70. סבורני כי בעבור מצבים של סיבתיות חלופית – כדוגמת המצב שלפנינו, שבו שתי סיבות, פלילית ולגיטימית, הוליכו לאותה תוצאה מזיקה – שומה עלינו לאמץ את הכלל הבא: נאשם לא יכול, וממילא לא יהא רשאי, להיבנות ממהלך היפותטי אשר לא התממש במציאות, אם הוא עצמו גרם לאי-התממשותו של אותו מהלך על ידי מעשה פלילי. כלל זה יהא ברור ומובן לחלוטין אם נחזור אל פרשת ווייט ונשנה את עובדותיה באופן הבא: (1) אמו של ווייט החליטה לשים קץ לחייה על ידי שתיית משקה שהכיל רעל קטלני, ושתתה את המשקה; (2) בהיותה בדקות חייה האחרונות, היא נורתה בראשה על ידי ווייט, שביקש לרצחה, ומתה במקום. ברי הוא, כי בנסיבות אלה ווייט אשם ברצח כעבירה מוגמרת, ולא בניסיון לרצח. זאת, מאחר שהדברים שקרו הלכה למעשה לא היו קורים באותו אופן אלמלא מעשיו הפליליים של ווייט. אלמלא מעשיו אלו של ווייט, אמו היתה מתה תוך דקות ספורות בשל כך שהרעילה את עצמה למוות. בשל מעשיו של ווייט, המנוחה מצאה את מותה בדרך אחרת אשר נכפתה עליה: היא נרצחה, ולא התאבדה. בדומה לכך, במקרה שלפנינו, לקוחותיו של המערער שממילא היו מורידים את כספם לטמיון בהסתמך על המוניטין שלו, מבלי שרומו על ידו, הורידו את כספם לטמיון כקורבנות של מרמה. לקוחות אלה איבדו את כספם עקב כך שהמערער הציג בפניהם, לצד המוניטין שלו, מצג כוזב אשר גרם להם להאמין שהשקעתם בטוחה. עובדה פשוטה זו לא ניתן למחוק או להעלים באמצעות היפותזה אשר לא התממשה במציאות עקב כך שהמערער מנע את התממשותה על ידי מעשה מרמה.
71. הכלל לפיו נאשם אינו רשאי להיבנות מתרחיש היפותטי, כאשר הוא עצמו מונע את התממשותו על ידי ביצוע מעשה פלילי, מוסבר היטב על ידי ד"ר י' קוגלר בספרו על דיני העונשין.
וכך הוא כותב:
--- סוף עמוד 35 ---
"ראובן ושמעון מחזיקים כל אחד אקדח ברישיון. שניהם היו מוזמנים למסיבה מסוימת. שניהם, בלי כל קשר זה לזה, רצו להיות במהלך המסיבה ללא האקדח עליהם. לפיכך כל אחד מהם, ללא כל קשר לאחר, נכנס לחדר הילדים בבית המשפחה שאירחה את המסיבה והניח את נשקו שם במגירה. כך היו במגירה אחת, זה לצד זה, שני אקדחים טעונים. ילד בן תשע, שזה היה חדרו, לקח את האקדח של ראובן וירה בראש של אחיו, והאח מת מייד. הילד פטור מאחריות פלילית בשל גילו הצעיר. לשמעון אין קשר סיבתי עובדתי למות הקורבן, שהרי אקדחו לא שימש כלל במהלך גרימת המוות. הסיכון שהוא יצר לא התממש. [...]