38. במקרה שלפנינו, המשקיעים נפרדו מהכסף בו החזיקו על יסוד הצהרות כוזבות אשר באו מפיו ומטעמו של המערער, ואשר הסתירו את כוונתו הסמויה לנכס לעצמו את הכספים, שכאמור הופקדו על ידי המשקיעים בקרנות קלע. אשר על כן, המערער נטל ונשא דבר הניתן להיגנב – כספי המשקיעים (ראו: עניין גולדין, פסקאות 62-59) – וזאת, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כאשר הוא מתכוון כבר בשעת הנטילה לשלול את הכספים הללו מבעליהם שלילת קבע. מעשים כאמור הם בגדר "גניבה", כמשמעה בסעיף 383(א)(1) לחוק העונשין; ומאחר שהמערער עשה את אשר עשה בכסף "שקיבל עם יפוי כוח לעשיה בו" (ראו: סעיף 393(1) לחוק העונשין) – ברי הוא כי מעשיו עולים כדי גניבה בידי מורשה במובנו של סעיף 393(1) לחוק. מעבר לנדרש, אוסיף כי המערער ביצע גניבה בידי מורשה גם במובנו של סעיף 393(2) לחוק העונשין, מאחר שהוא גנב כסף "שהופקד אצלו [...] על מנת [ש]ישתמש בו [...] למטרה פלונית".
מעשי המרמה החמורים אשר בוצעו על ידי המערער כחלק מתכנית הגניבה בידי מורשה מאפשרים את הרשעתו גם בקבלת דבר במרמה, אולם, כפי שהוסבר על ידי השופט גולדברג בעניין גולדין, עבירה זו נבלעת בתוך העבירה של גניבה בידי מורשה. היבלעות זו נובעת מכך שרכיביה של קבלת דבר במרמה – (א) קבלת כספים; (ב) במרמה – חופפים את רכיביה של עבירת הגניבה בידי מורשה, כהגדרתם בסעיפים 383(א)(1) ו-393(1) לחוק העונשין: (א) קבלת כספים; (ב) במרמה; (ג) עם ייפוי כוח לעשייה בהם; (ד) מתוך כוונה לשלול את הכספים מבעליהם שלילת קבע; (ה) אשר מתגבשת בזמן נטילת הכסף. נוכח חפיפה זו, ניתן היה להרשיע את המערער בכל אחת מבין שתי העבירות הללו – קבלת דבר במרמה או גניבה בידי מורשה – אך לא בשתיהן יחדיו (ראו: ש"ז פלר "הכלל א' = א' + ב' והיקף חלותו" הפרקליט כג 427 (התשכ"ז); וכן: ע"פ
--- סוף עמוד 21 ---
132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 1544 (1957); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 295-293 והאסמכתאות שם (1993)).
39. מעשיו החמורים של המערער הגיעו כדי גניבה בידי מורשה – עבירה חמורה יותר מקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. העבירה של גניבה בידי מורשה אשר בוצעה על ידי המערער בולעת בתוכה "קבלת דבר במרמה" (עם נסיבות מחמירות או בלעדיהן). אשר על כן, נכון עשה בית משפט קמא כאשר החליט להרשיע את המערער בעבירת גניבה בידי מורשה, ולא בעבירת קבלת דבר במרמה.