כאן מתעוררת השאלה בנוגע לאחריותו של ראובן לעבירה של גרימת המוות. [...] לכאורה, ראובן יכול לטעון שהוא לא גרם למות הקורבן לפי המבחן המקובל, שהרי לולא היה שם את אקדחו במגירה הנדונה, היה נמצא במגירה רק אקדחו של שמעון. יש להניח שבמקרה כזה הילד בן התשע היה לוקח את האקדח הזמין של שמעון והורג את אחיו. נניח שאנו מקבלים שאכן כך היה קורה. יוצא שלכאורה אין מתקיים המבחן של סיבה בלעדיה אין באשר לראובן, משום שגם אם לא היה ראובן מניח את אקדחו במגירה, היה הקורבן מת באותו זמן שבו מת. [...]
הדרך שאומצה לפתרון הקונפליקט שנוצר כאן היא להוסיף למבחן הסיבה בלעדיה אין את ההבהרה שבעת הפעלת המבחן הזה עלינו להתעלם ממהלך היפותטי שלא התממש באירוע. במקרה דנן עלינו להתעלם מהאפשרות שהילד היה לוקח את האקדח של שמעון [...] כי אפשרות זו היא מהלך היפותטי שלא התממש באירוע. ואם מתעלמים ממהלך היפותטי זה, אז נכון לומר שאילולא שם ראובן את אקדחו במגירה שבחדר הילדים, לא היה הקורבן מת, כי הילד לא היה יורה" (ראו: יצחק קוגלר תאוריה ומעשה בדיני עונשין 364-363 (2020); ההדגשה הוספה – א.ש.).
בענייננו-שלנו, המצג הכוזב של המערער כמוהו כראובן אצל ד"ר קוגלר: מצג זה גרם ללקוחות המערער לאבד את כספם כקורבנות מרמה, והוא זה שמנע את התממשותו של התרחיש החלופי עליו משתית חברי, השופט כשר, את חוות דעתו בעניין הסיבתיות.
72. מכאן לעניין אחרון: אם דעתי היא דעה נכונה, מדוע ראתה הפרקליטות לנכון להציג בפני לקוחותיו של המערער את השאלונים? תשובתי לשאלה זו היא שהשאלונים
--- סוף עמוד 36 ---
אכן לא נדרשו וממילא לא הועילו לבירור העובדות (למרות שלגישה שדוגלת במשלוח שאלונים כאלה יש אחיזה בספרות משפטית, ראו: הארט והונורה, בעמ' 365).
73. אשר על כן, המסקנה אליה הגעתי בפסק דיני וטעמיה נשארים לעמוד כמות שהם ללא שום שינוי.
ש ו פ ט
השופט י' כשר:
1. באחת הסוגיות שחברי, השופט א' שטיין, דן ומכריע בהן בחוות דעתו, אין אני יכול לצרף את דעתי לדעתו, ובעקבות כך גם התוצאה שהנני מגיע לה שונה, במידת מה, מהתוצאה המוצעת על ידו. אפרט.
2. לפי גישתו של חברי, ביחס לעובדות האישום הראשון בו הואשם המערער יש להרשיעו בעבירה של גניבה בידי מורשה, בהתאם לסעיף 393 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין). חברי מוסיף וקובע כי לשיטתו, בנסיבות המקרה דנן, עבירת הגניבה בידי מורשה "בולעת" בתוכה גם את כל מרכיביה של עבירת קבלת דבר במרמה, הקבועה בסעיף 415 לחוק העונשין בזו הלשון: