--- סוף עמוד 33 ---
67. חברי, השופט כשר, מסתמך בחוות דעתו על דבריה של השופטת ברק-ארז כאסמכתא לאימוץ המבחן של "תנאי-שאין-בלתו" לעניין הסיבתיות הנדרשת להתהוות העבירה של קבלת דבר במרמה. גם אני אסתמך על דברים אלה, ואצטטם:
"העבירה של קבלת דבר במרמה נחשבת לעבירה תוצאתית, כאשר הרכיב התוצאתי בה הוא 'קבלה' של הדבר. כמו כן, נדרש קיומו של קשר-סיבתי בין מצג השווא לבין קבלת הדבר [...]. בפסיקה נקבע בעבר כי די בכך שהטענה המטעה תהיה 'הגורם, או אחד הגורמים' שהביאו לקבלתו של הדבר כדי לקיים קשר-סיבתי כאמור [...]. במקרה אחר נקבע שיש צורך בכך שהמרמה תשמש כ'סיבה היעילה לקבלתו של ה"דבר"' [...]. עוד נקבע, כי גם כאשר קיים ספק האם מצגי השווא היו בבחינת הגורם הבלעדי שהוביל לקבלת ה'דבר', די בכך שהיה להם תפקיד ניכר בהערכת המצב של המרומה [...]. יצוין כי גם בהקשרים אחרים במשפט לא נדרש כי הגורם שלו מיוחסת אחריות על בסיס של קשר סיבתי יהיה הגורם היחיד שגרם לתוצאה המזיקה, להבדיל מגורם בלעדיו אין" (ראו: ע"פ 4190/13 סמואל נ' מדינת ישראל, פסקה 78 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז [פורסם בנבו] (18.11.2014); ההדגשה הוספה וציטוטים פנימיים הוסרו – א.ש.).
כיצד יש ליישם את המבחן "תנאי-שאין-בלתו" במשפטים פליליים?
68. אודה ולא אכחד: גם אילו אימצנו את דרישת ה"תנאי-שאין-בלתו" (conditio sine qua non) כבסיס להוכחת קיומו של הקשר הסיבתי בין מעשה המרמה לקבלת הדבר מידי המרומה, לא היה בידי להסכים עם דברי חברי, השופט כשר.
69. כדי להסביר את עמדתי, אפנה לאחד מפסקי הדין האנגליים הקלאסיים שעיצבו את תורת הסיבתיות בפלילים: R. v. White, [1910] 2 K.B. 124 (להלן: פרשת ווייט). פסק דין זה עסק בנאשם ששפך רעל למשקה של אמו כדי להביא למותה ולזכות בירושתה. אמו שתתה חלק מהמשקה וכעבור זמן קצר נפטרה עקב אי-ספיקת הלב מבלי שהרעל תרם לכך. בית המשפט קבע כי הנאשם אשם "רק" בניסיון לרצח, ולא ברצח כעבירה מוגמרת, בקבעו כי נאשמים בפלילים נותנים את הדין, לטוב ולרע, על בסיס מה שאירע במציאות, ולא על בסיס מה שיכול היה לקרות ולא קרה. עמדת חברי, לפיה כל אותם משקיעים אשר העידו על עצמם כמי שהיו משקיעים את כספם אצל המערער בלאו הכי – קרי: גם בלעדי המצג הכוזב שהלה הציג בפניהם – לא מסרו לו את כספם
--- סוף עמוד 34 ---
עקב מרמה, אלא מסיבה אחרת, שאינה פלילית, קובעת את אחריותו של המערער על יסוד אירועים שלא התרחשו במציאות, ושהמערער מנע את התרחשותם על ידי מעשה פלילי שבחר לבצע. עמדה זו מערערת את בסיס-הבסיסים של תורת האחריות בפלילים באשר היא קובעת כך: נאשם שיכול היה לבוא על מבוקשו מבלי לרמות את ציבור המרומים, לא יהא אשם בקבלת דבר במרמה למרות שבחר לרמות והצליח. עם תוצאה זו לא אוכל, כמובן, להסכים.