיבוץ), במקום לפעול בדין ודברים עם השוכר - כדי לקבל את שכר הדירה, שורף את הבית ואז מתלונן שאין לו בית ואין לו גם דמי שכירות (ר' עמ' 116). לדבריו, בפנייה לפירוק, גרמו למעשה לשריפת החברה. באשר למסר של יוסי בשיחה עם נציגי הקיבוץ כי הבעלים מתכוונים לשלם את החוב, הבהיר כי בשום שלב לא נטל עליו התחייבות אישית, הכוונה הייתה שכמו שעד כה המשיכו לפעול בניסיון להפוך את החברה לרווחית גם כדי לשלם את החוב - כך הייתה כוונה להמשיך ולנסות לפעול. גם אם לא היו מצליחים, מכל מקום הקיבוץ היה יוצא עם יותר כסף מהנזק שנגרם לו עת פנה להליך הפירוק. מרגע שפנו לאותו הליך, ממילא לא נותרה דרך לסייע והם בחרו שלא להתנגד לרצון הקיבוץ אשר עתר לפירוק. הוא ציין כי הם לא התנגדו לבקשת הפירוק וזאת עת שהקיבוץ קיבל החלטה עסקית שהוא רוצה באותו פירוק. היה ניכר כי העד נפגע באופן אישי מהתנהלות הקיבוץ, שכן הוא פעל עוד מלכתחילה, לאו דווקא מטעמים עסקיים. עשה ככל יכולתו כדי לסייע להצלחת החברה והמפעל, היה זמין לשאלות העולות וניסה לסייע כאמור גם באמצעות כספו האישי, אך בתמורה קיבל בקשת פירוק מפתיעה, ללא דין ודברים קודם עמו. הוא לא הסכים שניצל את הנאיביות של חברי הקיבוץ אשר המתינו כאשר לא משלמים להם שכר דירה. הוא הבהיר כי גם לו יש עסקים ויש המתקשים לעמוד בתשלומים אליו, אך הוא לא הולך ותוקע "עוד סכין נוסף ללב" (עמ' 120 ש' 7), אלא מנסה לסייע כדי שיוכלו לעמוד בתשלומים. הוא נשאל האם לא היה כאן ניצול של תמימות הקיבוץ והשיב כי המצב היה הפוך - "הם ניצלו את התמימות שלי. אני הייתי תמים כי אני הייתי ציוני, היה לי חלום ציוני שהרבה ישראלים כבר לא חולקים אותו. אני הייתי נאיבי. הדבר הזה...לא היה קורה לי באף מדינה אחרת חוץ מכאן, בגלל האהבה העצומה שיש לי למדינה הזאת" (ר' עמ' 119 החל מש' 18). הוא הבהיר שהקיבוץ היה מעודכן במה שקורה במפעל ומכל מקום יכול היה להתעדכן בכל עת ולא הוסתר ממנו דבר.
27. הנתבע 3, יוסי נוימן, ציין כי הוא אכן עסק בחברה, אך זאת בין השנים 2012-1987. בהתאם לעדותו הייתה תקופה שהמפעל היה במקום והמשיך לפעול, אף שהקיבוץ המקורי התפרק ולא היו חברי קיבוץ פעילים. בהמשך הייתה מכירה לסרג'יו באמצעות חב' מידל איסט. לדבריו אחרי הסכם המכר בשנת 2006 החברה התנהלה ככל חברה רגילה הגיעו למחזור גבוה והרחיבה הפעילות גם לרוסיה. בתחילה התבצע המכר שם באמצעות חברת שיווק רוסית ובהמשך אף הוקמה חברת יצור ברוסיה. בשנת 2012 סרג'יו חשב שיסתדר בלעדיו והוא למעשה הפסיק פעילות בחברה ופעילותו עברה לחברת בת. הוא חזר לפעילות בחברה רק בשנת 2018 וזאת לבקשת סרג'יו אשר ביקש לבחון את המצב הכלכלי, בסוברו שיש גידול לא מוסבר בחומרי גלם. בדיקתו העלתה כי הייתה בהקשר זה בעיה רישומית בלבד (מלאי חי שהועבר למלאי מת), אך אגב זאת בדק את מצב החברה. בהמשך לבדיקתו סבר כי ככל שזו תמשיך בפעילותה הנוכחית, הדבר יהא כרוך בהפסד של כ-600,000 $ בשנה (ר' עמ' 128). בהקשר זה שימש מעין יועץ לבקשת סרג'יו. מר נוימן היה זה שהציע את ההצעה להעביר את החברה לשמש כחברת סחר, זאת הייתה נראית לו אופציה אפשרית. עד זה נכח באותה פגישה ממרץ 2018 עם סרג'יו ועם חיים קלמן פרידמן ושם הציג את הצעתו לשינוי בחברה. בהמשך לאותה פגישה הוא גם נפגש עם נציגי התובעים במאי 2018. בעדותו הבהיר כי לא הבין בסוף הפגישה שפניהם של