--- סוף עמוד 19 ---
· בית משפט קמא קבע כי רכיבים אלה של גניבה בידי מורשה מתקיימים במקרה דנן במלואם, ללא יוצא מן הכלל. נקבע כי המערער החזיק כדין בכספי המשקיעים בהיותו המנהל ובעל הסמכות הבכירה ביותר בקרנות קלע; כספי המשקיעים הם בגדר "דבר" הניתן להיגנב אשר הוחזק בפיקדון בקרנות קלע; המערער שלח יד בכספים הללו כאשר עשה בהם שימוש בלתי מורשה לצרכיו הפרטיים – וכל זה נעשה על ידי המערער במהלכים שתוכננו על ידו מראש, כאשר הוא מסתיר מהמשקיעים את מעשיו בכספיהם, ומציג בפניהם מצגים כוזבים באשר להשקעות הכספים.
36. בית משפט קמא פסק אפוא כי המדינה הוכיחה מעבר לספק סביר שהמערער ביצע את שתי העבירות הללו. קביעה עובדתית זו מבוססת כדבעי ואינה קוראת להתערבותנו כערכאת הערעור. לנוכח החפיפה בין הממצאים העובדתיים אשר מבססים את הרשעת המערער בשתי העבירות, החליט בית המשפט להרשיעו אך ורק בעבירת גניבה בידי מורשה. המערער טוען, כאמור, כי בית משפט קמא שגה במסקנה משפטית זו. לדברי המערער, ניתן היה להרשיעו, לכל היותר, בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
37. טענה זו תלויה על בלימה. השאלה המשפטית שמציג המערער בטענתו זו הוכרעה זה מכבר בפסק הדין התקדימי שניתן על ידי בית משפט זה: ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1 (1995) (להלן: עניין גולדין). אצטט מדבריו של השופט א' גולדברג, שכתב את פסק הדין:
"[...] העיתוי להתגבשות ההחלטה של מקבל הנכס לנהוג בו מנהג בעלים הוא שתוחם את היקף עבירת הגניבה לפי סעיף 383(א)(2) ביחס להיקף עבירת המירמה. אם התגבשה הכוונה לנהוג בנכס מנהג בעלים לאחר שהושגה החזקה בו, כי אז תהיה גניבה לפי סעיף 383(א)(2), אם לא יהיה ספק בדבר חוקיות החזקה בנכס. פשיטא, כי במקרה כזה גם לא נעברה עבירה של קבלת דבר במירמה; שכן, אם בעת קבלת החזקה בנכס טרם גמלה בלב עושה העבירה ההחלטה לנהוג בו מנהג בעלים, הרי שאין לומר כי מסירת הנכס אליו נעשתה על יסוד מצג שווא. מקרה הפוך, שבו התגבשה הכוונה לנהוג בנכס מנהג בעלים עובר לקבלת החזקה בנכס, אינו יכול לבוא, כאמור לעיל, בגדרו של סעיף 383(א)(2), המותנה בחוקיות החזקה [...]. המסקנה העולה מן האמור היא כי אם מדובר בנפגע אחד, אין עבירת
--- סוף עמוד 20 ---
המירמה, העומדת ביסוד מסירת הנכס, דרה בכפיפה אחת עם עבירת הגניבה המנויה בסעיף 383(א)(2). [...] החפיפה בין עבירת המירמה לעבירת הגניבה תהיה קיימת כאשר אדם נפרד מחזקתו בנכס על יסוד הצהרה כוזבת המסתירה את כוונתו הסמויה של המצהיר לשלול את הנכס מבעליו שלילת קבע. במקרה כזה מגלמת עבירת הגניבה גם את ההגנה על האינטרס החברתי שעבירת המירמה באה להגן עליו, ולפיכך אין מקום וצורך לפרוש על עבירת הגניבה גם את יריעתה של עבירת המירמה" (ראו: עניין גולדין, פסקאות 48-47; ההדגשה בסוף הציטוט הוספה – א.ש.).