על סמך האמור, טוען המערער כי לא ניתן להרשיעו בקבלת דבר במרמה בכל הנוגע לכל ההשקעות שהושקעו על ידי מי שהשיבו בשלילה לשאלה מס' 16.
--- סוף עמוד 38 ---
6. בפסק דינו מצא חברי השופט שטיין לדחות את טענתו האמורה של המערער. את עמדתו נימק חברי בשני אלה: ראשית, חברי הטעים כי לגישתו תשובות המשקיעים שענו בשלילה על שאלה מס' 16 "אינן בגדר אישרור של מעשי הגניבה שביצע המערער", והוסיף כי: "כמו כל נאשם אחר, המערער נותן את הדין על מעשיו ותוצאותיהם כפי שהתרחשו במציאות – להבדיל מעולם אלטרנטיבי של תרחישים היפותטיים אשר לא התממשו".
שנית, חברי ציין כי לגישתו "השאלה שעלינו לשאול אפוא היא האם מעשה התרמית שביצע המערער היה בגדר סיבה אפקטיבית או יעילה [...] ולאו דווקא סיבה-שאין-בילתה (causa sine que non) – לפגיעה ברצונו החופשי של המרומה" (ההדגשה במקור – י' כ'). חברי הוסיף וציין כי לשיטתו, החלפת מבחן "הסיבה-שבלעדיה-אין" במבחן "הסיבה האפקטיבית", משמעה כי אישורו של נפגע העבירה אשר ניתן לאחר מעשה המרמה לפיו הנפגע היה 'שוקל בחיוב' את השקעת כספו אצל הנאשם גם לולא המרמה, אינו שולל את הקשר הסיבתי בין מעשה המרמה לבין קבלת ה-"דבר".
7. אני מסכים עם חברי כי תשובת המשקיעים שהשיבו בשלילה לשאלה מס' 16, אינה מהווה "אשרור" של מעשה המרמה. עוד מסכים אני עם חברי כי התשובה לשאלה מס' 16 אינה יכולה להחליף הסכמה "אמתית".
לעומת זאת, אין בידי להסכים עם עמדתו של חברי לפיה מבחן הסיבה-בלעדיה-אין איננו עוד המבחן הנוהג והנכון לבחינת התקיימות יסוד הקשר הסיבתי בעבירה של קבלת דבר במרמה. בתוך כך, אינני מסכים כי בהקשר בו עסקינן, השאלה כיצד היה נוהג נפגע העבירה לולא היה מוצג לו מצג השווא הינה שאלה בלתי רלוונטית.
במיוחד אינני מסכים לכך שכאשר יש בפני בית המשפט ראיה ישירה המלמדת כי נפגע העבירה היה נוהג באותו האופן גם לולא היה מוצג לו מצג השווא על ידי הנאשם, ניתן לראות באותה ראיה כבלתי רלוונטית וחסרת ערך, בשל כך שהיא עוסקת בשאלה "היפותטית". זאת, בפרט כאשר מדובר בראיה שנאספה והוגשה על ידי המאשימה, כפי שהוא בעניינינו.
אבהיר להלן את הנימוקים שביסוד עמדתי.
המבחן להוכחת קשר סיבתי עובדתי בעבירה של קבלת דבר במרמה
--- סוף עמוד 39 ---
8. בפסק הדין בע"פ 281/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673 (1983) (להלן: עניין אבו-חצירא), נדונו עובדות דומות לעובדותיו של המקרה דנן, בהקשרים הרלוונטיים לשאלה בה אנו דנים: המערער, ראש העיר רמלה בעת התרחשות האירועים, שיגר לשר הפנים מכתב המלצה למתן סיוע כספי לקרן גמ"ח, להנצחת שמו של אביו, האדמו"ר יצחק אבו-חצירא זצ"ל. במכתבו תיאר המערער את הפעילות שהקרן קבעה לעצמה ככזו שעניינה בהענקת מלגות והלוואות לסטודנטים ותלמידי ישיבה מהעיר רמלה, בני עדות המזרח. נקבע כי בדברים אלו לא היה אמת ובפועל הקרן שימשה, בעיקר, לצרכיו של המערער, בני משפחתו ומקורביו. הקרן קיבלה ממשרד הפנים סכומי כסף והמערער הואשם, בין היתר, בקבלת אותם כספים במרמה.