10. כפי שניתן לראות, פסק הדין בעניין אבו-חצירא תומך במובהק בטענתו המתוארת לעיל של המערער, עובדה אשר לא נעלמה גם מעיניי חברי, השופט שטיין. אף על פי כן, חברי מצא לדחות את טענת המערער בנמקו כי הדברים שנפסקו בעניין אבו-חצירא "אינם תואמים את ההלכה הפסוקה בת-זמננו שכאמור אימצה את מבחן 'הסיבה האפקטיבית'".
כאמור לעיל, חולק אני על מסקנתו של חברי לפיה על פי הפסיקה בת-זמננו מבחן הסיבה-בלעדיה-אין איננו עוד המבחן להוכחת הקשר הסיבתי בעבירה של קבלת דבר במרמה, ועוד יותר מכך חולק אני על גישתו של חברי לפיה על פי הפסיקה בת-זמננו ניתן להתעלם מראיה ישירה בדבר אי-קיומו של קשר סיבתי, מסוג הראיה הקיימת בנסיבות דנן.
11. מושכלות יסוד הן כי בדיני העונשין, ככלל, קיומו של קשר סיבתי עובדתי נבחן באמצעות מבחן הסיבה-בלעדיה-אין (ראו: רבין וואקי, עמ' 300-296; ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א', פסקאות 551-552 (2000); יצחק קוגלר תאוריה ומעשה בדיני עונשין – מבוא והיסוד העובדתי, 351-357 (2020); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך א', 754- 756 (2009) (להלן: הלוי); יעקב קדמי על הדין בפלילים – חוק העונשין, חלק שני – על הפגיעות ברכוש, 1028-1033 (מהדורה חדשה, 2013); יובל לוי ואלי לדרמן עיקרים באחריות פלילית, 316-325 (1981)).
12. על רקע זה, העמדה העקבית אשר הובעה בפסיקתו של בית משפט זה הייתה כי לצורך הוכחת יסוד הקשר הסיבתי בעבירה של קבלת דבר במרמה, נדרשת המאשימה
--- סוף עמוד 41 ---
להוכיח כי המצג המרמתי היווה סיבה-בלעדיה-אין לקבלת ה-"דבר". כך, למשל, בע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ, פ"ד מט(2) 4 (1995), נפסק כי:
"טוען הסניגור המלומד, כי גם אם היתה מירמה, לא הוכח קשר סיבתי בין המירמה כלפי הרשויות לבין מתן ההיתרים, וכי המבחן שיש להציגו במישור הקשר הסיבתי הוא אם היו האישורים מתקבלים אילו ידעו הגורמים המוסמכים את מצב הדברים לאשורו. מבחן זה הוא אכן המבחן המשמש לבחינת הקשר הסיבתי בין המצב הכוזב להתרחשות המזיקה..." (שם, בעמ' 22; ההדגשה הוספה – י' כ').
כמו כן, בע"פ 535/88 מרובקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 265 (11.12.1990), נפסק כי:
"אולם, גם אם הוכחה המירמה, יש להוכיח כי אלמלא המצג לא היה המערער מקבל את מבוקשו" (שם, בעמ' 277; ההדגשה הוספה – י' כ').
כך גם נפסק בפסק הדין בע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.11.2006) (להלן: עניין רויטמן), המוזכר בחוות דעתו של חברי, בו ציין השופט ס' ג'ובראן כי: